ב”ה
מעמד אשה לעדות
אשה פסולה לעדות, שו”ע לה יד. אבל נאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורים ולכן נאמנת לגבי איסור נדה, לגבי בדיקת חמץ, לגבי כשרות, לגבי חלב ודם, לגבי שעטנז וכל האיסורים. וכתבו התוספות בגיטין ב ע”ב שנאמנותה כדין עד אחד. אם כן זו גזירת הכתוב שאשה לא נאמנת.
וע’ רמב”ם שאשה פסולה מן התורה, רמב”ם עדות ט, ב:
נשים פסולות לעדות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה.
וע’ רמב”ם הלכות עדות פרק ה’ הלכה ג’:
וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו.
ולגבי יבום, כתב הרמב”ם בהלכות יבום וחליצה פרק ד’ הלכה לא:
ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה הוא פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהן מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור, שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין.
אמנם בגמ’ מצאנו לגבי אשה, אם היא נאמן על הדיין, יתכן במצבים מסויימים לקבל את עדותה. וכך מבואר בגמרא כתובות דף פה ע”א:
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.
וכן פסק הרמב”ם בפרק כד הלכה א’ מהלכות סנהדרין:
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב”ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד…
אלא שיש להאריך בדבר זה, ואכ”מ.
יש מספר עדויות שהאשה כשרה לה, במרדכי מסכת יבמות הגהות מרדכי פרק החולץ רמז קיז מנה שמנה דברים שאשה נאמנת:
בתשובת הגאונים דאשה פסולה לכל עדות רק לשמונה דברים ואלו הן. (א) נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר כשלא קרא עליו ערער…
וברמב”ם הוסיף טעם לזה: רמב”ם איסורי ביאה טו, לב:
נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן, בד”א בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס.
ומסביר את הדברים הללו הרב יעקב אריאל, בשו”ת באהלה של תורה סי’ ע”א:
ונראה שהיה קשה לו, למה חיה נאמנת, הרי קיי”ל ש”אין דבר שבערוה פחות משנים” (גיטין ב’ ע”ב)? ולכן תירץ שהחיה נאמנת מכיון שאין כאן שום חזקה מוקדמת, ואין החיה מוציאה מידי חזקה. וזהו כדעת הסוברים שעד אחד נאמן בדבר שבערוה כשלא איתחזק איסורא. וכן כתב המהרי”ק (שורש ע”ב). וכך הסיק בשב- שמעתתא (שמעתא ו’ פרק ג’).
אך מדברי הגר”א (בביאורו לשו”ע, חו”מ סי’ ל”ה ס”ק כ”ח) משמע שאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה אף אם אין חזקת איסור. דברי הגר”א נכתבו בהתייחס לפסק הרמ”א (שם סעי’ י”ד בהג”ה):
שו”ע סי’ לה סעיף יד:
אשה, פסולה. וטומטום ואנדרוגינוס, פסולים מספק. וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול, הרי הוא פסול. הגה: וכל אלו הפסולים, פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב”א בתשובה והרמב”ם בפ”ח מה’ נזקי ממון וכ”כ הב”י), וכל זה מדינא, אבל י”א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בב”ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות (ת”ה סי’ שנ”ג ואגודה פ’ י’ יוחסין). ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה ובזיון ת”ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין (מהרי”ק שורש קע”ט ומהר”ם מריזבורג וכלבו סי’ קט”ז). והוא שהתובע טוען ברי (מהרי”ק שורש כ”ג /צ”ג/) (וע”ל סכ”ח סט”ו בהג”ה).
ועל כך כתב הגר”א (שם):
ויש סמך (לזה) בפרק ד’ דקידושין (ע”ג ע”ב): “חיה נאמנת לומר וכו'”, והטעם לפי שאין אנשים שם.
ומשמע מדבריו שזוהי תקנת חכמים להאמין לחיה. אך במקום אחר בדבר שבערוה אין עד אחד נאמן, ובעינן שנים. ומקורו בדברי הר”ן (לרי”ף קידושין דף ל”א ע”א ד”ה נאמנת). ולכן זה מקור להאמין לאשה בדברים שאין אחרים שיכולים להעיד.
וע’ שו”ע אבן העזר פ, טז, דוגמה למצב שהאמינו לאשה:
טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות, מושיבין אשה ביניהם, או שכנים.
תשובת תרומת הדשן סימן שנ”ג דן בזה: תה”ד קובע שבמקריים בהם גברים אינם רגילים לדעת פרטים מסוימים, ניתן להסתמך על עדות נשים, אפילו להוציא ממון. הוא דן על בעלות על בגדי אלמנה, והכשיר עדות הנשים בשל העובדה שהגברים אינם מצויים בפרטים אלו. כמו כן הוא קובע כי כאשר הדיון הוא על מקומות הנשים בבית הכנסת, שבהם גברים אינם נוכחים ואינם מודעים למתרחש, ניתן לקבל עדות נשים. התנאי לכך הוא שהתביעה חייבת להיות ברורה ומבוססת, כלומר, טענת ברי, ולא ספק או השערה.
דעת המתירים לקבל נשים במקום שאין אנשים רגילים להיות, משמע באחרונים שזו תקנה של רבנו גרשום מאור הגולה ורבנו תם. דרכי משה הקצר חושן משפט סימן לה:
וז”ל המרדכי סוף הלכות נדוי אף על גב דמנדין בלא התראה מכל מקום אין מנדין עד שיודע הדבר בעדים כשרים ובראיה גמורה כו’. ולי נראה דאף על גב דאפשר דמדינא הנשים אינן נאמנות אפילו במקום שאין אנשים שכיחי כדברי הרמב”ם והרשב”א מכל מקום תקנות קדמונים הם מרבינו תם ז”ל כמו שכתב מהרי”ק שורש (ק”פ) [קע”ט] דאשה יחידה או קרוב או קטן נאמנין בענין הכאות או בזיון תלמיד חכם ובכל דבר קטטה שאין רגילים להיות עדים מזומנים בדבר זה ואין פנאי להזמינם והוא הדין במסירות וכל זה כתב שם מהרי”ק בשם רבינו תם ז”ל וכ”כ הכלבו סימן קי”ו מתקנות רבינו גרשום מאור הגולה וכ”כ בחידושי אגודה פרק עשרה יוחסין (סי’ סד) דבכל מקום דאין אנשים רגילים להיות נשים נאמנות וכן האריך בזה בתרומת הדשן סימן שנ”ג מיהו כתב דדוקא בדבר שהוא אקראי בעלמא כגון שמעידות על בגדי אלמנה שלבשה אותן בחיי בעלה דבדבר זה אין אנשים רגילים לדקדק וכן במקומות בבית הכנסת של נשים אבל בנזקין דשכיחי אין נשים נאמנות כו’. מיהו נראה דבדבר הכאות וחבלות נשים נאמנות וכדברי רבינו תם דזה גם כן לא שכיחי כדלקמן סימן ת”ח (אות ב) ולכן נ”ל דאין לדחות דבריהם בלא ראיה ברורה. ועיין באבן העזר סימן י”ז (עמ’ קטו) שתי נשים ועד אחד איזה עדיף:
אבל הרמב”ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה יג כתב בפירוש שמה שאין אחרים כשרים רגילים באותו דבר, זו אינה סיבה להכשיר את הפסולים:
אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו שומעין להן או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה או העידו בשאר נזקין סומכין עליהן, אין הדבר כן, אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדיות ויעידו בבית דין ויחייבו בית דין המזיק לשלם.
אמנם הסמ”ע סי’ לה ס”ק ל’, כתב בדעת הרמב”ם ששאני נזיקין דשכיחי, ולכן איני מאמין לעדות אשה, מה שאין כן בדברים שלא שכיחים, האשה נאמנת.
ובפתחי תשובה על שו”ע חו”מ שם, כתב בשם נודע ביהודה:
עיין בתשובות נודע ביהודה תניינא [חו”מ] סי’ נ”ח, באחד שיצא לו שם גניבה בעיר, ואחר ימים אחדים נמצאו שתי בתולות שאמרו שראו הגניבה בבית פלוני אלמוני, ואותו פלוני מכחיש את הבתולות. ורצה רב אחד לדמות זה לדברי הרמ”א בכאן, שמצד התקנה מועיל עדות נשים בדבר דלא שכיח. והוא ז”ל השיב שזה אינו, חדא, דהלא גם הרמ”א ז”ל בסוף דבריו כתב, והוא שתובע טוען ברי, וכאן הרי התובע אינו טוען ברי. ואף שכאן יצא שם גניבה בעיר ויכול הוא לטעון ברי שנגנב, אבל אינו יכול לטעון ברי שהגניבה היא ביד פלוני.
ועוד, דאפילו היה טוען ברי שהגניבה אצל פלוני והבתולות העידו כדבריו, ג”כ אי אפשר להוציא ממון בעדות נשים, כי נראה דעד כאן לא אמרו שבדבר דלא שכיח עשו תקנה להאמין לפסולים, אלא בדבר הנעשה פתאום ונגמר הדבר לגמרי, כגון הכאה או מסירות, שמי שלא היה בשעת מעשה שוב אי אפשר לו להעיד על זה. אבל כאן, אף אי גניבה לא שכיחא דכל הגונב עושה בסתר, הרי הבתולות לא העידו שראו שפלוני גנב, רק העידו שראו הגניבה בידו, וזה אינו על רגע אחד, שהרי אפשר לגניבה להיות בידו זמנים טובא, ואפשר שגם אנשים יראו בידו, אלא שלא אירע שראו אנשים, בזה לא תיקנו שיהיו נשים או פסולי עדות כשרים, והבו דלא לוסיף על התקנה.
ועוד הוסיף בהמשך: “וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל לשלוח נאמני הקהל לנשים יקרות שיגידו העדות”.
אבל דעת שו”ת הרשב”א חלק ב סימן קפב, שלא נאמנות לשום דבר:
דעו שעדות הנשים אפילו היו אלף וכלן שוות בעדות אחת אין עדותן עדות אלא לענין אסורים בלבד. ואני רואה מתוך אותן הקונדריסין שכתבתם שאתם תוקעים עצמכם על עדות הנשים. ואולי מצאתם כן לאחד מן הראשוני’ במקומות שהנשים יושבות בבית הכנסת. מפני שהוא מקום מיוחד לנשים ואין האנשים נכנסים שם בזמן שהנשים יושבות שם. ואנחנו לא נדע דברים אלו ולא שמענו מעולם. ואין ראוי לסמוך עליהם. ואף על פי שאנו מחזיקים אותו לענין פי שנים בבכור על פי שנים /נראה שצ”ל נשים/ שאני התם לפי שאי אפשר זולתי זה. שאין האנשים מילדין את הנשים. זכר לדבר ותקח המילדת ותקשור על ידו שני וגו’. אבל כאן הרי אפשר ע”י אנשים בעדו’ מכר או מתנה.
האם עדות שהאשה נאמנת בה זה גדר עדות ממש או רק נאמנות? נפ”מ למשל בדין קרוב או פסול, האם אשה שמתברר שהיא עד פסול, תפסול את כל העדים?
וכן יש לשאול בדברים שאינה נאמנת, האם אשה אינה עד בכלל או שהיא עד פסול? נפ”מ גם כאן לדין קרוב או פסול.
נפ”מ למשל בקידושין רפורמיים, שלוקחים עד מצד החתן ועדה מצד הכלה, האם יש לזה דין של קידושין בעד אחד, ע’ רמ”א אה”ע מב ס”ב שחוששים לקידושין, או שיש כאן דין של נמצא אחד מהן קרוב או פסול? (ע’ משפט הכתובה פרק נג אות ה’)
במשנה מסכת שבועות תחילת פרק שבועות העדות, דף ל’ ע”א מובא “שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים” ומקשה רבי עקיבא איגר:
שם ולא בנשים. אף דאמרי’ בסוגיא הכל מודים בעדי מיתה דחייב כיון דהאמינו חז”ל לע”א להעיד שמת בעלה אם היה מגיד היה מועיל. א”כ משכחת לה שבה”ע גם בנשים דהא גם נאמנות להעיד שמת בעלה, צ”ל כיון דבקרא כתיב והוא עד בעינן שיהיה ראוי לעדות ואשה לאו שם עדות עלה. דאף דנאמנת מת בעלה היינו מכח דייקא ומנסבא מוכח דשפיר מעידה אבל לא מדין עדות.
כלומר גם במקום שאנו מכשירים עדות אשה, לדעת רבי עקיבא איגר עדיין אין זה גדר עדות ממש.
לגבי עדות שהאשה פסולה, ששאלנו אם היא אינה עדה בכלל או שהיא עד פסול, בעל “טורי אבן”, בחידושיו למסכת ראש השנה, דף כב, ד”ה “האישה כשרה”, אומר שבעוד שעֵד פסול אינו עד כלל, האישה היא עד, אלא שהיא פסולה בגזרת הכתוב: “‘ועמדו שני האנשים’ – ולא נשים” (שבועות ל ע”א), ובלשונו: “אין לומר שאין שֵם עֵד עליה, שבוודאי שם עד עליה, ורק אין שם איש עליה”. משום כך מסיק בעל “טורי אבן” שגם בעדות נשים, נקבע הדין שאם אחד מן העדים הוא קרוב או פסול, בטלה העדות של כל קבוצת העדים, ולא ניתן לומר שהאישה אינה נחשבת כעד כלל, ולכן אין עדותה פוסלת את שאר העדים[1].
ראה בספרית “פסיקת הלכה בדיני ממונות” שיעור ז’ על “עדות נשים ופסולים בדיני ממונות”.
[1] דברים דומים פסק נחל יצחק, חלק א, סימן לה, ענף ז.