ח. מצוה לקיים דברי המת

ב”ה

 

ח. מצוה לקיים דברי המת

 

באותם מקרים שבהם אין הצוואה עומדת בכללי ההלכה, האם תבוטל הצוואה או שמא ניתן יהיה לקיים את הוראותיו של המצווה משום “מצווה לקיים דברי המת”? שכיח הוא כשכתוב בצוואה “אני מצוה לתת לאחר מותי..” וכיוצא בזה והרי אין אדם יכול לצוות מה יעשו בנכסיו לאחר מותו שהרי אין שלטון ביום המות. וכן הנוסח: “אני מוריש” לא מועיל כיון שאין אדם יכול לשנות דיני הירושה ולהוריש למי שאינו יורש על פי הדין. האם במקום שאין תוקף לצוואה מבחינת דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים, ואינו מצווה מחמת מיתה, או שעושה קנין שיחול לאחר מותו – האם נוכל להשתמש בכלל “מצוה לקיים דברי המת”[1]?

 

 

בגמרא במסכת גיטין (יד, ב-טו, ב) נחלקו תנאים האם יש “מצוה לקיים דברי המת” בנדון האומר “הולך מנה לפלוני”, לדעת רבי מאיר מצוה לקיים דברי המת וחכמים אומרים יחלוקו, עי”ש בסוגיא, ואומרת הגמרא במסקנה “וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת”

 

מקובל בפוסקים שמצוה לקיים דברי המת הוא לאו דוקא באדם חולה כפי שהדין במתנת שכיב מרע, אלא אפילו אם הוא ברי בזמן שציווה ומת, מצוה לקיים את דבריו.

 

התוספות בכתובות (דף פו ע”א סוף ד”ה פריעת בע”ח מצוה), כתבו שזה דין דרבנן, והוכיח מהא דכופין בגמרא גיטין (דף מ’ ע”א) שכופין על מצוה דרבנן:

כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח, כופין את ההיורשין ועושין לה קורת רוח; מ”ט? מצוה לקיים דברי המת.

וכתב בשואל ומשיב שו”ת שואל ומשיב, מהדורה תניינא, סימן א:

אמנם מה שנראה לפי עניות דעתי בזה דהוא עניין חסד של אמת שעושין עם המתים, שהמת אין לו לעשות עוד, ומצווה לקיים דברי המת. וזה שביקש יעקב: “ועשית עמדי חסד ואמת”.

 

כמו כן יש לברר האם מצוה לקיים דברי המת גם בדברים שאינם שייכים לממון? ע’ בספר חסידים, סימן שיא שכתב: “מצווה לקיים דברי המת, והוא כשמצווה על ממון…”. ולכאורה זה תלוי במה שנדון להלן האם הכלל הזה פירושו שיש קנין וזה כמו הכללים האחרים לגבי שכיב מרע שדבריו ככתובים ומסורים דמו, או שאין זה קנין ואז ניתן לשאול האם זה שייך גם בדברים אחרים.

 

מדברי תשובות התשב”ץ (חלק ב, סימן נג) מוכח שזה חלק מדיני נחלות במה שקשור לדיני ממונות, ולא שיש חיוב לעשות כדבריו בדברים אחרים:

ותחילת כל דבר, אומר לך כי מה שכתבת בזה משום דמצווה לקיים דברי המת, ולפי דבריך בכל מת דעלמא, אפילו אינו אביו, יש מצווה לקיים דברו… דברים אלו הן בלא השגחה, שלא בכל דבר אמרו: “מצווה לקיים דברי המת”, שאין האדם בשעת מיתתו נביא, ולא מלך ונשיא, שיצווה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המוות. ולא אמרו זה אלא כשציווה שיעשה מממונו כלום, שמצווה לקיים דברו, שהרי הממון שלו, יכול לצוות, וחייבין הכל לקיים דברו, ונכלל בכלל מצוות נחלות.

 

נראה שישנה מחלוקת בין הראשונים והאחרונים האם לגבי מצוה לקיים דברי המת יש גם חלות של קנין או רק חובה לקיים.^[2]

המחנה אפרים (הל’ זכיה ומתנה סי’ כ”ט) הוכיח מדברי רש”י בגיטין (י”ד ע”ב) דהוי קנין ממש דבמה דמבואר שם דאם מת נותן בחיי המקבל ושוב מת המקבל דיתן ליורשי המקבל כתב רש”י דכבר זכה בהן המקבל משעת מיתת הנותן הרי דהוי קנין ולא רק מצוה ושוב הסיק המחנ”א דנחלקו בזה רש”י והר”ן דמדברי הר”ן בגיטין שם שכתב דנפקא מינה במה שתיקנו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי’ אף דמצוה לקיים דברי המת ביתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא שייך בהו הא דמצוה לקיים דברי המת, מבואר דנקט דאין כאן קנין כהא דדברי שכ”מ אלא מצוה בלבד וביתומים קטנים לא שייך מצוה זו, עי”ש (מתוך הרב אשר וייס, מנחת אשר גיטין סי’ יז).

 

מדברי התוספות בכתובת שהבאנו לעיל שהוכיחו שמהא דכופין מוכח שכופין על מצוה דרבנן, מוכח שאין בזה קנין אלא שצריך לתת וכופין על כך כמו על כל מצוה דרבנן, אבל לא מצד החיוב הממוני.

 

וכן כתב בקצות החושן סימן רמ”ח ס”ק ה’:

ולענ”ד נראה כמ”ש בסק”א, והוא דהא כיון דמצוה לקיים דברי המת אינו קנין, וכמ”ש (רבינו ירוחם) [הגהת מרדכי] (ב”ב סי’ תרס”ו) דאם קדמו ומכרו היורשין אין מוציאין מהם לקיים דבריו, וא”כ היכי משכחת כלל מצוה לקיים כיון דיורשין נינהו ובירושה נחיתי ואין לה הפסק, אלא ע”כ כיון דאנן לא מסלקינן להו מירושתם אלא שאנו אומרים דעליהם מוטל לקיים דבריו.

 

הגמרא בגיטין יג ע”א דנה על המשנה: “האומר תנו גט זה לאשתי, שטר שחרור זה לעבדי, ומת – לא יתנו לאחר מיתה; תנו מנה לאיש פלוני, ומת – יתנו לאחר מיתה”, ושואלת הגמרא איך זה נקנה, אף שצבור ומונח בקרן זוית, “והא לא משך” והקשו התוספות (ד”ה והא לא משך):

תימה מאי פריך הא קי”ל (לקמן דף טו.) מצוה לקיים דברי המת אם כן לוקי מתניתין בבריא משום מצוה לקיים דברי המת…

ועוד מפרש ר”ת דלא אמרי’ מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש מתחלה לכך ביד שליש דומיא דהמשליש מעות לבתו (שם דף סט:) ותנו שקל לבני (שם) ובמתני’ משמע שלא הושלש לכך מתחלה מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני…

וכן משמע בפרק מי שמת (ב”ב דף קמט.) גבי איסור גיורא דלא הוי מהני ביה טעמא דמצוה לקיים דברי המת בתריסר אלפי זוזי שהפקיד לרבא לפי שלא הופקדו מתחלה לתתם לרב מרי ויש לדחוק דשמא לא אמרי’ מצוה לקיים דברי המת אלא כשהשליש מתרצה ורבא לא היה חפץ להיות שליש לכך ועוד אומר ר”ת דבגר לא אמרי’ מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו וכי האי גוונא אמרינן התם דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו’.

רבנו תם חידש שדין זה של מצוה לקיים דברי המת מיירי רק כשהושלש ביד שליש. חידוש זה אינו מוסכם על כל הראשונים, והרמב”ן (גיטין יג ע”א) חולק על חידוש זה[3]. אבל להלכה מובא בשו”ע חו”מ סימן רנ”ב סעיף ב:

מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך. הגה: אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (טור ומרדכי פרק מי שמת).

כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע, אם קדמו היורשין ומכרו, המקבל יכול להוציאו מן הלוקח. אבל דבר שלא ניתן במתנה, רק שמצוה לקיים דברי המת, אם קדמו היורשין ומכרו: מה שעשו עשו (הגהות מרדכי דב”ב).  מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך, ומת ולא נתן, יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (ב”י בשם ריטב”א).

 

מה שכתב שאם קדמו יורשים ומכרו מה שעשו עשוי, זה אחד ההבדלים שיש בין דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים, שזה פועל קנין, בניגוד לכלל ‘מצוה לקיים דברי המת’ שאינו קנין, ולכן אם מכרו מה שעשו עשוי.

 

אבל בשו”ע סימן ר”נ סעיף כג משמע שהמחבר הכריע שלא צריך השלשה:

בריא שאמר: כתבו ותנו מנה לפלוני, מת, אין נותנים אפילו במיפה כחו. ויש מי שאומר דהיינו משום דאמר: כתבו ותנו, אבל אם אמר: תנו, ולא אמר: כתבו, נותנים משום מצוה לקיים דברי המת. וי”א דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש (וע”ל סימן רנ”ב).

ובשו”ת בנין ציון החדשות סימן כד כתב שאין הכרעה בשו”ע בענין זה, ושם מצדד דבמקום דאין היורשין מוחזקים יש לסמוך על הנך שיטות דסברי דאמרי’ מלקד”ה גם בלא הושלש מתחלה לכך היכא שצוה לתת לאח”מ.

 

ובשו”ת רע”א בתשובה קנ כתב שהרמ”א בתשובה פסק כרא”ה שלא צריך שהושלש.^[4]  

 

האם במקום שמי שהמת מצוה לתת לו, הוא כבר מוחזק בנכסים, ואולי גם מצד החוק, האם נאמר שהמצוה לקיים דברי המת כמו בהושלש?

 

כתב הרמב”ם בהלכות מכירה פרק כב:

הלכה טו: דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אף על פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.

הלכה טז: והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים.

 

ובמגיד משנה כתב בדעת הרמב”ם: “שאף במתנת שכיב מרע אע”פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחוייב אם היה קיים”. והסביר את דבריו בקצות החושן סימן רנ”ב ס”ק ג’:

והיינו דאע”ג דדעת הרמב”ם דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת היכא דלא הושלש, אבל בנודר ומת כיון דאילו היה קיים היה מחויב ליתן, א”כ במת נמי אמרינן מצוה לקיים דברי המת, אע”ג דאין על היורשין משום נדר, מצוה לקיים דברי המת ומשום דהחיוב שחייב מחיים לקיימו לא גרע מהושלש.

ובשו”ת אחיעזר חלק ג’ סימן לד דן בצוואה שלא נכתבה כהלכה, אם יש חיוב לקיים כפי הצוואה משום מצוה לקיים דברי המת. הוסיף חידוש גדול:

…גם מכבר הייתי מצדד לומר דהיכא שמי שצוה המת ליתן לו הוא מוחזק מטעם דינא דמלכותא בקיום הצואה ע”י ערכאות לא בעי’ הושלש מתחלה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי לדין זה דל”ד לנדר שא”י לחזור בו וכנ”ל. ולפ”ז בנ”ד אם הי’ לנו ראי’ והוכחה ברורה דנתכוין לתת לאשתו במתנה גמורה הי’ אפשר לומר שתזכה גם בלא קנין מצד מצוה לקיים דברי המת, וממילא בודאי מחויבת ליתן המעשר לצדקה משום דהיא מצווה לקיים דברי המת.

אלא שבשדי חמד, כללים כלל רי”ט (כרך ה’ עמ’ 125) הביא את המנחת שי בסימן ע”ה שכתב כך, שרק בנותן לאיש זר צריך שיושלש,

אבל בנותן לבנותיו כיון שמוחזקין בחלקם על פי נימוסי הערכאות שזכרים ונקבות יורשים בשוה רק שחלילה לעבור על דין תורה וחייבות להחזיר הכל להבנים על כל פנים מה שרצה אביהן לזכות להן ויכולים לזכות על פי דין תורתינו הקדושה ודאי נקראים וחזקים בזה וסמכא דעתם והוי כנותן ביד שליש ועדיף יותר דהא הם עמם מוחזקים בזה.

 

ובסברת הדבר ניתן לומר, אם נאמר שסברת רבנו תם היא שכיון שמצוה לקיים דברי המת זה גדר של כפיה כמ”ש התוספות בכתובות שהבאנו בתחילת דברינו, לכן אומר ר”ת שניתן לכפות רק אם הכפיה היא כבר עשוייה, דהיינו שנמצא ביד שליש ואין צורך להוציא בפועל מהיורשים. ואם כן יש מקום לחידושו של האחיעזר שגם אם על פי ערכאות חל, לא בעי הושלש לכך.

 

וע’ בשדי חמד (כללים ריט כרך ה’ עמ’ 125) שהביא בשם חקרי לב שכתב שיש אומרים שמצוה לקיים דברי המת אינו רק אם אמר בפירוש אלא אפילו אם לא אמר בפירוש. ואם נאמר כך ונצרף את שני החידושים הנ”ל יצא שיש מקום למה שבתי דין היום נוהגים לעשות כל טצדקי כדי לתת לבנות חלק בירושה, משום שודאי דעת האב כך, וכיון שעל פי דינא דמלכותא הן תקבלנה, ממילא נחשב כמונח ביד שליש וכמ”ש הגרח”ע באחיעזר.

 

ובפתחי חושן חלק ט (ירושה ואישות) – הערות פרק ד, כתב על דברי אחיעזר:

ובשו”ת אחיעזר (ח”ג סימן לד) הוסיף עוד דכל צוואה שנעשית עפ”י הערכאות, יש לקיימה גם מדיני ישראל מצד מלקד”ה, ואף על פי שאין השלשה בזה, עצם הדבר דמהני בערכאות, ויש לה תוקף מדינא דמלכותא, לא גרע מהושלש, וכתב שאפשר שע”ז סמכו להוציא ממון עפ”י צוואות בערכאות שאינן לפי דיני ישראל, עיין שם, ועי’ לעיל (סעיף לד ובהערות שם), ועי’ עוד להלן (הערה צב) מדברי האחיעזר ובסברתו זו[5].

 

 

ע”ע דיני ממונות, הרב בצרי, ח”ג פרק שלישי מתי אומרים מצוה לקיים דברי המת.

 

וע’ מאמרו של הרב יובל בדיחי (אתר דעת), כי במקום בו ממונה עורך הדין כנאמן לביצוע הנאמר בצוואה יש לראות זאת כנתינת הממון לשליש. חלק עליו הרב עצור במאמרו בתחומן י”ז.