ב”ה
בענין עיסה העשויה לחלק
ובענין הפרשות חלה הנעשות בציבור או בבית ספר אם חייבות בחלה – אם כל אחת לוקחת לאפות בביתה
במשנה (חלה א,ז) נאמר:
נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. ונשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור – פטורה מן החלה.
בניגוד לנחתום, נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור והוא לש הכל ביחד, וכל אחת לוקחת פחות מכשיעור אינו חייב בחלה.
בירושלמי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, (הובא בר”ש שם) בטעם הפטור דנשים שנתנו לנחתום דרבי יוחנן סובר משום שהעיסה עומדת להחלק וכל אשה תקבל את עיסתה וע”מ לחלק פטור ומה שנחתום חייב משום שאם לא תמכר יעשנה פת. אבל גלגול שלא מדעת בעה”ב חייב בחלה.
וריש לקיש סובר שטעם הפטור כיון שהנחתום גלגל את העיסה שלא מדעת בעה”ב לא מועיל הגלגול לחייבה בחלה והמשנה מיירי שהנחתום לש את העיסות ביחד שלא מדעתן אבל העושה עיסה ע”מ לחלק חייב בחלה. להלכה פוסקים כרבי יוחנן שלש עיסה שלא מדעת חבירו חייב בחלה והעושה עיסה ע”מ לחלק פטור מחלה.
וברמב”ם ביכורים ו, יט מובא הטעם לכך:
נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשנה פת, אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה[1].
הטעם שכתב הרמב”ם שאם לא תמכר יעשנה פת, הוא מירושלמי והובא בכסף משנה ביכורים ו, יט:
בירושלמי (הלכה ה’) נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא (לא) ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה כך נראה שהיא גירסת רבינו. ומ”ש אבל העושה עיסה לחלקה בצק (אסורה) [פטורה] שם בירושלמי.
וכן נפסק בשו”ע יורה דעה שכו, ב:
נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה, חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשנה פת. אבל (שאר אדם) העושה עיסה לחלקה בבצק, פטורה.
דעתו לחלק היינו דוקא כשמחלק בבצק, אבל אם מחלקו אחר אפיה, פשוט שחייב בחלה, וכן כתב בית יוסף בסי’ שכו, וע’ ערוך השלחן שכ”ו סעיף ג’.
למעשה, שדעתה לחלק אין הכוונה באשה שלשה שיעור חלה ואחר כך מחלקת את הבצק כדי לאפות מספר חלות, כי מה שעושה כדי לחלק לעצמה לא נחשב עיסה שעשאה לחלק, אלא לחלק לאנשים שונים, כן כתבו הלבוש והב”ח והביאם בפתחי תשובה שכו ס”ק ב’.
אלא שאין הדברים ברורים לגמרי, יש הסוברים שגם לחלק לעצמו פטור מן החלה, כ”כ כלבו, וכן בהגהות מיימוניות בסוף סדר זרעים, בסימן יד בהג”ה:
כתב רבנו שמחה הא דאמרינן העושה עיסה ע”מ לחלקה בצק פטורה, לא תימא דוקא לחלקה בין שתי נשים אלא אפילו לחלק לעצמו או אפילו לעשות ממנו בצקות קטנות פטורות עד שלא יצרפם התנור. אבל צירוף תנור מחייב בחלה או צירוף סל כמו שפירשתי בפנים גבי אפית מצות.
(מה שמשמע ממנו שתנור מצרף, נראה שזה אינו מוסכם, וצריך בירור).
וכך משמע בתוספות ברכות לח ע”א
… ורימשיי”ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה.
ור’ יחיאל ז”ל היה מסופק אם וירמשיי”ש חייבין בחלה משום עושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורין מן החלה דלית בהו שיעורא הכא גבי וירמשיי”ש נמי פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת אך היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק.
צל”ח ברכות לז, ב:
והנה דבר זה הוא מתמיה על מנהגינו בכל תפוצות ישראל שעושים חלות לשבת וכל אשה מברכת בביתה על הפרשת חלה, והרי הם מחלקים העיסה לג’ או לד’ חלות כדי להיות לחם משנה בכל סעודה, ובשום חלה בפני עצמה ליכא שיעור חלה. ונתעוררו האחרונים בזה, הלבוש ביו”ד שם וכן הש”ך שם בס”ק ה’ כתבו דלחלקה בבצק היינו לאנשים הרבה, ע”ש. ולפ”ז הנשים שפיר עבדי, שהם אינם נותנים מאומה מהעיסה לאחרים. ואמנם דברי רבינו יחיאל כאן בתוס’ אינם מורין כן.
ובספר דברי חמודות על הרא”ש בהלכות קטנות בהלכות חלה, סימן ג’ אות כ’ כתב שהספק של רבנו יחיאל הוא בשאלה זו האם העושה לחלק לעצמו חייב בחלה או פטור מחלה, וז”ל דברי חמודות (והוא שהובא בפתחי תשובה):
ועוד אני אומר דחלקה בצק אפי’ לעצמו היא ומיהת דהיינו שיחלקה שלא לאפות עכשיו הכל אלא ליומא אוחרא או מסעודה לסעודה אחרת כמו משחרית לערבית אבל המחלק העיסה בצק לאפות מיד הכל אף על פי שאין בכל חלק כשיעור לא נפטר כלל דא”כ דוקא ככרות גדולות שבכל אחד שיעור חלה הוא דחייב …אבל כשאופה כשיעור אף על פי שנתחלק לככרות קטנות לא נפטר כלל ובהכי אין אנו צריכין למה שכ’ ר’ מרדכי יפה ז”ל דדוקא לאחרים היא דפשטא דמימרא לא משמע הכי:
הכרעת הפוסקים היא שעל מנת לחלק לעצמו לא נחשב לחלק אלא אם מחלק לאחרים.
למעשה, כשאשה לשה שיעור חלה, ורוצה מחלק לעשות לחם ומחלק לעשות עוגות, או במצב של הפרשת חלה בערבי נשים או בבית ספר, כשלשים כשיעור חלה אבל מחלקים את הבצק שכל אחת לוקחת לביתה. פשוט שזהו דין עיסה העשויה לחלק ופטורה מן החלה. ולכן יש להפריש בלא ברכה.
אבל צריך עיון, האם יש חיוב חלה כשאשה לשה כשיעור, אלא שמחלקת את זה לחלקים שאין בהם שיעור אבל חלק לאפות השבת, וחלק מוקפא כדי לאפות ממנו בשבוע הבא.
פתחי תשובה יורה דעה סימן שכו ס”ק ב:
…וע’ במעדני מלך הלכות חלה שכ’ חילוק אחר דדוקא אם מחלקה שלא לאפות עכשיו הכל אלא מסעודה לסעודה אחרת כמו משחרית לערבית אבל המחלק עיסת בצק לאפות מיד הכל לא נפטר ע”ש וגם חילוק זה דחה בס’ תפלה למשה…
וכן נחלקו בזה הרב נויבירט והרב נחום רבינוביץ בשו”ת שיח נחום. לרב נויבירט, אם אשה מחלקת ומקפיאה על מנת לאפות בשבוע הבא, מפרישה בלא ברכה, ואילו הרב רבינוביץ כתב להפריש בברכה.
בשמירת שבת כהלכתה ח”ב פרק מב סעיף יא כתב:
המכין עיסה כשיעור חלה על דעת לחלקה אחרי האפיה לחלקים שכל אחד מהם פחות מן השיעור למשל כדי לשמור חלק מן המאפה לשבת אחרת הרי הוא חייב בחלה ואף יברך על הפרשה זו.
וגם כשהוא מכין עיסה כדי לחלקה בעודה בצק כלומר לפני האפיה כדי לשמור חלק ממנה לשבת אחרת ואין בכל חלק שיעור חלה גם הוא חייב בחלה ואולם אז אין לברך על הפרשה זו.
אבל אם הוא מכין עיסה כשיעור חלה על דעת לחלקה בעודה בצק חלק לאפיית חלות וחלק לאפיית עוגות ואין בכל חלק שיעור הלה הרי הוא פטור מחלה. ואפילו אם שני החלקים מיועדים לאפיית עוגות אם אמנם הוא מקפיד שלא יתערבבו שני החלקים זה בזה כי הוא עושה מהם שני סוגים שונים של עוגה הרי הוא פטור מחלה.
ובהערה שם הביא את ביאור הגר”א ס”ק ז’ שדוקא לחלק לאנשים רבים נחשב עשויה לחלק, אבל אם מחלקת לעצמה חייבת בחלה.
הרב רבינוביץ בשיח נחום ח”ב סי’ קלד כתב: “חיוב חלה מתחיל בגלגול העיסה, ואם את מתכוונת לאפות את הכל בסוף את חייבת לברך בעת הגלגול”. ובהערה שם כתב: “ראו ביאור הגר”א סי’ שכו ס”ק ז’ ופת”ש שם ס”ק ב’. הרב סובר שיש להפריש בברכה וכן דעת החזון איש סי’ קצח סע’ ב-ג, ושלא כדעת השמירת שבת כהלכתה (חלק שני תשמ”ט) פרק מב הערה מה שכתב להפריש בברכה.
לכאורה גם לפי דברי החזון איש היא חייבת בחלה. כתב החזון איש יו”ד קצ”ח ס”ק ג’:
ונראה דהא דעושה עיסה לחלקה בצק פטור היינו לחלק ולהקפיד על תערובתן אחר החלוקה, דאם אחר חלוקה נמי אינו מקפיד על נשיכן זו בזו, לא גרע מה שעשה מתחילה עסה אחת מעשה שתי עיסות ונשכו בזו בזו, אבל כשדעתו לחלקן ולעשותן בדפוסים מיוחדים או למשוח פניהם של מקצתן בביצים ושמן וכיו”ב שיקפיד אחר חלוקתן על נשיכתן זו בזו זה מקרי על מנת לחלק.
ואם דעתו לחלקן רק משום שרוצה בפתין קטנות ולא יקפיד על נשיכתן גם אחר חלוקה זה לא מקרי ע”מ לחלק. ואין חילוק בין איש אחד לב’ אנשים אלא בין מקפיד אחר חלוקה לאינו מקפיד וממילא נשמע, נשמע דלחלק בשני בני אדם פטורה כיון דסתם שנים מקפידין ולאחד אחד חייבת דסתם אחד אינו מקפיד, אבל בידוע שיקפיד אפיליו באדם אחד פטורה.
לדעת החזון איש שהכל תלוי בקפידא, אם כן גם לחלק לשני בני אדם פטור משום שהם מקפידים. ולאחד חייבת משום שמסתמא אינה מקפידה. אבל נראה לי שלדעת החזון איש “שני בני אדם” הכוונה היא שזה שייך לשני בני אדם, אבל לא אם עשית העיסה היא בשביל לתת לשני בני אדם.
בגדר הפטור של עיסה העשויה לחלק, האם זה אינו חייב או שיוצר פטור כמו עיסת עכו”ם, נראה שזו מחלוקת הרמב”ם והראב”ד, רמב”ם ביכורים ז, ט:
אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור הרי זו פטורה, שכבר היתה לה שעת חובה והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק.
השגת הראב”ד: אבל שני ישראלים וכו’ עד מפני שעשו אותה לחלק. א”א אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין ואף על פי שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקי”ל אין דחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב.
מסתבר שהעוסה עיסה כדי לחלק אותה אחר אפיה, חייב בחלה כיון שכבר נתחייב בחלה. וכן כתב ש”ך יורה דעה סימן שכו ס”ק ה:
אבל שאר אדם העושה עיסה לחלקה בבצק. לאנשים הרבה שלא יהא באחת מהן שיעור חלה פטורה אבל אין דעתו לחלק בצק אף על פי שדעתו לחלקה אחר אפייה חייבת.
שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן סח דן בשאלת צירף סל על מנת לחלק:
ויש להסתפק בלחם הבא מעיסה פחות מכשיעור שנתחייב בחלה רק מחמת צירוף סל איך הוא הדין כשהצירוף הוא ע”מ לחלק, ולכאורה נראה דעיקר הטעם שהמחשבה לחלק לאחר אפיה אינה פוטרת הוא משום דחייב עכ”פ מחמת שם עיסה דלא הוי כלל ע”מ לחלק בעודה עיסה, וכיון שכן כמו שאם צירף ב’ עיסות ע”מ לחלקן בעודן בצק פטורין כך אם צירף ב’ לחמים ע”מ לחלקם ג”כ לא מיקרי צירוף, וראיתי שכן כתב התורת הארץ בפ”ד אות ק’.
אולם יותר נראה לומר שכל הענין של ע”מ לחלק שייך דוקא בעיסה דאינה חייבת כלל מחמת עצמה אלא רק מחמת מחשבתו לעשות ממנו לחם, שהרי אם חישב לבשלה פטור, לכן אם בשעת הגלגול הי’ בדעתו לחלק לפני האפיה, נמצא דבשעה שיגיעו לכלל לחם כבר יהי’ פחות מכשיעור אז הוא דלא מתחייב, משא”כ בצירוף שלאחר אפיה שהחיוב הוא מחמת עצמו משום דהוי עכשיו לחם חשוב של ה’ רבעים שפיר חייב אף אם הצירוף הוא רק לשעה.
צירוף על מנת לחלק: משפטי ארץ פרק ב’ סעיף כ’ ע’ 361
הליכות שלמה מועדים, אדר פרק תשעה עשר סעיף יח, לגבי משלוח מנות אם אופה על מנת לחלק. יפריש בלא ברכה. וע’ עוד שו”ת ארץ צבי תשו’ מט בח”א.
[1] ודעת הראב”ד היא אחרת, שהעושה עיסה על מנת לחלק חייבת בחלה, ורק בשותפים פטורים מהפרשת חלה.