ב”ה
מעמד הקטן – תוקף מעשה קטן
קטן אין לו דעת, ולכן מן התורה אינו יכול לפעול קנינים בממונות, גם לגבי מצות אינו בר חיובא, ולכן אינו יכול להוציא אחרים, אלא בדבר שהוא דרבנן משום שחיובו מדרבנן. אמנם נחלקו הראשונים אם החובה היא עליו או שאביו מחוייב לחנכו. בשעור זה נדון בדברים שתלויים במעשה, האם יש תוקף לדבריו. נדון להלן בגדר מעשה קטן לגבי טומאה, לגבי שחיטה, לגבי עבירות, האם מעשה קטן נחשב מעשה עבירה, וכן לגבי קנינים.
הגמ’ בחולין יב ע”ב דנה האם יש לקטן מחשבה, וכן אם יש לקטן מעשה, כגון שחש על אלון ואגוז למוד בהם, אם מקבלים טומאה, וכן אם יש להם מחשבה, כגון ששחט עולה לשמה, ומביאה הגמ’ משנה בכלים:
בעי רבי יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה א”ל רבי אמי ותיבעי ליה מעשה מ”ש מעשה דלא קא מבעיא ליה דתנן יש להן מעשה מחשבה נמי לא תיבעי ליה דתנן אין להן מחשבה דתנן האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאין מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה אמר ליה מחשבה גרידתא לא קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דהוה קיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון ושחטה מאי מדאתייא בצפון ושחט איכוין לה או דילמא מקום הוא דלא איתרמי ליה…
בעי רבי יוחנן קטן יש לו מעשה או אין לו מעשה אמר ליה רבי אמי ותיבעי ליה מחשבה מאי שנא מחשבה דלא קא מיבעיא ליה דתנן אין להן מחשבה מעשה נמי לא תיבעי ליה דתנן יש להן מעשה הכי קא מיבעיא ליה דאורייתא או דרבנן ופשיט יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא אין להן מחשבה ואפי’ מדרבנן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו.
וכן פסק הרמב”ם פסולי המוקדשין א, ו:
הקטן אינו שוחט קדשים אף על פי שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה, אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר, כיצד היתה עולה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון ושחטה שהרי ממעשיו ניכר שמחשבתו לשחיטת קדשים הרי זו פסולה.
ולכן פסק המגן אברהם סימן מב ס”ק ד, על דברי השו”ע שסודר שאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה אסור למיצר ביה זוזי:
(ד) סודר דאזמניה. נ”ל דקטן שצר בו תפילין אסור אבל בדבר הנאסר בהזמנה לחוד לא מיתסר בהזמנת קטן כדאי’ בחולין דף י”ג דיש להם מעשה ואין להם מחשבה.
ואף על פי כן, מעשה של קטן בדבר שצריך מחשבת לשמה, אינו מועיל, כמו אפית מצות לפסח, ע’ שו”ע סי’ תס, טוית ציצית, ע’ מ”ב בביאור הלכה סי’ י”א ס”ב, שזה כדין מצה. וכן לגבי כתיבת תפילין וכיו”ב.
כיון שיש לקטן מעשה, יש לדון בעבירה של קטן, האם נחשבת לעבירה או שאין כאן מעשה עבירה בכלל. לכאורה זו מחלוקת רמב”ם וראב”ד. רמב”ם שגגות ט, ג:
בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת.
השגת הראב”ד: בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה. א”א אומר אני שזה שיבוש שהרי שנינו בשפחה אחד גדול ואחד קטן גדול נמי פטור וכ”ש הקטן, ואם יאמר האיש נתלה באשה אבל לא האשה באיש מ”מ מהיכא תיתי לחייב את הקטן על ידי האשה הא ודאי טעותא הוא.
לכאורה בשאלה זו חולקים הרמב”ם והראב”ד. אלא שלכאורה זה דין מיוחד בשפחה חרופה, הרי אין מי שיאמר שגם קטן שחילל שבת בשוגג יצטרך להביא קרבן גם לא כשיגדל.
ותרומת הדשן כתב בענין זה, תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן סב:
אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן י”א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה. נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא… ובפ’ חרש (יבמות קיד ע”א) נמי מוכח דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליה, מדאמר קטן אוכל נבילות אין ב”ד מצווין להפרישו, ואי הוי עליו עונש ב”ד אמאי לא מחייבינן להפרישו מן העונש…
והוסיף, שאף שאין מעשה שלו כלום, בכל זאת אסור לספות לו איסור, וכתב שם שהטעם הוא:
והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים, יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו.[1]
ומשמע שאף שאסור לספות לקטן, אינו משום שלגביו זה איסור, אלא שלא להרגילו בכך. ונפ”מ מדבריו לגבי השאלה אם יש איסור לספות לשוטה, שהרי אם הטעם הוא כדי שלא להרגילו כשיגדל, הרי בשוטה שאין אצלו מצב שיתכן שיתחייב בעתיד, אין איסור לספות לו.
ובחתם סופר דן לגבי איסור ספיה לשוטה שצריך להכניסו למוסד שאין בו אוכל כשר. וע’ מנחת אשר פרשת אחרי מות.
ובענין זה כתב הרמ”א בשו”ע אורח חיים שמג, א
וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא”צ תשובה כשיגדל, מ”מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא”י סי’ ס”ב).
ע’ רץ כצבי שהביא אגרות משה יו”ד ב’ סי’ י’ על זה.
המגן אברהם או”ח סי’ שמג ס”ק ד והגר”א ס”ק י ציינו מקור נוסף לדברי תרומת הדשן והרמ”א מדברי הגמרא במסכת סנהדרין נה ב בקשר לדין שצריך להרוג גם את הבהמה הנרבעת:
דבעי רב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא או דילמא קלון אף על פי שאין תקלה… תא שמע בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל ומטמא כנדה לטמא משכב תחתון כעליון פוסל ואינו מאכיל ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח ונסקלת על ידו ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מומתים על ידו והא הכא קלון איכא תקלה ליכא וקתני נסקלת על ידו כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עילויה עליה דידיה חס רחמנא אבהמה לא חס רחמנא.
הרי מבואר בגמ’ שקטן הבא על הבהמה הבהמה נסקלת, וזה גם קלון וגם תקלה, מה שהקטן לא נענש אינו משום שאין מעשה שלו מעשה, אלא אף שזה מעשה איסור ונקרא תקלה, “חס רחמנא עליה”, ומוכח שיש לו גדר של מעשה עבירה.
בשו”ת חתם סופר או”ח סימן פג כתב שעל פי דברי תרומת הדשן שהאיסור לספות לקטן הוא רק כדי שלא להרגילו ולא משום שעצם המעשה שלו אסור, נפ”מ שלשוטה אין איסור לספות כיון שלא יגיע לכלל גדלות. אבל כתב החת”ס שהוא דורש טעמא דקרא, וסובר החת”ס שגם לשוטה אסור לתת איסור כיון שעצם המעשה הוא נחשב לאיסור.
אלא שיש לדון ששוטה שונה מאשר קטן, כיון שהבאנו שלקטן יש מעשה, לכן יש איסור ספיה לקטן מה שאין כן שוטה שאין המעשה שלו כלום.
ומצאנו עוד אחד מהראשונים הסובר שמעשה של קטן נחשב למעשה. והביא את הדברים הרב אשר וייס במנחת אשר בפרשת אחרי מות:
והנה בקידושין (יט ע”א) איתא איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א”כ מצינו אישות לקטן.
ועיין בריטב”א על אתר שהקשה אמאי לא מקשינן מרישא דברייתא דמאי טעמא בעינן לקרא דאיש פרט לקטן הא הקטן פטור מכל מצות שבתורה ותירץ דהווא אמינא דבאיסורא דאשת איש נתחייבו אף הקטנים דהא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עי”ש ומ”מ נשמע מדבריו דיש מקום בסברא לחייב קטן בעבירת החלבים והעריות שכן נהנה.
וע’ עוד על שאלה זו, אם קטן אין מעשה עבירה שלו בכלל מעשה עבירה, או שזה מעשה עבירה אלא שפטור מהעונש, בקהילות יעקב יבמות סימן ל’א.
וע’ שו”ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן קסד
ולדעתי ג”כ לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם. ולדעתי הכונה שבעה”ז אין הקדוש ברוך הוא עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו.
והבנות אלו הן נפ”מ להבנת הטעם שבשחיטה מובא במשנה בתחילת חולין ששחיטת קטן מועילה אם גדול עומד על גביו. חולין ב, א:
מתני’: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה.
וכתב תבואות שור סימן א ס”ק מט:
בלבוש (סעיף ה’) כתב בשם יש אומרים דמי שאינו בחובת שחיטה מן התורה כגון קטן פחות מבן י”ג לאו בר זביחה הוא והא דשרינן במתניתין בעומד על גביו היינו טעמא דעל דעת הגדול (הוא) המצווהו [הוא] שוחט. ותמיה לי דמתניתין (ב’ ע”א) קתני טעמא משום שמא יקלקלו, משמע דאם אינן מקלקלים בני זביחה נינהו….
אמנם לא משמע בפוסקים כלל דאם אינו בר זביחה שיועיל אחר עומד על גביו, ולא אשתמיט שום פוסק להכשיר תפילין שכתבן קטן וגדול עומד על גביו…
והעיקר דאיתנהו בזביחה מטעם המבואר בפנים[2], וכן כתב בהדיא הרב המגיד (הל’ שבת פ”כ הל’ ז’) הובא בית יוסף א”ח סימן רס”ו (ד”ה היה עמו חמור) דאסור להאכילם בידים.
הרי שנחלקו הפוסקים אם מעשה של קטן נחשב למעשה או שאינו מעשה בכלל.
ובה גם נפ”מ אם הא דאין ספין לקטן איסור הוא משום שלקטן באמת יש איסור, או שאין שום איסור אלא כדי שלא להכקל
אבל יש לדון, אם יש לקטן מעשה דאוריתא, מדוע אין לו קנין דאוריתא? ע’ רמב”ם מכירה כט, א:
הלכה א
שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה, החרש השוטה והקטן, אבל חכמים תקנו שיהיה החרש והקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין משום כדי חייו.
וכן רמב”ם מכירה כט, ו שכתב שקנין לקטן הוא מדרבנן:
קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום, ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע, ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו, והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל.
אלא שלדעת הנתיבות המשפט חדושים סימן רלה ס”ק טז קטן לא קונה בגלל ללימוד מפסוק:
ואין קונין מיד הקטן. עיקר הטעם משום דכתיב [רות ד’ ז’] ושלף איש נעלו, ולא קטן.
וכך כתב גם לבוש חושן משפט סימן רלה סעיף א
כבר ידעת בכמה מקומות דבכל מצות התורה ומשא ומתן אין קטן וקטנה בכלל, דבכל התורה איש כתיב למעוטי קטן, לפיכך אמרו [גיטין נט ע”א] דבר תורה הוא דקטן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר, אבל חכמים משום כדי חייו שישאו ויתנו עמו ויהיה לו ממה להתפרנס, תקנו שיהא מקחו מקח וממכרו ממכר משש שנים ואילך, ואמרו עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום, שודאי אין בו דעת לקנות ולא להקנות, ומשש שנים עד שיהא בן עשר שנים, אם יודע בטיב משא ומתן, כגון שבדקוהו ומצאוהו שיודע בטיב משא ומתן, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת, בין בדבר מרובה, בין בדבר מועט, בין במתנת בריא, בין במתנת שכיב מרע, ומבן עשר עד שיהא בן שלש עשרה, אפילו לא בדקוהו שיודע אלא מסתמא כל שאינו שוטה מקחו מקח וממכרו ממכר, וכל זה הוא מדברי חכמים והכל במטלטלים.
אבל מדברי רב האי גאון בספר המקח והממכר לרב האי גאון שער ג, משמע שזה משום שאין לו דעת:
הדרך הראשון כל מי שהביא סימנים והוא בן דעת מקחו מקח וממכרו ממכר וזה הוא איש שדברה תורה בו. אבל מי שאינו בן דעת אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר.
ויש לומר שזה הטעם שקנין הקטן הוא מוגבל, ורק במקום שעושה מעשה בחפץ קונה ואינו קונה בקנין סודר, ע’ רמב”ם מכירה כט הלכה ט’, ובשיעורי ר”ד פוברסקי ב”מ
ע’ חדושי הריטב”א גיטין נט, א
…דמקחו קיים וממכרן מכר דוקא כשהוא מקנה במשיכה או בהגבהה אבל באגב לא דהא לאו בר אקנויי קרקע הוא, ואיכא מאן דאמר דהוא הדין לחליפין, ושטר חוב נמי אינו מקנה אותו דהא צריך כתיבה ומסירה ואיהו לאו בן כתיבה ומסירה הוא, והוא הדין נמי דאינו יכול לתתו במתנת שכיב מרע,
ובפשטות הטעם הוא, משום שקניינים הנעשים בדרך פיזית וברורה, אשר הקטן מבין בהם, הם דמהני, ואילו קניינים המצריכים הבנה מופשטת יותר לא מהני. שהרי אומרת הגמרא בחולין שיש להם מעשה ואין להם מחשבה.
משפטיך ליעקב, בן יעקב: תקנת חזל לא היתה שהמעשה טוב אלא שיועיל אף שאין מעשה קנין. וראה שם
[1] ע’ על זה מנחת אשר פרשת אחרי מות. סימן לח.
[2] שמלה חדשה סימן א סעיף כח: “ואף על גב דכתיב וְזָבַחְתָּ, ודרשינן אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו, אינהו נמי איתנהו בזביחה, דהא מוזהרים עליהם שלא להאכילם נבילות.”