ד. מעמדו של הפג

ב”ה

מעמדו של הפג – האם מעמדו כחי ובאיזה שלב

לדעת חז”ל יש קיום ליילוד שנולד בחודש השביעי של ההריון או בחודש התשיעי, אבל לנולד בחודש השמיני אין קיום והרי הוא כ”אבן”, שלא מחללים שבת להצלתו ולא מלים אותו בשבת.

שבת קלד ע”ב-קלה ע”א:

תנו רבנן ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת… אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמנה אין מחללין עליו את השבת ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה.

ולהלן בדף קלה ע”ב – קלו ע”א:

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה שמנת ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו’ הא לא שהה ספיקא הוי. מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממה נפשך אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא אמר מר בריה דרבינא אנא ורב נחומי בר זכריה תרגימנא מימהיל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר.

ופרש”י:

מימהל היכי מהלינן – שום קטן ביום השמיני בשבת, דילמא נפל הוא ולא חזי למול, ועושה חבורה שלא לשם מצוה.

אם חי הוא – כלומר: אם כלו לו חדשיו – שפיר קא מהיל.

מחתך בבשר – שחוטה הוא, ולא חבורה היא.

בהגדרת בן שמנה אומרת הגמרא יבמות פ, ב:

דתניא איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז’ הוא ואישתהויי הוא דאישתהי.

בתוספתא מצאנו שלש דעות בענין זה, תוספתא שבת טז, ד:

[בן ז’ דוחין עליו את השבת בן ח’ אין דוחין עליו את השבת ספק בן ז’ ספק בן ח’ אין דוחין עליו את השבת בן ח’ הרי הוא כאבן ואין מטלטלין אותו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו… ואיזהו בן ח’ כל שלא כלו לו חדשיו ר’ אומר סימניו נכרין בו צפורניו ושערו שלא גמרו וכדרך שבן ח’ באדם נפל כך בן ח’ בבהמה גסה נפל וכן ד’ בדקה ר”ש אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנא’ (במדבר יח) ופדויו מבן חודש תפדה…[1]

ולגבי ספק, כתב חדושי הרשב”א יבמות פ, א:

והא דקתני בתוספתא דשבת פרק אין עוקרין (פט”ז) ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו את השבת ההוא בשלא גמרו סימניו היא דכיון דלא נגמרו סימניו והוא מסופק בבן שמונה סימניו מוכיחין עליו שלא כלו לו חדשיו אבל אם גמרו סימניו כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן וזה מסופק שמא בן שבעה הוא בבן קיימא מחזקינן ליה לכ”ע.

שו”ע אורח חיים של:

סעיף ז’: הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד וחותכים את הטבור; והני מילי בנולד לט’ או לז’, אבל נולד לח’ או ספק בן ז’ או בן ח’, אין מחללין עליו אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו.

סעיף ח’: ולד לח’, או ספק בן ז’ או בן ח’, שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.

ולכאורה קשה, הרי לגבי עוברה למדנו שמחללים את השבת, ואפילו בשלבים מוקדמים של ההריון, וכפי שכתב הרמב”ן שזה מטעם של “חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה”, וכתב הרמב”ן שאם כן אפילו בפחות מבן ארבעים יום מחללים, ומדוע אין מחללים על בן שמנה?

וע’ מגן אברהם שכתב שאכן השאלה אם מחללים על ספק תלוי במחלוקת זו לגבי עוברה, האם הטעם שמחללים הוא משום הסכנה של העובר וכמ”ש, או שהטעם הוא משום סכנת האם, ולדעה שמשום סכנת העובר אכן מחללים על ספק בן ח’ וספק בן ז’.

וכן פסק המשנה ברורה בבאור הלכה סימן של סעיף ז:

ודע דלדברי המ”א הנ”ל דתלוי זה בשני התירוצים ממילא לפי מה שפסק הריטב”א בחידושי נדה ד’ מ”ד כדעת הבה”ג דאפילו על עובר מחללינן ממילא מחללינן גם על ספק בן חי”ת.

איך יתכן מבחינה רפואית, שבן שבעה חדשים הוא חי אבל בן שמנה אינו חי? ביאור חידה זו שבן ז’ נחשב בן קיימא ואילו בן ח’ לא נחשב בן קיימא?

מבואר במדרש בראשית רבה פרשה י”ד אות ב’ ובירושלמי יבמות פ”ד, על הפסוק “וייצר ה’ אלקים” ששתי יצירות הן יצירה לתשעה ויצירה לשבעה, כלומר יש ולדות שהקב”ה יצר באופן שיושלמו בחודש התשיעי ויש ולדות שיצר שיושלמו בחודש השביעי אך אין ולדות שנגמרת התפתחותם בחודש השמיני (רפואה בהלכה, בניאל, פרק שלישי ע’ קמה). ז”ל ירושלמי יבמות ד, ב:

רבי זעירא בשם רבי הונא וייצר יצירה לשבעה ויצירה לתשעה. נוצר לז’ ונולד לשמונה חיי כל שכן לתשעה. נוצר לתשעה ונולד לשמונה. אינו חיי. נוצר לתשעה ונולד (לשמונה) לשבעה איתא חמי אם לשמונה אינו חייה לא כ”ש לשבעה.

האם דברים אלו נכונים לזמננו? ברור שהיום כשיש אינקובטורים הפגים נשארים חיים משלב יותר מוקדם. אך מה לגבי מקום שאין אינקובטור, האם ינהג כדין הגמרא? יש בדבר זה שתי גישות: גישה של החזון איש וגישה של הרב שאול ישראלי זצ”ל.

החזון איש הלכות מילה סי’ קנה אות ד’ לדעתו נשתנו הטבעים:

יש טועים וסוברים דהנולד קודם חודש תשיעי הוא נפל ומתייאשים הימנו ואינם זריזים ברפואתו, וזו טעות, אלא כל שנגמרו שערו וציפורניו הרי הוא ספק בן קיימא, וליש פוסקים הוא בחזקת ודאי בן קיימא, וחייבים להשתדל ברפואתו ומחללים עליו את השבת לרפואתו, וכן מעידים עכשיו עובדות רבות דבני שמונה חיים ומתקיימים. וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר שבעה ונגמרו לשמונה והרי נשתנו הטבעיים ללדת למקוטעין, כמו שכתב הרמ”א סימן קנו סע’ ד’ בהגה.

ובספר השתנות הטבעים (חטיבה שלישית פרק ט’) הדגיש בדברי החזון איש “שלא הסתפק בטענת שכלול ושיפור שיטות טיפול רפואי, ציוד ומיכשור מתקדם וכיו”ב, בכדי להצדיק שינוי במצב הפג וממילא שינוי בהלכה, אלא דהחזון איש רואה כאן שינוי טבע הפג. לדידו, כנראה, אין בשכלול ובשיפור כשלעצמם די, ואין בהם סיפק כדי להכיר בשינוי גופני מהפכני כל כך (מ”אבן” ל”חי”) ובשינוי הפכי בהלכותיו. לו היה ההבדל מסתכם אך ורק בטיפול יעיל יותר, ודאי שהיו מעט ולדות מתקיימים ושורדים לחיים גם בזמנים קודמים, וחז”ל לא היו מגדירים אותם כ”אבן” ואוסרים לחלל שבת להצלתם. בהכרח עליך לומר שגם הולדות עצמם אינם דומים ואינם שווים. לכן, מאחר שהוולדות דהיום אינם כמו הוולדות דאז, גם ההלכה דאז איננה נוהגת היום” (מתוך אתר עולמות, הפג)

שם הערה 140 הובאה דעתו של הרב ישראלי שההיתר לחלל שבת להצלת הנולד בחודש השמיני אינו בשל השתנות טבע הפגים, אלא בגלל שינוי המציאות הרפואית.

ואכן פסק בשמירת שבת כהלכתה מה”ב פרק לו הערה כו בשם הגרש”ז אוירבך :

ועיין יסודי ישורון ח”ד דף רלה ושו”ת מנחת יצחק ח”ד סי’ קכג, דבזמננו כשיש אינקובאטור, שבאמצעותו אפשר להציל גם תינוק קטן ביותר, אף בן ח’ דינו כחי.

ומהגרש”ז אויערבך זצ”ל שמעתי, דאף במקום שאין אינקובאטור יש לחשוש שהוא בן ז’ אלא שנשתהה, יבמות פ ב, אם גמרו שערו וצפורניו, כמבואר באו”ח סי’ של סע’ ז ובמ”ב ס”ק ל, ומאידך גם בפחות מבן ז’, דלא שייך הטעם של אשתהויי, ג”כ מחללין במקום שיש אינקובאטור, כי הרי עינינו רואות שע”י האינקובאטור יכולים לחיות, עכ”ד. ועיין גם חזו”א יו”ד סי’ קנה ס”ק ד ואה”ע סי’ קטו ס”ק ד.

ועוד שמעתי מהגרש”ז זצ”ל, הא דמחללין לצורך חיי שעה הוא דוקא בכלו חדשיו, אבל חיי שעה של נפל לאו כלום הוא, גם בזמננו שיש אינקובאטור. לעו”ז אם כלו חדשיו, מחללין שבת גם עבור תינוק שהוא מונגולי או טריפה, עכ”ד.

שאלה נוספת לגבי המעמד של הפג: בעיקר דינו של פג הנולד התחבטו הפוסקים – האם נחשב ביום הלידה כיילוד לכל דבר והאינקובטור מציל את חייו, או שנחשב יילוד רק כשיצא מהאינקובטור. ונפקא מינא, אימתי נימול ונפדה ונכנס לעול תורה ומצוות.

הרב לוי יצחק הלפרין הסיק בשו”ת מעשה חושב (חלק ד’ סימן מ’) להחמיר שלא למנות את ימיו ושנותיו של הפג, לענין מילה פדיון הבן ובר מצוה, אלא מהזמן שכבר היה יכול לחיות בכוחות עצמו. לעומתו, רבי יצחק זילברשטיין הביא בספרו שיעורי תורה לרופאים (חלק ב’ סימן קנד) בשם הגרי”ש אלישיב, וכן הובא באנציקלופדיה רפואית הלכתית (ערך ילוד) סמוך להערה 250), כי מנין הימים והשנים של הפג נמנה מיום לידתו ולא מיום צאתו מהאינקובטור. (מתוך דפי הכנה של עולמות, הפג בהלכה).

לכאורה תמוה לומר שמונים משעת היציאה מהאינקובטור, שאם כן הרי היציאה מהאינקובטור נחשבת לידה, ולכאורה לא רק שלברית ובר מצוה ימנו מאז, אלא אם כן צריך לומר שאינו חייב בפדיון משום שאינו פטר רחם, או שאולי אין לו יחוס אחר האם לדעת האחרונים שהולכים אחר הלידה?  ובשו”ת מעשה חושב נקט לחומרא שלא לפדותו על ל’ יום מאז שיצא מהאינקובטור, וכן שלא לצרפו למנין עד מלאת יג שנה ויום אחד מאז שיצא מהאינקובטור.

אבל בשיעורי תורה לרופאים כתב שם:

שיטת מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א היא שפג ששהה באינקובטור ומת מונים לו ל’ יום מיום לידתו והשהייה באינקובטור אינה נחשבת להמשך הריון אלא כמכשיר עזר לרפואתו, ואע”פ שרואים שמתנוון, חייבים להתאבל עליו אם מת לאחר ל’ יום וכגון שלא נולד טריפה [רק סבל מקושי נשימתי] פרט לתאומים שמת אחד מהם שהוא גילוי גם על תאומו שהוא נפל ולא בר קיימא מאחר והם אחד וכמו כן מונים לו לגבי פדיון הבן ולגבי גדלות מיום לידתו ולא מצאתו מהאינקובטור.

ע’ שאילות וזאת הברכה קסז בהעמק שאלה

נספח:

טבלה מתוך מאמרו של הרב מרדכי הלפרין באסיא (מה-מו טבת תשמ”ט). הוכנה ע”י פרו’ אידלמן מנהל מחלוקת ילודים בשערי צדק, על תמותת פגים. שים לב לשורה החמישית שהיא במשקל המתאים לילודה בחודש השמיני, שהיא השורה היחידה שבה לא ירדה התמותה בשנים האחרןונות אלא עלתה!!!

תמותה לפי משקל

משקל (בגרם)    1979–1981        1982–1984        1985–1987        מס’ שורה

500–750          96%               100%              82%               1

751–1000         65%               66%               53%               2

1001–1250        53%               22%               3.8%              3

1251–1500        30%               15%               3.2%              4

1501–2000        3.1%              3.8%              4.4%              5

2001–2500        1.5%              0.35%             0.8%              6

מעל 2501         0.1%              0.06%             0.11%             7

סה”כ              6.8/1000          3.14/1000         3.86/1000

לענייננו נוגעת בעיקר שורה מס’ 5 [משקל: 1501–2000], המאפיינת ע”פ רוב את “בני שמונה”. השוואת שורה זו עם אלה שקדמוה (3–4) ואלה שאחריה (6–7) מעלה, כי זהו המשקל היחיד בו לא הצליחו לצמצם את שיעור התמותה. בעוד שבמשקל 1001–1250 חל צמצום משמעותי ביותר (53%–3.8%), וכך גם במשקל 1251–1500 (30%–3.2%!), וכן במשקלים שמעבר ל-2 ק”ג, הרי לעומת זאת במשקל התואם “בני שמונה” לא חל כל שיפור משך עשר שנים אלה, ורמת התמותה נותרה דומה. ספק אם ניתן להצביע בוודאות על הגורמים למצב זה, אך התוצאה הינה ברורה: הבעייתיות של “בני שמונה” [מומים מולדים?] מושרשת ביותר, ומאוד קשה להתגבר עליה.

ראה אתר עולמות, פג בהלכה.

[1] דעות שונות יש בראשונים בהבנת מחלוקת התנאים, ראה מאמרו של הרב נריה גוטל, הפגות לאור ההלכה קריטריונים המכריעים מצב הוולד, אסיא מד (יא ד) 30-5 תשמ”ח.