איסור קיום כלאי זרעים
משנה כלאים ח, א:
כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכל שכן בהנאה…
וברמב”ם כלאים א, ב:
ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה…
ובהלכה ג’
אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה,
משמע ברמב”ם שמנכש ומחפה על הזרעים, אינו משום איסור קיום אלא שזה עצמו זריעה, ולכן על זה לוקה, מה שאין כן אדם המקיים, שאינו לוקה.
אבל יתכן שפשט הרמב”ם הוא אמנם שמנכש הוא מקיים כלאיים, אלא שכיון שזה על ידי מעשה לוקה מה שאין כן בסתם מקיים שהוא לאו שאין בו מעשה, ותלוי בסוגית הגמ’ כדלהלן.
הרמב”ם מתאים לפשט שבתחילת הענין בסוגיה במו”ק ב’ ע”ב שם נחלקו רבה ורב יוסף בדין המנכש, לרבה מנכש חייב משום חורש, ולרב יוסף משום זורע. ומוכיח רב יוסף שהחיוב משום זורע:
המנכש והמחפה לכלאים לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא.
לכן לרמב”ם מנכש חייב משום זורע כמבואר בהלכה ב’ שאומר הרמב”ם “ואחד הזורע או המנכש” ולוקה על זה. ואילו על קיום כלאיים פסק הרמב”ם שאינו לוקה שלא כדעת ר”ע הסובר שלוקה כפי שמשמע שת”ק חולק על ר”ע בזה.
אם כן הרמב”ם פסק כפי מהלך רב יוסף בסוגיה, הסובר שמנכש חייב משום זורע. ולכן פוסק הרמב”ם שעל קיום כלאים אינו לוקה, שלא כדעת רבי עקיבא אלא כדעת חכמים.
אבל קשה שהרי הרמב”ם שבת ח, א פסק שמנכש חייב משום חורש:
החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש…
אם כן, קשה על הרמב”ם שהרי רב יוסף מקשה על רבה: “לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא” ועונה לו רבה, שחיוב המנכש הוא משום מקיים. ומקשה הגמ’
והא מדקתני סיפא רבי עקיבא אומר אף המקיים מכלל דתנא קמא לאו משום מקיים הוא כולה רבי עקיבא היא ומאי טעם קאמר מאי טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרבי עקיבא אומר אף המקיים מאי טעמא דרבי עקיבא דתניא שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מניין תלמוד לומר כלאים שדך לא.
אם כן לרבה הסובר שמנכש חייב משום חורש, פירוש הבריתא אחרת וחיוב המנכש משום מקיים כלאיים ולא משום זורע, ולדברי הרמב”ם ההלכה צריכה להיות שמנכש חייב משום זורע, ומדוע פסק שחייב משום חורש?
ואם כן מדוע לענין כלאיים קיבל הרמב”ם את פשט רב יוסף? והרי לרבה לכ”ע המקיים כלאיים לוקה?
וכתב אגלי טל באורים מלאכת חורש אות ז:
אך נראין דברי הכ”מ פ”א דכלאים דהרמב”ם משום מקיים מחייב לי’ למנכש ומחפה ומשום דמקיים ע”י מעשה לוקה וכדעת הירושלמי שם [לה ב].
וז”ל ירושלמי כלאים ח, א:
כתיב לא תזרע כרמך כלאים. אין לי אלא הזורע. מקיים מניין ת”ל וכרם (ע’ מפרשים) ולא כלאים מה כרבי עקיבה (בתמיה) דר”ע אומר המקיים עובר בלא תעשה. אמר רבי יוסי דברי הכל היא הכל מודים באסור שהוא אסור בשלא קיים ע”י מעשה. אבל אם קיים ע”י מעשה לוקה. כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה.(כלומר שאם קיים על ידי מעשה גם לרבנן לוקה, ומחלוקת רבי עקיבא ורבנן היא כשקיים שלא על ידי מעשה, אם לאו שאין בו מעשה לוקים עליו או לא).
לפי כסף משנה, לרמב”ם אכן המנכש חייב משום מקיים, אלא שמקיים על ידי מעשה ולכן לוקה. ומה שמקיים אינו לוקה הוא משום שהוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו. אבל קשה על הסבר זה, שלפי זה רבי עקיבא סובר שלוקה על לאו שאין בו מעשה. אבל אכן כך משמע לפירוש רש”י שם:
אף המקיים – שרואה כלאים זרוע ואינו מבטלו.
ומשמע שאכן לרבי עקיבא לוקה בלא שום מעשה, אלא רק רואה כלאים.
אבל רש”י עבודה זרה סד, א ד”ה אפילו לר’ כתב שגם לר”ע לוקה רק על ידי מעשה:
אפילו לר’ עקיבא דאמר המקיים בכלאים לוקה – דאם זרען אחר ובא זה ועשה להן סייג וגדר כדי לקיימן לוקה אלמא אסור להיות רוצה בקיומן.
וכן בחדושי הריטב”א מכות ד, ב כתב שלרבי עקיבא לוקה רק כשיש בו מעשה:
הא דס”ל לר”ע שהמקיים בכלאים לוקה וכדמייתינן לה בפרק השוכר את הפועל בע”ז (ס”ד א’) אין פירושו ששומר את הכלאים מן החיות ומן הליסטים כדפירש רש”י ז”ל התם דאם כן הו”ל לאו שאין בו מעשה, אלא פירושו שמנכש אותם או שעושה להם גדר סביב כפירוש ר”י ז”ל.
לפי זה צריך לומר שלרבנן או שאיסור קיום כלאים הוא מדרבנן, ומדאוריתא אין איסור קיום, או שלפי זה איסור קיום כלאים הוא איסור תורה אבל אין בו מלקות.
את הסתירה ברש”י תירץ שו”ת בית הלוי חלק א סימן לה:
ועיין עוד בחידושי ריטב”א במס’ מכות דף ד’ שכתב להדי’ בדעת רש”י דלר”ע לוקה על לאו שאין בו מעשה יעו”ש. והא דבמס’ ע”ג כתב רש”י שעשה סייג וגדר נראה משום דשם הא איירי בשדה והכלאים של עו”ג וכיון דאין הכלאים של ישראל הא ודאי דלא שייך כלל לחייב את הישראל במה שאינו מבטלן רק בעושה סייג וגדר להם וכן כתב רש”י להדי’ שאם זרען אחר ובא זה ועשה להן סייג דבכה”ג שפיר חייב לר”ע גם בכלאים של אחרים כיון דלר”ע הוי מקיים איסורא כמו זורע
נמצא כשעושה סייג וגדר לכלאים של אחרים הוי כמו זורע כלאים בשל חבירו דחייב שפיר הזורע אבל ברואה כלאים בשדה של חבירו ואינו מבטלו הא לא עבר עליו כלל אבל בשדה שלו דעלי’ דידי’ רמיא החיוב לבטלן ס”ל לרש”י כהערוך דמדנקט ר”ע סתמא דהמקיים כלאים לוקה משמע דאיירי גם בלי שום מעשה וס”ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכמש”כ במו”ק ובמכות.
ואכן ברמב”ם מוכח שיש איסור מקיים גם בשל חברו, רמב”ם כלאים ה, ט:
הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהן, ואילו קיימן בעל הכרם היה מקדש אותן לכל אדם כמו שבארנו.
אמנם האיסור הוא מדרבנן, כפי שכתב בדרך אמונה שם בשם המביט בקרית ספר, וכן הוסיף שם בדרך אמונה שחייב רק כשקיימן על ידי מעשה. (ברור שהקנס רק על ידי מעשה, ולא מועילה ניחותא בשל חברו ולו בגלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא על ידי מעשה).
אבל ע’ טורי אבן במגילה יג ע”ב שמוכיח שזו מחלוקת בין בבלי לירושלמי אם יש איסור קיום לרבנן. הירושלמי חולק על הבבלי ולרבנן יש איסור תורה אפילו במקיים על ידי מעשה, אבל לבבלי “לרבנן ליכא איסורא כלל במקיים ואפילו במקיים ע”י מעשה אינו לוקה”.
אם נאמר שהירושלמי והבבלי נחלקו אם לרבנן יש איסור דאוריתא במקיים, כותב בתורת זרעים לרב אריה פומרנצ’יק זצ”ל, מובן מדוע הירושלמי בתחילת פרק ח’ כותב:
כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אמר אפי’ מין אחד.
כאן מובאת מחלוקת רבי יונתן ורבי יאשיה אם צריך שני מינים עם החרצן או די במין אחד עם חרצן, ולא הובאה מחלוקתם במפולת יד. משום שלדעת הירושלמי לא צריך מפולת יד, כיון שחייב על קיום כלאים. וקיום הכלאים הרי הוא ביחד וזה כמפולת יד ולכן עובר גם אם לא זורע במפולת יד. אבל לבבלי מקיים כלאים הוא רק דרבנן, ולכן החיוב על היחד הוא רק בזריעה עצמה.
ויש לומר שיש נפ”מ בין אם נאמר שאיסור קיום הוא מן התורה או שאיסור קיום הוא דרבנן לגבי מהות דין זריעת כלאים (ע”פ מעדני ארץ פ”א הלכה ג’ סוף אות א’ ע’ מד) שאם איסור קיום הוא מן התורה, יש לומר שעיקר איסור זריעת כלאיים הוא משום הצמיחה שצומח בתערובת (וזה מוכח אם נאמר שהחיוב הוא רק משעת השרשה, ע’ שיעור קודם). ואם איסור קיום הוא דרבנן הרי עצם הזריעה היא אסורה.
ובזה ביאר הגרש”ז אוירבך את תחילת הלכה ג’ ברמב”ם:
אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה,
ודן הגרש”ז מה פירוש אסור לזרוע כלאים לנכרי. פשט הרמב”ם שהאיסור הוא איסור דרבנן, וכותב הגרש”ז זצ”ל שכוונת הרמב”ם היא שאסור מדרבנן לזרוע כלאיים בשדה של גוי. וכפי שאמרנו לעיל, שגם בשדה חברו אסור לקיים על ידי מעשה. אבל זה רק אם נאמר שעיקר איסור זריעת כלאים הוא משום הערבוביה של המינים, וכיון שהשדה של גוי, אין איסור תורה במה שאצל הגוי צומח.
אבל אם איסור הזריעה הוא איסור עצמאי של עצם הזריעה, ולא משום תוצאת הערבוב, הרי גם בשל גוי צריך להיות איסור תורה. ולכן אם נאמר שקיום כלאים הוא מן התורה, אף שאין מלקות, ניתן לומר שזריעה בשל גוי הוא דרבנן כיון שאין חשש קיום הכלאים בשדה של גוי. וז”ל שם:
שאם נקטינן שאיסור קיום כלאים הוא מן התורה יעויין כס”מ כאן ונתבאר בארוכה להלן אות ה’ יש מקום לומר שעיקר איסור זריעת כלאים הוא מפני שאסרה תורה צמיחת כלאים בשדה וא”כ בשדה עכו”ם שבודאי אין להעכו”ם איסור לקיים כלאים בשדהו אין בה גם איסור זריעה מן התורה אפילו לישראל כיון שכל עיקר האיסור הוא רק באופן שצמיחת הכלאים אסורה ולא דמי לזורע כלאים בשדה חבירו דהתם עכ”פ חבירו מצווה באיסור לקיים כלאים בשדהו… אבל שדה של עכו”ם שאינו בתורת איסור כלאים מותר לישראל לזרוע שם כלאים מן התורה כיון שאין לגוי איסור לקיים כלאים אלו ולא אסרה תורה צמיחה זו ורק מדרבנן אסרו לישראל לזרוע כלאים בשדה גוי.
ולפי מה שכתבנו בשעור קודם, שאלה זו תלויה בשאלה האם יש חיוב זריעת כלאיים כשמוציא את הזרעים לפני ההשרשה. ובשאלה זו נחלקו המנחת חינוך והחזון איש (הדברים הובאי בשעור הקודם), כתב מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רמה אות יז:
ודע דהזורע כלאים אין לוקה אא”כ השריש בארץ דכ”ז דלא השריש הרי הוא כמאן דמנחי בכדא ול”ש בה כלאים וכן לענין כה”כ… דכאן הלאו מתחיל תיכף ונגמר בהשרשה והוי כמו הדביק פת בתנור בשבת אם רודהו קודם שנאפה אין חייב רק אם הניח בתנור עד שנאפה חייב כי לא יצוייר האפייה והשרשה בלי מעשה בתחלתו וכזה אסרה התורה… ומ”מ אם חזר וליקטו קודם השרשה בודאי פטור.
אבל חזון איש כלאים ב,ד כתב
נראה דאיסור זריעת כלאים אינו תלוי בתנאי השרשה שאף אם יחזור ויעקור לא נתקן הלאו וראי’ מהא דנחלקו ר”י ור”ל פ”א ה”ט [בירושלמי] בנתפזרו ור”י בעי הנחה אבל בהנחה סגי לכו”ע ומיהו אם זרע ע”מ ללקטם קודם שיושרשו לאו שם זריעה עלה והוי כעומד להתפזר.
אלא שהדברים מפורשים בספר החינוך פרשת תצא סי’ תקמ”ח:
ועובר ע”ז וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לוקה מדאורייתא מיד שזרען. אבל לענין שיאסרו בהנאה אינן אסורין מיד שזרען עד אחר השרשה.
ולפי זה עדיין צ”ע לגבי זורע כלאים בשדה של גוי שצריך להיות איסור תורה, וע’ במעדני ארץ שם.
גם אם משקה את השדה נחשב כמקיים, שהרי משקה מים לזרעים להלכה נחשב כזורע, ואם כן יתחייב לגבי כלאים. וכן כתב הראב”ד בהשגתו על הרמב”ם בפ”א ה”ג:
אסור לזרוע כלאים לנכרי ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים. א”א ואם אמרו בחוצה לארץ יאמרו בארץ והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו, ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא.
והכסף משנה הביא את מהר”י קורקוס שהבין ברמב”ם שמדובר בשדה של גוי, ואסור לישראל לזרוע לגוי בשדהו, אבל מותר לומר לגוי שיזרע בשדה של הגוי, עיי”ש בכ”מ, ושם דן גם על אמירה לעכו”ם באיסור לאו לדעת הרמב”ם.