ב”ה
עיסת סופגנין – דין הפרשת חלה מעוגות בחושות, לחוח, פנקייק בלינצ’ס וכיו”ב
משנה חלה א, ה:
עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה וכן הקנובקאות חייבות.
ובמשנה הקודמת מוזכר גם סופגנין שפטורים מחלה: משנה חלה א, ד:
הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה.
בפירוש המשנה נחלקו הראשונים, שיטת רבנו תם[1], שעיסת הסופגנין היא עיסה רכה, ואם היא כך גם בתחילה וגם בסוף, פטורה מחלה. וכך גם כתב הלכות קטנות לרא”ש (מנחות) הלכות חלה סימן ב:
סופגנין לחם העשוי כספוג ועשוי רקיקים דקים. רקיקי מצות מתרגמינן אספוגין. דובשנין מטוגנין בדבש. איסקריטין עשוין כצפיחית דמתרגם איסקרטין בדבש (שמות טו) וכולהו לישתן רכה.
וכשיטתו נפסק גם בשו”ע יורה דעה שכט, א – ב:
אין חיוב חלה אלא בלחם. לפיכך הסופגנין, דהיינו רכים העשויים כספוג, והדובשנין והאיסקריטים, והם מטוגנים בדבש, פטורים מן החלה.
עיסה שבלילתה רכה ואפאה בתנור או במחבת, בין שהרתיח ואחר כך הדביק, בין שהדביק ואח”כ הרתיח, חייבת בחלה ובלבד שלא על ידי משקה.
ועוד כתב שו”ע יורה דעה שכט, ג:
עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה. גלגלה לעשות ממנה לחם, ונמלך[2] לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם, חייבת.
(ומשמע שגם אם בלילתה עבה אלא עשה אותה על דעת לעשות ממנה סופגנין פטור, ואף אם עושה כדי לשים בהם דבש ומיני מתיקה שאינם לחם בכלל נפטרים, ע’ ערוך השולחן סי’ שכט, ואנו מחייבים חלה את כל מאפה המתיקה, כדעת הרמב”ם, ע’ ערוך השולחן שם סעיף י’, ועוד נדון בדבר).
מהלכה זו אנו רואים שאם גלגל עסה על דעת לעשות סופגנין, ואחר כך עשה לחם חייבת. כלומר דעתו ומעשיו בשעת גילגול העסה אינו פוטר אם אחר כך עשה באופן החייב.
כיוצא בזה מצאנו בדין צירוף סל, שגם מה שהיה פטור קודם, יכול להתחייב לאחר מכן. ופירוש הדבר שמה שהיה פטור קודם, לא גורם פטור לעולם. ועל צירוף סל כותב הר”ן (על הרי”ף) פסחים טו, ב:
דכתיב באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו) אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומיחייב בתר דהוי לחם והיינו ע”י צירוף סל שנושכות זו את זו שהן רחבות כעין שלנו ועגולות ומדביקין זו עם זו.
וכן כבר דברנו בשעור הראשון, שיש אפשרות להתחייב בחלה גם כשבזמן העיסה היה פטור, לשיטת רבי עקיבא בגר שהיתה לו עיסה כשהתגייר, משנה חלה ג, ו:
גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשת עד שלא נתגייר פטור ומשנתגייר חייב ואם ספק חייב ואין חייבין עליה חומש רבי עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור.
וכן הבאנו ירושלמי שאומר שעסת הקדש, שהיתה פטורה משום כך, ונפדתה, מודה רבי עקיבא שגלגולה פוטרה.
אבל לחכמים כיון שבזמן העיסה היה פטור, נשאר פטור לעולם. אם כן יש לשאול, מה ההבדל בין צירוף סל שמתחייב אחר כך גם לחכמים? מתי דבר שהיה פטור נשאר פטור לעולם ומתי יכול להתחייב שוב אחר כך?
אבל ההסבר הוא פשוט: יש הבדל בין פטור בעצם, כמו בגלגול הקדש, או בעיסת גוי לרבנן, ובין מצב שהפטור הוא מחמת השיעור. אם חסר מהשיעור אין זה פטור אלא מצב שלא חייב בכלל, ולכן כשאחר הך העיסות נושכות, או אפילו אם לא היה שיעור הרי קודם לא נוצר פטור אלא שלא התחייב כי היה חסר שיעור ועכשיו יש בעיסה שיעור.
והרי מבואר בירושלמי, שגם לרבנן של רבי עקיבא הפוטרים גר שהיתה לו עיסה כשהתגייר, כשנכנסו ישראל לארץ ומצאו עיסה, נתחייבו בחלה, גם לרבנן, אף שהיה גלגול עכו”ם. ומה ההבדל בין עיסה שעשה גוי והתגייר ובין עסה שעשה גוי לפני שבאו לארץ, שכשנכנסו לארץ התחייבו בחלה בעיסה זו?
מדוע נאמר שגוי שעושה עיסה יש פטור ולא בעיסה שמצאו כשנכנסו לארץ? מסביר את זה הגר”ש רוזובסקי בזכרון שמואל סימן ט:
…דכיון דגלגול הוי נמי שעת חיובא והיתה ברשות עכו”ם כבר נפטרה העיסה מחיוב חלה ואין הקרימה מחייבתה אח”כ, ומשום דרשות עכו”ם הוי פטור ונפטרה עי”ז מחלה, ולא רק דחסר בחיובא דגלגול, אלא דהגלגול ברשות עכו”ם פוטר מחלה, ולהכי לפני הכנסן לארץ דעדיין לא היה חיוב חלה בעולם, לא שייך נמי חלות דין פטור מחלה ושפיר מחייבתה הקרימה דבתר כניסתן לארץ.
ובמילים אחרות, כפי שכתב הג”ר עוזר אריאב שליט”א, שיש הבדל בין פחות מכשיעור ובלילה רכה שאף שהיו פטורים, שלא יתחייבו שוב בשונה מגוי העושה עיסה או עיסת הקדש שנפטרה לגמרי:
יש להבין שכל עוד לא נכנסו ישראל לארץ, הואיל ועדיין לא נהגה מצות חלה באותה שעה, מודים חכמים שאותם קמחים ובצקות שמצאו בכניסתן חייבים בחלה, שהרי לא היה מצב שנראו לחלה ונפטרו, דעדיין לא היתה שעה הראויה לחלה בעולם, והוי כעין בלילה רכה וכפחות מכשיעור דליכא עיסה המחייבת כלל – הלכך שפיר נתחייבו בשעת אפייה, והיינו דכתיב ‘באכלכם מלחם הארץ’. ואולם לאחר שנכנסו לארץ והחל חיוב חלה, הרי כל עיסה כבר ראויה בעצם לחלה, הלכך כל שלא הושלמו בה תנאי החיוב כגון עיסת חו”ל ועיסת גוי – פטורה, דסברי חכמים דכל שבתחילת היותה ראויה לחלה היתה פטורה, שוב אינה מתחייבת לעולם.
אבל נראה שלגבי עיסה העשויה לחלק, זה מחלוקת בין הרמב”ם והראב”ד האם היא כמו פחות מכשיעור שיוכל להתחייב אחר כך או כמו הקדש שפטור לגמרי ולא יכול להתחייב בכלל.
רמב”ם ביכורים ו, יט:
נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשנה פת, אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה.
השגת הראב”ד: אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה.
א”א נראה מן הגמרא שאף האשה שעשתה עיסתה לחלק חייבת בחלה שמא תמלך לעשותה עיסה מההיא איתתא דאתת ושאלת לרבי מונא בגין דאנא בעיא מעבד עיסתי אטרינא מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה א”ל ולמה לא אתא שאיל לאבוה אמר ליה אסור שמא תמלך לעשות עיסה…
לדעת הראב”ד גם אשה שעשתה עיסה לחלק חייבת בחלה שמא תמלך, ואילו לרמב”ם באשה לא חוששים שמא תמלך. מה יסוד המחלוקת?
רמב”ם ביכורים ז, ח – ט:
שני עכו”ם שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואחר כך נתגיירו, והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור הרי זו חייבת, שלא היתה לה שעת חובה כשהיו עכו”ם שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהן.
אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור הרי זו פטורה, שכבר היתה לה שעת חובה והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק.
השגת הראב”ד: אבל שני ישראלים וכו’ עד מפני שעשו אותה לחלק. א”א אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין ואף על פי שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקי”ל אין דחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב.
לדעת הרמב”ם אם מדובר על עיסה של הגר לפני שנתגייר, אי אפשר להשלים את השיעור לאחר שהתגיירו. אבל במקרה השני, בשני ישראלים שעשו עיסה בשותפות על מנת לחלק, מדוע לא יוכלו להשלים. מוכח שדעת הרמב”ם שעסה שעשאוה לחלק זה גורם לפטור ולא רק שאינו מחייב.
לעומת זה דעת הראב”ד שהפטור של על מנת לחלק הוא פטור אחר: שכיון שכוונתם לחלק אין זה גורם פטור כמו עיסת גוי אלא שאינו חייב.
וזו המחלוקת שלהם בעיסה העשויה לחלק בפרק ו’ הלכה יט הנ”ל, לרמב”ם אין חשש שמא תמלך כיון שנעשית על מנת לחלק הרי זו כבר פטורה לגמרי. אבל הראב”ד לשיטתו שאין זה פטור ולכן החשש שמא תמלך קיים גם כאן. וכ”כ בחידושי הגר”ח על הרמב”ם בפרק ו’.
וז”ל הגר”ח על רמב”ם בכורים ו’ יט:
דהנה צ”ע בעיקר הך דינא דעושה עיסה על מנת לחלקה דפטורה מן החלה, אם יסוד דין זה הוא בדין עיסה, דמחשבת חלוקה משוי לה כחלוקה מהשתא, וכל שדעתו לחלקה בטל מינה השתא צירופא דשיעור עיסה, ומשום הכי פטורה מן החלה, כיון דהיא כשתי עיסות נפרדות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור,
או דנימא דבאמת אין במחשבת חלוקה דין חלוקה כלל מהשתא, וכל זמן שלא נתחלקה עדיין הרי היא בצירופה ובדין שיעור עיסה שלה, ואך דהוא זה דין מסויים בחיובא דחלה, דזה שסופה להיות פחותה מכשיעור ולהיות פטורה מחיוב חלה בשעת אפיה, שאז הוא שעת חלות הדין לחם, זהו גופא פוטרתה השתא מחיוב חלה, ומשום דדין לחם הוא יסוד דין המחייב בחלה, וכדכתיב בקרא מלחם הארץ, ועל כן חיוב חלה שמשעת עיסה מיתלא תלוי בדין לחם העתיד להיות בה אח”כ, ועל כן כל שעומדת מעיקרא בשעת עיסה להיות פטורה מחיוב חלה בשעת חלות הדין לחם הוי זה דבר הפוטרה מחיוב חלה.
וכדתנן דעיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, דהיינו שעשה את העיסה מתחלה על מנת לעשותה סופגנין, ופטורה מן החלה משום דאינה עיסה העומדת להיות לחם, וזהו ג”כ הך דינא דעושה עיסה על מנת לחלקה דפטורה משום זה שלא יהא בה שיעור חיוב דלחם.
ונראה דזהו פלוגתת הרמב”ם והראב”ד שהבאנו, דהראב”ד הרי הקשה דמה בין זה שעשה לחלק לעושה עיסתו קבין וכו’, הרי דס”ל דגם מחשבת חלוקה משוי לה כחלוקה וע”כ אין זה שעת חובתה כלל וחוזרת ומתחייבת כשהשלימה לשיעורא, ובדעת הרמב”ם נראה דסבירא ליה דמחשבת חלוקה לא משוי לה כחלוקה, והויא עיסה שלמה בשיעורה, ופטורא דעל מנת לחלק הוא רק פטור מחשבה, מה שחשב עליה שלא יהא בה שיעור חיוב בשעת לחם, ועל כן שפיר מיקריא השתא בעודה בשיעורה שעת חובתה דמיפטרא לעולם.
וכיוצא בזה חולקים הראשונים לגבי המשנה חלה א, ה שהובאה לעיל:
עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה וכן הקנובקאות חייבות.
דעת הר”ש משאנץ, במשנה הנ”ל:
תחלתה עיסה וסופה סופגנין. פעמים שאדם לש עיסה ונמלך ועושה אותה סופגנין.
כלומר, רק בעשה עיסה ונמלך חייב בחלה אם עשה אותה סופגנין. אבל אם עשה עיסה עבה כדי לעשותה סופגנין פטורה.
אבל שיטת רבנו תם, שתחילתה עיסה וסופה סופגנין, פירושו תחילתו עיסה עבה שעשה אותה סופגנין חייבת בחלה וכן תחילתה סופגנין, פירוש, בלילה רכה, וסופה גם כן רכה, פטורה, ע’ ביאור הר”ש במשנת זרעים על הר”ש שם:
עיקר שי’ ר”ת ודעימיה דשם סופגנין’ אי’ על ב’ עניני עשיית הלחם א. בהעיסה עצמה אם היא רכה מאד עד שאינה בת לישה וגלגול. וצד פטורה הוא משום שאינה עיסה בת לישה וגלגול ב. באופן גמר עשייתה אם לא גמר עשייתה כשאר לחם דרך אפיה בתנור וכגון שבישלה באלפס לר”ל (פסחים ל”ז א’, כנ”ל במ”ד וכבירו’ דלהלן בסמוך) או שאפאה בחמה או בישלה באלפס ע”י משקה לריו”ח שם ודוקא בהצטרף ב’ ענינים אלו בהדדי דהיינו תחילתה וסופה סופגנין פטרינן לה מחלה אבל אם לית בה אלא חד מהן הריהי חייבת ולדידיה הכי פי’ דמתני’ תחילתה עיסה’ שנילושה בבלילה עבה ו’סופה סופגנין’ שנעשית ע”י בישול או טיגון תחילתה סופגנין’ שנעשית בבלילה רכה ו’סופה עיסה’ שנאפית בתנור בהני תרי גווני הריהי חייבת.
לדעת רבנו תם, לא שם לחם בסוף קובע, אלא שם עיסה הוא הקובע את חיוב החלה, ולכן אף אם עשה עיסה עבה כדי לעשותה בסוף סופגנין, חייבת.
אבל לדעת הר”ש, החיוב בתחילתה עיסה הוא רק אם עשאה ללחם ונמלך. אבל אם מתחילה עשה לסופגנין אף שזו עיסה עבה, פטור משום שבסוף לא יהיה לך שם לחם.
ולפי מה שהבאנו לעיל את דברי הגר”ח בביאור מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בעיסה העשויה לחלק אם יש כאן פטור כבר בעיסה, גם היא תלויה בשאלה זו האם העיסה חייבת רק משום שסופה להיות לחם, ולכן עשויה לחלק יש לה פטור גמור. ולדעת הראב”ד זה פטור רק אם בסוף לא יתחייב, משום שבזמן שעושה את העיסה זו עיסה החייבת בלי לדון מה בסופה, אלא שרק לשיעור חסר עכשיו.
למעשה, עוגות טורט, אף שאין עיסה אלא בלילה רכה, אבל סופו קשה, והרי זה תחילתו סופגנין וסופו עיסה, ולכן חייב בחלה. ע’ משפטי ארץ פרק ה’ סעיף ג’. וע’ שם פרק א’ סעיף ב’ ובהערה 4 שהביא את דעת רבנו תם.
אבל אם תחילתו סופגנין וסופו סופגנין, כגון חבתיות דקות שאין להם תואר לחם, ולגבי המוציא, ע’ שו”ע קסח סעיף יג.