ב”ה
הפרשת חלה מקמח מלא
הקדמה, שיעור הפרשת חלה: כל שיעורי תורה הם שיעורי נפח. שיעור חלה הוא מ”ג ביצים וחומש ביצה.
השיעור במשקל: לפי שיעור הגר”ח נאה משקל של 2488 סמ”ק = 1666 גרם [לשיעור זה הגיע הגר”ח נאה רק לאחר מילוי הכלי של 2488 סמ”ק בכמה דפיקות, ומשום שחשש שאולי הצורה למילוי הכלי היא בלא לדפוק כלל לכן כתב שלכתחילה יש להפריש בלי ברכה מ 1250 גרם שזהו השיעור במשקל בלא דפיקות].
לפי שיעור החזון איש משקל של 4320 סמ”ק = 2250 גרם [כך כתב בספר שיעורין של תורה לבעל הקה”י, לפי צורת המדידה שכתב שם שמניחים בנחת את הקמח בלי לדפוק כלל]. ומ”מ כתב לחוש לשיעור הקטן שהיה נהוג בזמנו ולהפריש בלי ברכה מ1200 גרם. (מתוך הרב מיכאל גלעדי, הליכות שדה 205 אלול תשע”ט, וכן השיעורים בשמירת שבת כהלכתה ח”ב פרק מב סעיף ט’).
היום יש נטיה אצל רבים להעדיף מטעמי בריאות קמח מלא המכילא את כל מרכיבי הגרעין, כבר בראשית המאה ה-20 היו חוקרים ששמו לב כי אצל אוכלוסיות שעברו לצרוך בעיקר קמח לבן הופיעו תוך זמן קצר בעיות בריאותיות שזכו לכינוי “המחלות המערביות” (מחלות לב, שבץ, סוכרת, הפרעות במערכת העיכול ועוד) (ויקיפדיה ערך קמח חיטה מלא).
אצל חז”ל ההסתכלות היתה הפוכה, שאדרבה קמח נקי הוא עדיף, וכך אנו מוצאים בגמרא פסחים מב, א:
תנו רבנן שלשה דברים מרבין הזבל וכופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם אלו הן פת קיבר ושכר חדש וירק חי תנו רבנן שלשה דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין את העינים אלו הן פת נקייה בשר שמן ויין ישן פת נקייה דסמידא…
קמח מלא, הרי הוא מכיל גם את הסובין, שהם כ 15% מהגרעין. האם השיעור הנ”ל של נפח הפרשת החלה הוא נכון גם בקמח מלא, שמכיל את הסובין, או שצריך לשער את כמות הקמח נטו בלא הסובין?
במשנה חלה ב, ו שנינו:
חמשת רבעים קמח חייבים בחלה הם ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבין ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.
כלומר, אם הגרעינים נטחנים יחד עם הסובין, השיעור כולל את הסובין והמורסן, אבל אם הוציאו את המורסן, ואחר כך החזירו, הרי אותו שיעור קמח הכולל את הסובין יהיה פטור מחלה משום שאין שם שיעור חלה נטו. (וע’ להלן ברשב”א שה”ה בסובין)
והסברא היא משום שכל זמן שהסובין והמורסן נמצאים באופן טבעי בקמח, הם חלק מן הקמח.
יש טחנות קמח שטוחנות הכל בבת אחת, אבל יש טחנות קמח שבהן מופרד הסובין בזמן הטחינה, ובקמח מלא את הסובין מוספים לאחר זמן. וכמובן תלוי בשאלה כמה אחוזים של סובין מוסיפים. רק 8% מהסובין מוסיפים לקמח (הרב מיכאל גלעדי). מחזירים רק את הסובין שהם הקליפה של הגרעין ולא את הקליפה החיצונית.
הטחינה המסורתית: עד למאה התשע עשרה היה כל הקמח קמח מלא. האמצעים לייצור קמח לבן לא היו קיימים. הקמח נטחן באמצעות אבני ריחיים, לא היה ניתן להפריד את מרכיבי הגרעין, וצבע הקמח היה אפור (תלוי בסוג החיטה). כדי להשיג קמח לבן היה צריך לנפות את הקמח היטב עד שמתקבל קמח בהיר.
הטחינה כיום מבוצעת על ידי גלילים. מתך ויקיפדיה ערך “קמח חיטה מלא”:
תהליך הטחינה בגלילים מתחיל בהפרדה של האנדוספרם מהסובין והנבט. לאחר מכן, נטחן האנדוספרם דרך סדרה של גלילים במרווחים ההולכים וקטנים, תוך ניפוי בין השלבים (זהה לתהליך הטחינה של קמח לבן). הסובין והנבט נטחנים בנפרד, במקביל. להשגת הקמח המלא, מוזרמים הסובין והנבט הטחונים בחזרה אל הקמח הלבן, תוך שמירה על יחס הכמויות המקורי, לרוב תוך איחוד התוצרים של שני קווי הטחינה בסוף התהליך. שיטה זו, של הפרדה בין חומרי הקליפה והגרעין, מאפשרת גם עיבוד וטיפול בחומרי הקליפה להארכת חיי המדף של הקמח, מבלי לפגוע באיכות הקמח כתוצאה מחימומו, למשל.
בתהליך טחינת הגלילים גרעין החיטה עובר בין שני גלילים משוננים הנעים בקצב שונה, וכך נוצר חיכוך שגורם לגרעין החיטה להתפרק. בשיטה זו הגרעין איננו עובר תהליך של ‘כתישה’ אלא של ‘גזירה’ או ‘שיוף’. לאחר הטחינה הראשונית מופרדים החלקים לקבוצות בגדלים שונים, וכל קבוצה מופנית לגלילים שהרווח ביניהם מתאים לגודלה, שם היא נטחנת שוב ומופרדת לתתי קבוצות נוספות, עד שבסיומו של תהליך הטחינה מופרד הקמח ל-54 קבוצות שונות. לסיום, עובר הקמח תהליך הרכבה לפי הצורך: קמח לפסטה מורכב מחלקי חיטה שונים וביחס שונה מקמח לפיתות וכדומה. ולשם הפקת קמח מלא מערבים יחד את כל 54 החלקים שהופרדו, כולל חלקי הסובין החיצוניים (הרב יצחק דביר, אמונת עתיך תשפ”ג גליון 140).
להלכה פסק הרמב”ם ביכורים ו, יח:
קמח שלא רקדו אלא לשו בסובין שלו, הואיל ויש בכל הקמח עומר חייב בחלה, אבל אם נטל המורסן מן הקמח וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח אינו חייב בחלה.
ובשו”ע יורה דעה שכד, ג נפסק:
חמש רבעים הללו, השאור והסובין והמורסן מצטרפין להשלים, אם לשן בלא הרקדה, אבל אם ריקד והפריש מורסן מתוכם, וחזר ועירבן עמו, אינו מצטרף.
אלא דלפי דברי הש”ך יורה דעה סימן שכד ס”ק יא משמע שיש כאן דבר עקרוני יותר מאשר הכמות:
אינו מצטרף. דעריסותיכם אמר רחמנא ואין זה דרך עריסה לערב בו מורסן וסובין לאחר שהפרישן מן הקמח.
ומקורו בירושלמי חלה ב, ג:
דאמר רבי יוחנן דרך עיסה שנו. וכאן מכיון שניטל מורסנן וחזר לתוכן אין זה דרך עיסה.
ומשמע בש”ך שעקרונית את זה דרך עיסה ולכן פטור, ואם כן יהיה פטור אף אם תהיה כמות של מ”ג ביצים וחומש בקמח.
שיטה זו הובאה בשו”ת תשב”ץ חלק ב סימן רצא:
העסה שנילושה בלא רקוד אף על פי שמורסנה מעורב בתוכה חייבת בחלה והמורסן משלים לשיעור חלה. בד”א בשלא רקד הקמח אבל אם רקד הקמח והחזיר המורסן לתוכו אינו משלים לשיעור חלה ופטור’ מן החל’. ויש מי שאומר שאפי’ יש שיעור חלה בלא המורסן שהחזיר לתוכו פטורה מן החל’ שאין דרך בני אדם להחזיר המורסן לתוך העסה אחר הרקוד. והדבר פשוט שאם יש שם מורסן הרבה שאין נאכלת לרוב בני אדם שהיא פטורה.
אבל בראשונים לא משמע כך, ראה פסקי חלה לרשב”א שער א:
ומיהו דוקא להצטרף הוא שאין מורסנן וסובן מצטרפין לחמשת רבעים אחר שניטלו מהם אבל יש בלא הן חמשה רבעין חייבין ובלבד שיהא ראוי לאכילה כל שכיוצא בהן אוכלין אפילו הרועים שזו היא עיסת הכלבים שהרועים אוכלי’ ממנה כמה שפירשו עליה בירושלמי כמו שכתבנו למעלה.
אמנם מהר”ן בפסחים כן משמע כדעת התשב”ץ, לגבי מה שנאמר בגמרא שיוצאים בפת הדראה, ר”ן (על הרי”ף) פסחים י, ב:
פת הדראה. פי’ הרי”ף ז”ל פת סובין ונקראה פת הדראה שניטלה כל הדראתו [וכן פי’ רש”י] ולא נהירא דהא אמרי’ לקמן (דף לז א) דיוצאין בפת נקיה והדראה ובודאי שאין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה כדתנן במסכת חלה (פ”ב מ”ו) חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן ותנן נטל סובן ומורסנן מתוכה וחזר לתוכה פטורין מן החלה.
הרי שלר”ן לא יוצאים ידי חובה בפת שהחזירו את הסובין, ואם כן הבעיה בפת זו אינה השיעור אלא זה סוג שאינו מוגדר ללחם. אלא אם כן כוונת הר”ן ללחם העשוי מסובין בלבד.
וחוץ מזה, יתכן שאף לדעת הר”ן, כיון שאין זה דרך עיסה, הרי היום שיש אפילו עדיפות לעיסה כזו של קמח מלא, יתכן שזה חוזר להיות דרך עיסה וחייב בחלה אפילו לדעה זו.
על פי המשנה שהבאנו לעיל, מדובר על “ניטל מורסנן”, האם הוא הדין בסובין?
אלא שישנה שאלה מציאותית, שלא ברור מהו הסובין ומהו המורסן. שהרי לחיטה יש שתי קליפות, חיצונית וקליפה הדבוקה לגרעין. הההבנה המקובלת היא שהמורסן הוא החלק החיצוני והגרוע יותר. כן כתב הרמב”ם בפירוש המשנה בשבת פ”ז מ”ד[1].
ואכן ברש”י מצאנו סתירות בכך:
לרש”י שבת עו, ב הסובין הוא הקליפה החיצונית העבה יותר:
וסובן – קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה.
ומורסנן – הנשאר בנפה.
והרי הכתישה מורידה את הקליפה החיצונית הראשונית (ואין הכוונה למוץ)
אבל מרש”י חולין פח, ב ד”ה מורסן משמע שדוקא המורסן הוא העבה יותר:
מורסן – קליפה היוצאת כשכותשים במכתשת.
וכן משמע מרש”י בבא קמא צט, ב ד”ה סובין :
סובין – גסין ממורסן.
ואכן המאירי בפסחים עומד על כך, בקשר לגמרא האומרת שיוצאים במצה שלא נקיה, פסחים לו, ב:
תנו רבנן לחם עני פרט לחלוט ולאשישה יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה תלמוד לומר מצות מצות ריבה ואפילו כמצות של שלמה אם כן מה תלמוד לומר לחם עני פרט לחלוט ולאשישה.
והמאירי מקשה על הרי”ף שמשמע ממנו לדעתו שלא יוצאים בפת סובין:
ולפי דרכך למדת שפת הדראה הוא פת סובין ואף גדולי הפוסקים [הרי”ף] כתבו פי’ פת הדראה פת סובין. ויש מתמיהים מפני שחושבים שהסובין הוא מורסן ומתוך כך כתבו על גדולי הפוסקים שאין דעתם לומר פת סובין לבד שהרי פת סובין אינו חייב בחלה אלא פירושו פת עם סובין כלומר שלא ניטל הסובין ממנו. ושבוש הוא שהסובין ודאי חייב הוא בחלה שהרי במסכת חלה אמרו חמשת רבעים קמח חייבת בחלה הן ושאורן וסובנן ומורסנן כלומר השאור שנתחמצה בו העיסה והסובין והמורסן שבה כגון שלא נתרקד הכל מצטרף לחלה ופי’ שם דוקא בשהכל שם שאף זו דרך לישה הוא כמו שאמרו שכן עני אוכל פת בלוסה אבל אם ניטל מורסנן והחזירו לתוכה אינו מצטרף ומאחר שלא אמר כן אלא במורסן אלמא שהסובין מיהא בר חלה הוא ואפי’ החזירו מצטרף כל שאין מקפיד על תערובתו כמו שיתבאר שם והרי למדת שסובין ומורסן שני דברים הם ושהסובין בר חלה אבל לא המורסן.
ואכן שאלה זו נוגעת גם לכזית מצה:
בשו”ע אורח חיים תנד, א נפסק שיוצא בעיסה עם סובין:
אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן, אבל לש הוא את העיסה בסובין ובמורסן שבה ויוצא בה.
ומגן אברהם סימן תנד ס”ק ב הסתפק אם נטל המורסן וחזר:
ואם נטל מורס’ מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה יש להסתפק אם מצטרף לכזית עבי”ד סי’ שכ”ד ס”ג:
משנה ברורה סימן תנד ס”ק ג:
בסובין ובמורסן שבה – שכן דרך העני לאכול פתו מקמח שאינו מנוקה והם מצטרפין ג”כ לשיעור כזית מצה ודוקא אם לא הפרישן ממנה אבל אם הפרישן ממנה וחזר ועירבן לתוך הקמח ולשן ביחד אין מצטרפין לשיעור כזית:
לכאורה מדוע מסתפק המגן אברהם, והרי הדין הוא פשוט שלא מצטרף כפי שבררנו קודם?
כתב על זה הרב פראנק במקראי קודש פסח ח”ב סי’ קכה:
המג”א בסימן תנד כתב להסתפק בשיעור בזית מצה דהמורסן מצטרף אי הסיר המורסן וחזר ועירבו אי מצטרף לכזית. והעירו בשם ה”חק יעקב” דמה מקום להסתפק הא גבי חלה הדין הוא דבחוזר ומערב לא מצטרף ומה מקום לחלק.
אמרתי דלענין חיוב חלה מכיון שנפרד המורסן פקע מהם זיקת חיוב חלה ושוב לא יתחייבו ודמיא לקמח פטור שאין מצטרף להתחייב אבל לעניו לחם מכיון ששם לחם הוא עם המורסן אין נ”מ אי כבר נפרדו. עוד אמרתי אם נאמר דלשיעור חלה לא מהני מה שנתפח לכשיעור אבל לשיעור כזית מהני מה שנתפח א”ב י”ל דבחוזר ומערבן לא גרע מנתפח לכזית וצ”ע.
לדעתו יש הבדל בין חיוב חלה, שהמורסן מופקע ממנו לאחר שהופרד, אבל לגבי שם לחם לדעתו אין נפ”מ אם יצא וחזר.
ובקשר לסברה שאם מוציא על מנת להחזיר זה לא נוגע לדין המשנה שאם חזר הסובין שלא מצטרף, כן כתב מקראי קודש, הרב פרנק, פסח סימן קכח, ב:
נסתפקתי בהך דינא כגון אנו שנוהגין תמיד לרקד הקמח מפני חשש תולעים ובשנת בצורת זאת שהיא בעיצומה של המלחמה העולמית לא תקפ”ץ דעתו לערב אח”כ המורסן אלא שמתחילה מוכרח לרקד הקמח ואח”ב בוררים היטב המורסן ומערבין בחזרה לתוך הקמח.
ונסתפקתי דדילמא הא דאמרו דאין מצטרפין היינו דוקא דמתחלה ניטל מורסנן אדעתא שלא לערבן עוד עם הקמח. דלאו כל כמיניה להוריד עליהם תורת חיוב חלה. משא”כ בנ”ד דמתחלה לא עלה על דעתו לנוטלם מהעיסה ולא חלקם אלא כדי לברור את התולעים י”ל דכיון דסופן לערבן כמעורבין דמיא. וכמו דאמרינן לענין שתי עיסות של קב קב (חלה פרק ד משנה א) דנ”מ אם הם מין אחד או שני מינים או של אדם אחד ושני בני אדם וצ”ע.
ושתי הסברות שהזכרנו, שכאן מוציא על מנת להחזיר, וכן שהיום דרך לעשות כך, כתב הרב משה שטרנבוך בשו”ת תשובות והנהגות כרך ג סימן עא:
מיהו יש לומר שאם הפריד המורסן על דעת לאוכלו אחשביה כלחם ונעשה כמוהו, ולא אמרינן דבטלה דעתו כיון שבזה”ז רבים אוכלים כן, ולא נקרא משונה כיון שלדברי הטבעונים זהו הלחם שבריא לאוכל, וע”כ מי שאוכלו ברכתו המוציא וחייב בבהמ”ז, ולא אמרינן בטלה דעתו אלא כשמנהגו משונה ולא מתקבל כלל.
וביותר יש לומר, דהא דאמרינן דאין בו דין לחם כלל, היינו דוקא באופן שבתחילה הפרידו את הקליפות ואח”כ חזרו לתוכו, והיינו שלא בכוונה, אבל אם מעיקרא הפרישו הקליפות כדי להחזירם אח”כ לא נקרא הפרישו כלל וחייב בחלה ודינו כלחם, שדעתו עלה כל הזמן, ולפ”ז אכילת האי לחם בזמננו מחייב בבהמ”ז.
אף על פי כן התפרסמה מודעת הבד”ץ של העדה החרדית, עלון ‘גילוי דעת’, פרשת במדבר ה’תשע”ה:
לאחר בירורים מעמיקים גילינו שישנן טחנות קמח שמפרידות את הסובין מהקמח ומחזירות אותו בסוף תהליך הטחינה. כדי לצאת מספק ברכות אנו ממליצים למשתמשים בקמח המלא להוסיף 15% על השיעור הרגיל, כלומר 1.940 ק”ג קמח לשיעור הפרשת חלה עם ברכה. כמובן שהנוהגים להחמיר יפרישו בלי ברכה גם בלא תוספת של 15%.
וראה אצל הרב יצחק דביר ב’אמונת עתיך’ תשפ”ג גליון 140 שסיכם את מאמרו:
נראה שגם בימינו יש להמשיך ולמדוד את נפח הקמח המלא בדומה לקמח רגיל מכמה סיבות:
-
הסובין אינם מופרדים מהקמח ביסודיות, וייתכן שהדבר אינו מוגדר כלל כהפרדה.
-
לפי חלק מהדעות דווקא מורסן שחזר לעיסה אינו מצט רף, וייתכן שמדובר בקליפה החיצונית שבימינו לא נהוג להחזירה לתוך הקמח.
-
שינוי הרגלי הבריאות מגדיר את הקמח המלא כ’דרך עיסה’ שריבתה התורה.
-
בעקבות שינוי הרגלי הטחינה הפרדת הסובין והשבתם נחשבות כמעשה סביר והגיוני,
וממילא דעתו אינה בטלה.
5. מכיוון שמראש כוונתו להשיב את הסובין אל הקמח, הפרדתם אינה קרויה הפרדה.
[1] ע”ע מקורות, אצל הרב יצחק דביר, אמונת עתיך תשפ”ג גליון 140.