ב”ה
מעמד האשה לגבי תלמוד תורה
נשים פטורות מתלמוד תורה, כך מבואר בסוגיה קידושין כט, ב על מקור הפטור של אשה מללמד את בנה:
איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמד את עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם.
אמנם אף אך אין האשה מחוייבת אין זה אומר שאינה יכולה ללמוד מעצמה כמי שאינה מצווה ועושה.
במשנה בסוטה מצאנו מחלוקת תנאים אם אשה צריכה ללמוד, משנה סוטה ג, ד:
אם יש לה זכות היתה תולה לה יש זכות תולה שנה אחת יש זכות תולה שתי שנים יש זכות תולה שלש שנים מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות.
גם לבן עזאי, האב חייב ללמד את ביתו תורה, אבל הסיבה הצדדית שמובאת מוכיחה שאין זה מחמת שלדעתו יש עליה מצוות תלמוד תורה.
ובירושלמי נאמר משמו של רבי אליעזר: “יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים” (ירושלמי סוטה פ”ג ה”ד).
הרמב”ם פסק בהלכות תלמוד תורה א, יג:
אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות[1].
למדנו מדברי הרמב”ם כאן, שאשה לא מחוייבת ללמוד בכלל לא תורה שבעל פה ואף לא תורה שבכתב (אלא שזה ‘אינו תפלות’). ואף “צוו חכמים” שלא ילמד אדם את בתו. אלא שצריך עיון האם יש איסור ללמד את בתו, ואשה בכלל, או שזה רק עצה טובה. לכאורה משמע שזו עצה טובה, שהרי אם יש איסור לאשה ללמוד, הרמב”ם לא היה אומר “אשה שלמדה תורה יש לה שכר”, אם כן אין איסור גברא לאשה ללמוד, ומדוע אסור ללמד? לכאורה אין זה אלא עצה בעלמא, אלא שלא כך הבינו את הרמב”ם הפוסקים.
מקור הרמב”ם שבתורה שבכתב מותר, נראה שהוא ממצות הקהל. וכן מצאנו במשנה אחרת (נדרים ד, ג) שהמודר הנאה מחברו: “מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא.” ומשמע שמותר ללמדה מקרא, אמנם המקור ממצות הקהל שנשים חייבות, קצת צריך עיון שהרי מובא בברייתא שאנשים באים ללמוד, ונשים לשמוע, כך מדוייק מדרשת רבי אליעזר בן עזריה, חגיגה ג, א:
הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן
וכן כן יתכן שיש הבדל בין הנשים לגברים, כי איש בא ללמוד ואילו אשה באה “לשמוע”. וע’ להלן מבית הלוי
ועוד צריך עיון ברמב”ם, מהו הלימוד האסור ללמד, האם לימוד קבוע כדי לדעת ולדון במשא ובמתן של הלכה, וכאן יש חשש ש”מוציאות דברי תורה לדברי הבאי”, אבל לימוד ארעי של שיעור עם מראי מקומות מש”ס ותורה שבעל פה מותר, או שגם זה בכלל לימוד האסור?
ועוד למדנו מהרמב”ם, כמ”ש פרישה ביו”ד רמ”ו ס”ק טו. שהאשה עצמה מותרת ללמוד והאיסור רק ללמד:
מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת וכו’. אבל אם למדה לעצמה אנו רואין שיצאה מהרוב ולכך כתב לעיל שיש לה שכר ורצונו לומר אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי כי הוא אינו יודע מה שבלבה וק”ל:
ראיות שנשים יכולות ללמוד, רמב”ם יסודי התורה ד, יג:
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע [ביאור] האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ”כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.
וכן הביא ראיה א”מ ז”ל, מלשון ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה ה:
ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד.
והרי עבודת ה’ שהיא תפילה ודאי נשים חייבות, ואם כן גם תלמוד כלול בעבודה.
פשטות הרמב”ם שאשה לא מחוייבת ללמוד בכלל, אמנם מאידך נפסק בשו”ע שנשים מברכות ברכת התורה. בשו”ע אורח חיים מז, יד נפסק:
נשים מברכות ברכת התורה
אם הכוונה היא שיש רשות לנשים לברך ברכת התורה, צריך עיון מאי שנא ממצות עשה שהזמן גרמא שלדעת המחבר נשים לא מברכות.
בעטרת זקנים כתב שנשים מברכות, אף על פי שפטורות מתורה שבעל פה, מכל מקום תורה שבכתב הן חייבות. אבל זה גם כן תמוה, שהרי הרמב”ם כתב שתורה שבכתב אם לומדת אינה כתפלות, אבל ודאי שאין עליה חיוב ללמוד תורה שבכתב, ומדוע תברך?
וכתב המגן אברהם על פי האגור, מגן אברהם סימן מז ס”ק יד
(יד) נשים וכו’. דהא חייבות ללמוד דינין שלהם כמ”ש בי”ד סימן רמ”ו ס”ו ועוד דחייבות לומר פ’ הקרבנות כמו שחייבות בתפלה וא”כ קאי הברכה ע”ז [ב”י בשם אגור] עמ”ש סי’ קע”ז ס”ג:
אבל גם החובה ללמוד דינים שלהם, לכאורה זה לא מדין מצות תלמוד תורה אלא משום שהן חייבות לדעת מה לעשות, ולכן חייבות ללמוד. וראיה שאין עליהם מצות תלמוד תורה כלל, ממשנה סוטה שהובאה לעיל, שמשמע שאין עליה שום זכות.
אבל כן כתב גם בספר חסידים פסק כי אדם חייב ללמד את בנותיו מצוות מעשיות המחייבות אותן:
“חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת – איך תשמור שבת?! וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות. שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים. וזהו ‘הקהל את העם האנשים והנשים והטף’ (דברים ל”א, יב)” (ספר חסידים, מהד’ מרגליות, סימן שיג).
אמנם כתב הרש”ר הירש סידור תפילות ישראל, ירושלים תשנ”ב, עמ’ ע[2].
נשים אינן חייבות להיות למדניות, להיות בקיאות במדרשי הלכה, כי בזה יעסקו בעיקר האנשים. אולם הבנת המקרא ואותה ידיעה הדרושה ליראת ה’ המביאה לשמירת מצוות קפדנית ולקיומיהן השלם, היא שייכת לעיצוב הרוח והלב של בנותינו, בדיוק כמו של הבנים.
וכתב בית הלוי ח”א סי’ ו:
“דגם במצוות שנוהגות בהן, אין בהם מצוות תלמוד תורה כלל כמו דהווי באנשים. דבאנשים הווי הלימוד מצוות עשה, וכמו הנחת תפילין, וכשלומד מקיים מצוות עשה. וגם במצוות שאין נוהגין בו מכל מקום מחויב ללמוד משום מצוות עשה דתלמוד תורה. אבל בנשים אין בלימודם שום מצווה כלל מצד עצמו, רק הסמ”ג כתב דמכל מקום מחויבים ללמוד מצוות הנוהגות בהן, כדי שתדע היאך לקיימם. וזהו דמחלק בחגיגה: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע… אבל הלימוד בעצמו לא הווי שום מצווה כלל אצלם, ואם כבר בקיאה היא בדינים שלה, ויודעת היאך לעשות, שוב אינה צריכה ללמוד עוד, אפילו להסמ”ג”
מכל מקום, האחרונים כבר דנו בזמן הזה, האם מותר ללמד לנשים תורה שבעל פה. רוב האחרונים נשרים במסגת ההיתר ללמד לנשים את המצוות שלהן, אף שכתבו שנשתנו הטבעים.
ראשון לכולם הוא החפץ חיים, חפץ חיים בהערה ללקוטי הלכות פ”ב סוטה:
ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב ‘שאל אביך ויגדך’; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז”ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה; דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד’, ויעברו על כל יסודי הדת ח”ו.
ובשו”ת אגרות משה יו”ד ג סימן פז
הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב”ם (פ”א מהלכות תלמוד תורה הי”ג) פסק כר”א בסוטה דף כ’ ע”א שאין ללמד לבנות תורה… עכ”פ משניות שהוא תורה שבע”פ צוו חכמים שלא ילמדום, והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה, ורק פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות.
הרב אהרון ליכטנשטיין, כתב (הרב א’ ליכטנשטיין, ‘בעיות יסוד בחינוכה של האשה’, בתוך: ב”צ רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה, כפר סבא תש”ם, עמ’ 158).
לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע”פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה’חפץ חיים’ (בהווסד ‘בית יעקב’) שאם הרמב”ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית – על אחת כמה וכמה… הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם – ולא רק שם, אלא בחברה בכלל – באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת. אני מקבל בהחלט את תפיסת ה’בית הלוי’ שלאשה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות… לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ”ל… אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא… אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה”ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי.16 וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו.
אך גם הוא כותב שמקבל את תפיסת בית הלוי, “ובכל זאת לא נחרוג מן המסגרת הנ”ל”.
ומצאנו גם בש”ס נשים שידעו ללמוד, וגם בדורות האחרונים, למשל ראה מתוך איגרת שכתב הבן איש חי לפרחה ששון (מתוך קובץ נחלת אבות אסופת גנזים מבית משפחת ששון) אשתו של סלימאן ששון מעשירי בגדד שהיו מיודדים איתו, ולאחר פטירת בעלה התכתב איתה בעניני הלכה ולימוד, להלן איגרת הבאה ששלח לה ללונדון:
“לפני שנתיים הובן מעיתון לונדון שהחכם באשי של לונדון, הרב אדלר הי”ו, רגיל לדרוש בשבת הגדול, ויכתוב בעיתון את הסוגיה שהולך לדרוש, כדי שיראו אותה קודם ויבינו הדברים שיאמר בה. ואת המכובדת הלכת לדרוש שלו, והבאת אתך גמרא כדי שתביני מה ידרוש בה. רוצה אני לדעת האם ייתכן שאנשי לונדון מבינים פלפול של גמרא, ואם ניתן למצוא בה חכמים. אם שלושה רבעים מהם ריקים, לא כדאי לרב לדרוש בגלל שלושה אנשים. מבקש אני שתודיעי לי על שאלתי בפרוטרוט”
וסבתי זקנתי, ביילה הינדא, אשתו של הגרא”ז מלצר זצ”ל העתיקה את ספרו אבן האזל והעירה לו הערות תוך כדי שהעתיקה.
סבתו של הרב מרדכי אליהו, מרת שמחה, ואמו של הרב יהודה צדקה זצ”ל, ראש ישיבת פורת יוסף, נודעה כצדקת. היא גדלה בביתו של דודה בעל ה’בן איש חי’, שם ספגה תורה ויראה. היו מרבני ירושלים שהיו שואלים אותה כיצד פסק דודה, בעל ה’בן איש חי’ בעניינים מסוימים. ובעל ‘כף החיים’ היה שולח אליה נשים לשאול בדיני טהרה וטריפות. אולם ברבות הימים נמנעה מלהשיב. וכששאל הנכד, הרב אליהו, מדוע הפסיקה להשיב, ענתה שנתמעטו הלבבות ואי אפשר להורות לחומרא כמו שהורו בעבר, ולכן האחריות כה גדולה, ואין לה כוחות לזה (מתוך ‘דורש טוב לעמו’ עמ’ 80-84).
אבל לכאורה ניתן לומר דבר נוסף, שיש שרצו לומר כך, וכך ניסה לומר פרופ’ יהודה לוי במאמרו ב’המעיין’, תשרי תשנ”ד. שהרי כפי שהבאנו, אין לאשה איסור ללמוד, אלא רק איסור ללמד את האשה. ולשון הרמב”ם בזה: “ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה”. הרמב”ם משתמש בביטוי “ציוו חכמים” בחיבורו לא לתקנת חכמים אלא דווקא לעצה טובה. והא לכם מספר דוגמאות שכתב שחכמים ציוו עליהם:
“שיהא אדם שם דעותיו תמיד… בדרך האמצעית” רמב”ם הלכות דעות פרק א הלכה ד.
“מאוד מאוד הוי שפל רוח” רמב”ם הלכות דעות פרק ב הלכה ג.
“ציוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא…והוא שציוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.” רמב”ם הלכות דעות פרק ב הלכה ד
ועוד רבים (בפרויקט השו”ת נמצאים 29 פעמים שהרמב”ם משתמש בזה, ורובם ענייני מוסר), ע’ בהמעין שם. רק בהלכות דעות יש שמנה פעמים של “ציוו חכמים” שמשמעותם דברי מוסר.
וכן כמה פעמים בהלכות אישות, לדוגמה, רמב”ם הלכות אישות פרק טו הלכה יט:
וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו.
אם הדברים נכונים, הרי ההיתר היום יותר מרווח. אלא שרוב הפוסקים מדברים על ההיתר לעשה ללמוד דברים שלה, והרחבה לדברים אלו כפי שכתב הרב ליכטנטיין זצ”ל.
וע’ במאמר של הרב נבון בתחומין שם על דעתו של הגרי”ד סולבייצ’יק, הרבי מלובביץ ועוד. וראה בנושא זה באתר עולמות.
נספח:
טור יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ
והטעם שקורעין על כל אדם בשעת יציאת נשמה קאמר רבי שמעון בן אליעזר מפני שדומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבין לקרוע עליו ופירש”י שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לס”ת וכתב הרמב”ן ולפ”ז אין צריך לקרוע על אשה ופירש הוא שאינו אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליו כעל ס”ת שנשרף ועל כן כתב שקורעין גם על אשה.
בית יוסף יורה דעה סימן שמ
וגם למה שפירש בפרק רבי אליעזר שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות הא אשה איתא במצות וגם בתורה איתא שהרי צריכה ללמוד מעשה המצות שהיא חייבת:
[1] : גרסת הטור ברמב”ם, טור יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו: “כ’ הרמב”ם ז”ל אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב נשים אין דעתם מכוונת להתלמד ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתם אמרו חכמים כל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות בד”א בתורה שבכתב אבל בתורה שבע”פ לא ילמד אותה בתחילה ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות (פ”ד מהל’ ת”ת להרמב”ם)”. וכבר כתב הבית יוסף שיש טעות סופר בטור. ועיין פרישה.
[2] הביאו הרב חיים נבון, תלמוד תורה לנשים, תחומין, כרך כח.