ב”ה
ט. עשית עיסה פחות מכשיעור כדי להפטר מחיוב חלה
נפסק בשו”ע שאין לעשות עיסה בכוונה פחות מכשיעור כדי לפטרה מחלה, שו”ע יורה דעה שכד, יד:
אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה.
האם כלל זה הוא בכל המצוות שאסור לגרום הפקעה מחיוב כפי שאסור בחלה?
אמנם לשון הרמב”ם ביכורים ו, טז שונה במעט מלשון השו”ע:
אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה.
ומשמע מלשון הרמב”ם שזה רק כשעושה שתי פעמים פחות מכשיעור במקום לעשות עיסה כשיעור. אבל אין איסור לעשות עיסה פחות מכשיעור כדי ליפטר.
ואמנם כן כתב בפירוש בערוך השלחן יורה דעה סימן שכד סעיף מא:
מי שצריך לאפות חמשה רבעים אסור לו לאפות בשני פעמים בכדי שלא ללוש שיעור חלה אא”כ א”צ לו עתה כפי השיעור ואף על גב דתנן בפ”ב [מ”ג] דחלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין וכו’ זהו כשהיתה טהרה אבל עכשיו שכולנו טמאים אין נ”מ בזה והכי אמרינן להדיא בירוש’ שם ריש פ”ג ע”ש:
ואם כן יש לשאול, האם יש כאן דין מיוחד בחלה, ויתכן שהטעם הוא משום שהרי אם עושה פעמים פחות מכשיעור, הרי יוכל אחר כך להצטרף בסל. ולכן חששו חז”ל שלא יבא לידי מכשול ויצרף ולא יפריש. אבל בעיסה אחת שעושה פחות מכשיעור אין חשש. וכ”כ ב”ח אורח חיים סימן תנז.
או שזה דין בכל מצוה שאסור לאדם לעשות טצדקי כדי להפטר ממנה, אף שעל פי הדין הדבר נכון שנפטר מהחיוב.
ולכאורה צריך לומר כמו הדרך הראשונה שהרי מצאנו בכמה מקומות שאפשר לגרום פטור. ע’ גיטין פא, א:
ואמר רבב”ח א”ר יוחנן משום ר’ יהודה בר אילעי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר דאמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.
הרי שמותר לעשות מעשה כדי להפטר מתרומות ומעשרות. אמנם יתכן שהדורות האחרונים לא נהגו כשורה, אבל בירושלמי מעשרות ג, א מובא על אמוראים שעשו כך:
רבי עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר רבי ורבי יוסי בי רבי יהודה היו מכניסין את הכלכלה לאחורי הגגות ראה אותן רבי יודה בי רבי אלעאי אמר להן ראו מה ביניכם לראשונים. רבי עקיבה היה לוקח שלשה מינין בפרוטה בשביל לעשר מכל מין ומין ואתם מכניסין את הכלכלה לאחורי הגגות.
וכן ברכות לא, א:
דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר
ופירש רש”י שם:
במוץ שלה – קודם שיזרה אותה, שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי, אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו, דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן – ראשית דגנך (דברים י”ח) והוא המירוח, לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה, ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו, אבל אכילת עראי לא אסרו, ומאכל בהמה עראי הוא, דתנן במסכת פאה (פ”א מ”ו): מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח, הלכך: בהמתו אוכלת ופטורה, אבל איהו אסור באכילת קבע.
ובדרך אמונה באור ההלכה ביכורים ו, טז כתב טעם אחר לחלק בין חלה לבין תרומות ומעשרות, שבתרומו התירו אבל דוקא בחלה אסרו:
י”ל דלכן לא גזרו בו רבנן משום שהוא מילתא דלא שכיחא משום דזילא בי’ מילתא אבל גבי חלה דכל א’ יכול לעשותו בביתו ושום אדם לא ידע מזה וקל לעשותו אם נימא דמותר יבא כל א’ לעשות כן ולכן אסרוהו חכמים.
מקור דבריו שבתרומה זילא מילתא, הוא מגמ’ מנחות סז ע”א שאומרת שמירוח עכו”ם אינו פטור משום בעלי כיסין (פרש”י שמוכרים את תבואתם לגוי כדי להפטר מתרומות ומעשרות) אבל גלגול חלה של גוי פוטר ולא גזרו:
אי הכי אפי’ חלה נמי אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר’ אושעיא דאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר אי נמי דעייל לה דרך גגות ודרך קרפיפות התם בפרהסיא זילא ביה מילתא הכא בצינעא לא זילא ביה מילתא.
היינו, שבתרומות ומעשרות בפרהסיא לא גזרו, אלא על מה שעושה בצנעה, שיכול למכור לעכו”ם. ואומר הגר”ח קנייבסקי בדרך אמונה, שלכן אסרו לעשות עיסתו קבין קבין, כיון שעושה את זה בצנעא ולכן יותר חששו.
אלא שרש”י שם על השאלה של הגמרא “אי אכי חלה נמי אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח:
א”ה בחלה נמי – ליגזור גלגול נמי משום בעלי כיסין.
אפשר דאפי לה כו’ – כלומר להכי לא גזרינן בחלה דאי הוה בעי לאערומי מצי לאיערומי בהיתירא.
הרי משמע ברש”י, במ”ש ‘בהתירא’, שלכתחילה יכול לעשות פחות פחות מכשיעור. ולכאורה עדיין קשה שהרי אסור לעשות פחות מכשיעור?
ולפי מה שכתבו, אדרבא, יש יותר חשש בחלה מחשש שמא יבא לידי צירוף והעושה עיסה לא תרגיש בכך.
והנה, מקור האיסור לעשות עיסה מעט מעט, הוא בירושלמי חלה פרק ג’ הלכה א’, והוא גם בבלי פסחים מח ע”ב, כפי שהביא הרדב”ז על הרמב”ם הנ”ל:
אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא אמר ליה אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לה מחלה אמר ליה דעבדן כרבי דתנן רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה.
אמנם הכסף משנה ציין רק את הירושלמי ולא את הבבלי.
האם יתכן שאין ראיה מגמ’ פסחים?
ויש מי שרצה לומר (ספר מצה וחלה ענף ל’ אות ב’ ע’ קיב) שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי ולבבלי אין איסור לעשות פחות מכשיעור, ומה שבגמ’ פסחים שאלו שזה חומרא דאתי לידי קולא, זה לא משום האיסור לעשות פחות מכשיעור, אלא שהחומרא לגבי פסח לא שווה כנגד התועלת להפרשת חלה כשזה עדיין עיסה. אבל לא כתוב שיש איסור.
אבל כל מפרשי השו”ע הבינו שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בענין זה. וגם לבבלי אסור. ואם כן צריך עיון מה שכתב רש”י שיכול לעשות בהיתירא.
ונראה שהפשט בסוגיה, שחז”ל לא רצו לגזור את גזירת בעלי כיסין בחלה, כיון שאפשר לעשות באופן של מעט מעט, ואף שיש איסור, אין איסור זה משום גזירת חז”ל, אלא שאין ראוי לעשות כך אבל ודאי שאין זו גזירה, ולכן חז”ל לא רצו לגזור משום שאם ירצה להפטר לא יחשוש לקפידא הזו שלא לעשות מעט מעט, וזה כוונת רש”י במה שכתב “היתירא”.
אבל באמת מצאנו גם בבבלי בכמה מקומות שיש איסור להפקיע את עצמו מן המצוה. בגמ’ בבא בתרא צא, א:
ת”ר אין יוצאין מארץ לחו”ל אא”כ עמדו סאתים בסלע א”ר שמעון אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפי’ עמדה סאה בסלע לא יצא וכן היה ר”ש בן יוחאי אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ שנאמר ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי מאי הזאת נעמי א”ר יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו”ל מה עלתה לה.
ופירש רשב”ם בבא בתרא צא, א ד”ה אין יוצאין:
אין יוצאין כו’ – שמפקיע עצמו מן המצות.
הרי שיש איסור להפקיע עצמו מן המצוות. וע’ גליוני הש”ס כתובות קי ע”ב שהקשה מדוע לא ביאר הרשב”ם שאסור לצאת כיון שמפקיע את עצמו ממצות ישוב ארץ ישראל. אלא שעל זה יתכן לומר שמשום כך היה מותר אם דעתו לחזור, ואם משום הפקעה ממצות התלויות בארץ, אולי אסור אפילו כשדעתו לחזור ואכמ”ל.
וכן מנחות מא, א:
דמלאכא אשכחי’ לרב קטינא דמיכסי סדינא אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא היינו דמחייב דלא קא רמי אלא אי אמרת חובת טלית הוא הא לא מיחייבא אלא מאי חובת גברא הוא נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר נפשך מציצית.
ופירש רש”י מנחות מא, א:
דמיכסי סדינא – דלא הוה ליה ציצית כדאמרינן לעיל משום כסות לילה[1].
סרבלא – כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים [למטה] דפטורה מציצית.
הא לא מיחייבא – הן טלית דסדין ודסרבלא ומאי איכפת ליה.
נהי דחייביה רחמנא – כי מיכסי טלית בת חיובא הראוי לציצית חייביה רחמנא לגברא לאהדורי בתר טלית דחיובא ולאכסויי בה מי [חייביה].
אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר עצמך מציצית – תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית, טצדקי תחבולות וחבירו בבבא קמא בפרק הכונס (דף נו) כל טצדקי דאית לה למיעבד עבדה.
הרי שאסור לעשות תחבולות להפטר.
אמנם לגבי חלה, יתכן כמ”ש שהאיסור הוא שמא יצטרף ויתחייב בצירוף הסל, אך צריך עיון מאי נפ”מ בין מעשרות שמותר להכניס דרך גגות וקרפיפות כדי להפטר ובין ציצית שאסור לו ליפטר?
אמנם בגמ’ גיטין הנ”ל “בא וראה מה בין דורות הראשונים…” אין ראיה שזה מותר לכתחילה, אבל בירושלמי הנ”ל מוכח שתנאים היו עושים כך, ומשמע שגם לכתחילה מותר.
ונראה להוסיף, שמי שעושה מקילו קמח, אין עליו שום חיוב להוסיף כדי שיהיה חיוב חלה, שהרי מלבד שעושה רק מה שצריך כדי לאכול, הרי אם הוא מבטל זה בשב ואל תעשה, ולא מצאנו שיש חיוב להכנס לחיוב בקום ועשה. וגם בציצית, שם עשה מעשה כדי להפטר שלבש סרבלא כדי להפטר.
ודומה למי שנמצא בערב פסח בדרך רחוקה, שאינו חייב להתקרב כדי להתחייב לדעת כמה אחרונים. (מחלוקת צל”ח הסובר שאינו חייב ומנחת חינוך מצוה ה’ אות יג שסובר שחייב אף שזה שב ואל תעשה).
לגבי הערמה על ידי שמכניס את התבואה במוץ שלה, שהובא לעיל, בש”ך משמע שזה רק משום שזה מאכל בהמה, ע’ שו”ע יורה דעה שלא, פד:
מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ, כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות, שהרי אינו מתחיל לגמור הכל.
ובש”ך יורה דעה סימן שלא ס”ק קיד כתב שבאמת לעצמו אסור ורק לבהמתו מותר:
(קיד) מותר כו’. שאין הבית קובע מה”ת אלא משנגמרה בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסם לבית קודם מירוח לא הוקבע למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו באכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו מ”מ אסור לאדם להערים להכניס תבואתו לבית בעודו במוץ קודם מירוח כדי שיאכל ממנה הרבה פעמים מעט מעט כדי שתפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומן המעשרות אבל להאכילה לבהמתו עראי אפילו כמה פעמים לא גזרו:
אבל צריך עיון מגמ’ על דורות הראשונים.
ומצאנו מקום נוסף בענין זה, שו”ע אורח חיים קכח, ד:
כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבהכ”נ אלא בשעה שקורא החזן: כהנים, אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לבהכ”נ עד שיגמרו ברכת כהנים.
וכתב על זה בבאור הלכה סימן קכח סעיף ד:
אינם רוצים לעלות לדוכן – עיין במ”ב שכתב כגון מפני חולשא דאל”ה בודאי לא שפיר למעבד הכי שיבטל מ”ע בחנם והרי זה דומה לשאר מ”ע התלוי במעשה כמו ציצית דלאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא ואפ”ה צריך לעשות בגד של ד”כ ולתלות בה ציצית וענשי נמי עלה בעידן ריתחא (וכדאיתא במנחות דמ”א) [חמד משה] ובאמת גמרא מפורש הוא בקידושין ל”ג דאפילו הוא פוטר עצמו ממ”ע קודם דלימטי זמן חיובא אפ”ה נאמר ע”ז ויראת מאלהיך ע”ש.
לדעתו זו גמרא מפורשת קידושין לג, א:
יכול יעצים עיניו כמי שלא רא הו אטו ברשיעי עסקינן אלא יכול יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא דכי מטא זמן חיובא הא לא חזי ליה דקאים מקמיה ת”ל תקום ויראת.
וכתב שם רש”י ד”ה ת”ל ויראת:
ת”ל ויראת – יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו.
אם כן האיסור הוא מפני שהוא רוצה ליפטר ממצוותיו, ומשמע שזה ענין כללי.
ובזה יש לומר שזה ענין של קום עשה, כשעוצם עיניו, ולא שב ואל תעשה. ומצאתי בזה במושב זקנים ויקרא יט, לב (פרשת קדושים) שעמד על זה:
מפני שיבה תקום. פרש”י יכול יעצים עיניו כאלו לא ראהו ת”ל ויראת. והקשה הר”י מאי שנא מהתם דאמרינן מערים אדם על תבואתו ומכניסה במץ שלה, משמע שמותר להערים לפטור עצמו מן המצוה. ותירץ דשאני הכא משום כבוד תורה אינו יכול להערים. כדאיתא פר’ שבועת (הדיינין) [העדות] (שבועות ל’ ב’) דכבוד תורה עדיף.
מכל מקום קשה מדורות האחרונים שמכניסים פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן מן המעשר. הרי זה על ידי מעשה ומשמע שזה הותר להם.
ומצאתי חילוק ב שו”ת משנה הלכות חלק טו סימן קמו:
ומה שנראה בזה לפמ”ש הרמב”ם פי”א מהל’ ברכות ה”ב יש מצות שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותם כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן נקראין חובה, לפי שאדם חייב עכ”פ לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה.
והנה הפרשת תו”מ ליכא חיוב להשתדל ולרדוף עד שיעשה המצוה אלא אם אין לו שדה כל ימיו יפטור מן המעשר, ואין עליו חיוב ליקח שדה ולזרוע, ואפי’ מי שיש לו שדה כבר ג”כ ליכא חיוב עליו לזרוע תבואה שחייבת במעשר ואפי’ זרע כבר תבואה משבעת המינים ליכא עליו חיוב לקצור ולמרוח ולהביאו הביתה או לחצירו ולכן ליכא עליו חיוב בהפרשת תו”מ עד לאחר מירוח אבל עד התם אינו חייב בהפרשת תו”מ ולכן אם מפקיר הפירות קודם מירוח ליכא עליו ביטול עשה שהרי אינו מחויב בדבר עד לאחר מירוח אלא דאעפ”כ דורות הראשונים רצו לקיים מצות ולכן הכניסו הפירות דרך טרקסמון כדי להתחייב במעשר ומיהו אם לא עשה כן לא ביטל מ”ע דאין עליו חיוב למרוח כמו שאין חיוב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם יש לו מקיים, ועיין שלה”ק שער האותיות סוף אות א’ דבמ”ע שאין מחויב להדר אחריהן כגון לקט שכחה ופאה שאין מחויב לקנות שדה כדי לקיים ליתן לקט שכחה ופאה, ולפ”ז שפיר מחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים ולא שמבטל בזה אלא שעכ”פ אינו מביא עצמו לידי חיוב והם שני נושאים ושני דברים וזה ברור מאד. וממילא שאני נמי מי שיש לו בית בתוך שלשים יום ונתחייב בבדיקת חמץ ואתה הולך ומוכר להפקיע עצמו מן המצוה ממי שמוכר ביתו קודם שלשים יום, וודאי מי שרוצה למכור ביתו לעכו”ם בחודש שבט שנאסור לו למכור מפני שמפקיע עצמו מבדיקת חמץ והבן.
אבל יתכן שאמנם השאלה האם מותר לגרום שלא להכנס לחיוב, או להפטר תלוי בכל אחד לפי מה שהוא אדם. וזה ענין דורות הראשונים לגבי דורות האחרונים, וענין עידנא דריתחא, היינו שאין כלל קבוע אלא לפי הגברא ולפי הענין.
[1] הסדין הוא של פשתן, וגזרו על פשתן שלא יטיל תכלת משום כסות לילה, שהרי התכלת הוא צמר, ובלילה פטור ועובר משום כלאיים.