ב”ה
מדידת בגד שיש בו חשש כלאיים, כדי לתת לבדיקה
הקדמה: יש מחלוקת בין השו”ע ובין הרמ”א ביו”ד סי’ שא האם מותר למדוד בגד שעטנז. להלן נברר את מקור מחלוקתם ואת סברתם.
משנה כלאים פרק ט’ משנה ב’ שנינו:
אין עראי לכלאים ולא ילבש כלאים אפי’ ע”ג עשרה אפי’ לגנוב את המכס.
ולפי זה אפילו בדרך עראי אסור ללבוש כלאיים. אלא שיש משנה נוספת באותו פרק, משנה ו’:
מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל.
ולפי משנה זו הרי יוצא שמותר במקום שלא מתכוון כדי להתכסות מפני החמה והגשמים.
ואכן הברטנורא כתב שהמשניות חולקות זו על זו. ולפסק ההלכה מצאנו מחלוקת בין הרמב”ם לבין הרא”ש והר”ש. כתב הרא”ש מסכת נידה הלכות כלאי בגדים סימן ט על משנה ב’ הנ”ל:
וסבר האי תנא דדבר שאין מתכוון אסור ופליג אמתני’ דלקמן מוכרי כסות מוכרין כדרכן. והלכתא כמתני’ דלקמן דקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר.
ר”ש כלאים ט, ב:
אפילו לגנוב את המכס. כדי יציאת השער שנוטל בו המכס שאין נותנין מכס מבגדים שלובש אדם וסבר דבר שאינו מתכוין אסור כדמוכח בריש הגוזל בתרא (דף קיג א) ופליג אסתמא דמוכרי כסות דסיפא.
לדעת הרא”ש והר”ש שזה תלוי במחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה אם דבר שאין מתכוין מותר או אסור, צריך לומר שמדובר שאין זה פסיק רישיה שהרי מודה ר”ש בפסיק רישיה ולא ימות. ולכן דין זה יהיה רק אם לבוש בגדים נוספים מלבד הכלאיים, ואז יתכן שאין זה פסיק רישיה שנהנה מהכלאים. וכ”כ תוספות שבת כט, ב ד”ה ובלבד שלא:
ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו’ – ובענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה.
אלא שיתכן שבכלאים מותר אף פסיק רישיה לפי שיטת הר”ן הסובר שבאיסורי הנאה מותר דבר שאינו מתכוין גם בפסיק רישיה, ואדרבה, הר”ן מוכיח מכלאים את חידושו. לגבי איסור ריחא כתב ר”ן (על הרי”ף) חולין לב, א:
וכ”ת פסיק רישיה הוא וקי”ל [שבת דף עה א] [דמודה] ר”ש בפסיק רישיה ולא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אף על גב דהוי פסיק רישיה שריא דהא אמרינן התם [פסחים דף כו א] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לה מידי.
וכן הביא דרך אמונה הלכות כלאים פרק י ס”ק עד:
ובלבד שלא יתכוונו כו’. דכל דלית בי’ הנאה הוי העלאה בלי הנאה ואין אסור כדילפי’ בגמרא ומיירי באופן שאינו פסיק רישא שיהנה ויש מתירין אפי’ הוא פסיק רישא.
אבל הטור בסימן שא פסק כשתי המשניות לקולא:
אסור ללבוש כלאים אפי’ דרך עראי כגון טלית של קטן וגדול לובשו דרך עראי לצאת בו לשוק. הלובש כלאים ואינו מכוין להנאתו כגון שלובשם להעביר בהם המכס והוא מוכס העומד מאליו או שאין לו קצבה מותר וכן מוכרי בגדים שמעלים עליהן בגדי כלאים כשמוליכין אותן למוכרם או שלובשין אותם כדי להראות מדתן מותר ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
ולדעת הטור כל עראי כזה מותר, ואם כן מותר לקנות בגדים שיש בהם חשש שעטנז כדי לקחת אותם ולמסור אותם לבדיקה. כפי שכתב הטור בפירוש “או שלובשין אותם כדי להראות מדתן”, ולכאורה אין הבדל בין אם המוכר מודד או הקונה מודד.
וכך הביא השלטי גיבורים בביצה פ”א ז’ ע”ב ברי”ף בשם הריא”ז[1]:
וכן נראה בעיני שמותר לו לאדם ללבוש בגד כלאים כשהוא רוצה לקנותו וצריך לבודקו ולכסות על גופו שהרי אינו מתכוין ליהנות בו לפי שעה וכן ביארתי שם בקונטרס הראיות.
אבל הרמב”ם פסק כפשט המשניות:
רמב”ם הלכות כלאים פרק י הלכה טז:
תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין תופרים בארץ, וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן.
ובהלכה יח כתב:
לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה.
ולדעת הרמב”ם צריך עיון מה הבדל בין ההלכות, מה ההבדל בין להבריח את המכס ובין מוכרי כסות.
וכתב הכסף משנה בהלכה יח:
ונראה שטעמו משום דס”ל דאפילו ר”ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין.
וכ”כ בבית יוסף:
ונראה לי שטעמו ז”ל מפני שסובר דההיא דלא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה אפילו לגנוב את המכס ליכא מאן דפליג בה ואפילו רבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר מודה בהא דאסור דכיון שהוא לובש ממש הכלאים הרי עבר על לא תלבש ובין מתכוין ובין שאינו מתכוין לוקה אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש הכלאים אלא מעלים אותם עליהם שלא כדרך לבישה מותר אם אינו מתכוין.
ולפי זה צריך לומר דלית ליה מה שפירש רבינו במוכרי כסות או שלובשין אותם כדי להראות מדתם אלא מפרש כפירוש ראשון שכתב שמעלים עליהן בגד כלאים כשמוליכין אותם למכרם ועל פי זה יתיישב מה שפסק (שם הכ”א) לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהן קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש:
הסבר זה מדוייק ברמב”ם שכתב “וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו”. הרמב”ם הוסיף שהכלאיים הם על כתפיהן, ולא לבושים. כמו שכתב הבית יוסף, ואם כן כשכוונתם להנצל בחמה מפני החמה או בגשמים מפני הגשמים, אף על פי שאינם לבושים זה נחשב להנאה.
אם כן יש מחלוקת בין הטור ובין הבית יוסף, האם מותר ללבוש בגד למדידה.
ולכאורה מחלוקתם בעיקר איסור כלאיים, האם איסור כלאיים הוא עצם הלבישה, או שהאיסור הוא ההנאה מכלאים.
אלא שכל זה שלא כסוגיה בב”ק קי”ג ע”א, הדנה בדינא דמלכותא דינא:
איכא דמתני לה אהא: לא ילבש אדם כלאים אפי’ על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס, מתני’ דלא כר”ע; דתניא: אסור להבריח את המכס, ר”ש אומר משום ר”ע: מותר להבריח את המכס; בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי, דמר סבר: דבר שאין מתכוין מותר, ומר סבר: דבר שאין מתכוין אסור, אלא להבריח בו את המכס מי שרי? והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא! א”ר חנינא בר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה; דבי ר’ ינאי אמרי: במוכס העומד מאליו.
ומוכח בסוגיה שגם לגבי מכס זה תלוי במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה לגבי דבר שאינו מתכוין. וממילא מוכח שסברת הגמרא היא שאיסור לבישת כלאיים פירושו איסור הנאה מכלאיים, שאסורה בדרך לבישה. ואם כן יותר קשה על הרמב”ם מדוע אוסר להבריח את המכס, ומיירי גם בדרך לבישה, ובכל זאת אומרת הגמרא שמותר לרבי שמעון.
והסברא שמוכרי כסות שלובשים זה דבר שאין מתכוין ולרבי שמעון מותר, צריך עיון שהרי אין זה דבר שאין מתכוין שהרי לובש כלאים בכוונה, ולמה אין מתכוין?
מסביר את זה בשו”ת חוות יאיר סימן קפח:
מ”ש שם דפליגו אם שרי לגנוב המכס בהם בפלוגתת’ דדבר שאינו מתכווין דלכאורה אינו ענין לזה כי דשא”מ בכל מקום הוא שמחשבתו במעשה אשר הוא עושה אינו כלל לעשיית האיסור כענין גורר אדם מטה כסא וכו’ כי אינו חושב כלל שע”י כך יעשה חריץ. מש”כ זה שלובש כלאים ודעתו ללבשו רק שתכלית לבישתו אינו לעצם הלבישה ויותר היה לנו לדמותה למלאכה שא”צ לגופה ואין חילוק בההיא רק לענין שבת. אבל לדמות לה לדשא”מ לכאורה זר.
וע”כ תאמר דשבת שאני דאיסור המלאכה אסורה עצמה לא מצד שנהנה ממלאכתו שאם הדליק נר ביום חייב אע”פ שאינו נהנה לכן ענין דשא”מ הוא שאינו נותן לב כלל לגוף המלאכה שהוא האיסור מש”כ כלאים דהאיסור הוא מצד הנאה דמטיא בדרך לבישה או העלאה לכן לר”ש אע”פ שלובש כלאים לפנינו מפני שעיקר האיסור הוא הנאה דמטיא מן המלבוש צריך שתהיה ההנאה מצד הלבישה עצמה לא מצד הנאה חוצה שמקבל ע”י הלבישה כגון לגנוב המכס דמקרי דשא”מ ולא הוי ההנאה פ”ר דמי יימר שתעלה לו ערמתו כי אפשר שהמוכסין יחקור וירגיש ויטול ממנו מכס.
ע”ש שמהלך החוות יאיר הוא, שלדעת הרמב”ם האיסור להבריח את המכס, הוא משום מראית עין. ולא כמו שמשמע בגמרא ב”ק זה משום שדבר שאינו מתכוין אסור. ולכן פסק את שניהם. אלא שסברתו זו תמוהה, שהרי מפורש ברמב”ם שם לגבי מבריח את המכס שאם עושה כן לוקה
מהלך הש”ך ס”ק ח’ כמו הבית יוסף שכשלובש יש איסור ומסביר אותו יותר:
וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן – שהרי אינו לובשו דרך מלבוש אבל בסעיף ה’ לובשו דרך מלבוש כן מחלק ב”י לדעת הרמב”ם וקשה לי על זה מה בכך שלובש ממש מ”מ דבר שאינו מתכוין הוא אלא נראה לי שדעתו דשאני לעיל סעיף ה’ דכיון שלובשו בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר ע”י כך מהמכס לפי שאין נותנין מכס ממלבושין א”כ הוי דבר שמתכוין דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש אבל הכא אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו ומתני’ מתוקמא שפיר טפי לדעת הרמב”ם דדוחק לומר דתני מתני’ בחד פירקא פליגי אהדדי ע”ש
וגם על הש”ך קשה הקושיה מגמרא בבא קמא. וע”כ צריך לומר בדעת הרמב”ם שגם החילוק של הגמרא בב”ק לומר שזו מחלוקת רבי יהודה ור”ש, הוא קשה משום ששתי המשניות שנויות באותו פרק.
ועל פי חילוק הש”ך כתב בפתחי תשובה:
עיין ש”ך סק”ח שכתב דלהכי אסור כאן משום דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש עיין שם. א”כ נראה דאם נותנין מכס גם מבגדים אלא שלובשו כדי שלא יראוהו מותר דהא אינו מכוין שיהא דרך מלבוש ועמ”ש בס”ק שאח”ז.
וכתב בציון הלכה על דרך אמונה, אות קסז, שלדעת הבית יוסף וגר”א אין חילוק בזה.
למעשה, פסק שו”ע ורמ”א בשו”ע ש”א סעיף ו’:
תופרי כסות, תופרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין, תופרין בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועים מפשילין במקל. הגה: ויש מתירין אפילו ללבוש כלאים, כל שאינו מכוין להנאתו, כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה. (טור והרא”ש והסמ”ג).
ונפ”מ בין שתי השיטות, הוא גדר ההיתר במוכרי כסות, האם מתירים שם רק העלאה או גם לבישה.
ובחכמת אדם כלל קו סעיף כ’ כתב שלמדוד לקנות אסור לכולי עלמא:
אסור ללבוש בדרך לבישה כלאים אפילו אם אינו מתכוון לשום הנאת הגוף רק להציל בגדיו מטינוף דכל שהוא לבישה ממש אסור בכל ענין כיון דעל כל פנים מכוון ללבישה זו אבל מותר ליתן עליו כך בלא דרך לבישה להציל בגדיו מטינוף ובלבד שלא יגיע לגופו שום הנאה לחמם עצמו או להציל גופו שלא יגיעו הגשמים על גופו דזה אסור אפילו אינו לובש ואסור בלבישה אפילו בדרך ארעי ואפילו הבגד קטן מאד ואפילו על גבי עשרה בגדים אף על פי שאינו נהנה כלל ויש מתירין אפילו ללבשו אם אינו עושה לצורך לבישה על גופו אלא להעביר המכס או כדי להראות מדת ארכו ורחבו להקונים כיון שאינו מתכוון כלל ללבישה ונראה לי דלכולי עלמא אסור אם רוצה לקנות ולבשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו שהרי מכוון ללובשו ולכן הקונים הכובעים שקורין קאפעלושין התפורים בשעטנז וכן בגדים אסור ללבשן לכוון למדתו אפילו ארעי (סימן ש”א סעיפים ד’ה’ ו’):
וכן כתב הגר”א בשנות אליהו פ”ט מ”ב שאסור למדוד, והדעות הובאו בדרך אמונה פרק י’ אות עה ובציון הלכה שם.
ובשו”ת שבט הלוי חלק ב סימן קסט הסביר את דברי החכמת אדם:
בעניותי דברי החכ”א יש להם מקום בהלכה דנהי דלהעביר המכס צריך ללבישה ואעפ”כ מותר כיון שאינו מתכוון לה היינו שלובש לצורך אחר ואינו לובש לצורך לבישה ולא לחימום ולא להנצל מגשם וקור אבל קונה שמתכוין ללבישה ונראה דגם מתכוין לנסותו האיך הוא מתחמם ואיך הוא ילביש אותו במציאות כלל הדבר שהוא לובש אותו עכשיו בכוונה של לבישה גמורה, פשיטא דיש מקום לאסרו באמת.
לפי החכמת אדם, אכן צריך להיות הבדל בין המדידה שכותב הטור שהיא מדידה של המוכר, ובין המדידה של הקונה. ולדברינו לעיל, בשלטי הגבורים בשם ריא”ז שמתיר בפירוש גם לקונה, יש סתירה לדברים אלו.
וכתב הרב אפרתי שליט”א בחוברת מבית הוראה, שהעיר לו הרב נויבירט זצ”ל שגם אם מודד מכנסים ועומד מחוץ לתא ההלבשה, יתכן שזה פסיק רישיה שהרי אדם מתבייש לעמוד במקום ההוא ערום, והדבר אסור לדעת התוספות. אמנם לר”ן הואיל ואינו מתכוין ליהנות מותר אף באופן זה.
למעשה נחלקו הפוסקים אם מותר למדוד בגד שיש בו כלאיים. לדעת הר”ש והרמ”א מותר למודד לשם קניה, ואם פסיק רישיה שנהנה לדעת הר”ן מותר. אך החכמת אדם אוסר לכולי עלמא. אך יש מקום יותר להקל בספק כלאיים או בכלאיים דרבנן.
ע’ ילקוט יוסף במפתחות כתב להתיר בספק. וע’ שבט הלוי יו”ד סימן קס”ט. וע’ מנחת יצחק ח”ד סימן טו, שכתב לדחות את דברי החיי אדם, וכתב שאין למחות ביד המקילים. שו”ת יביע אומר (ח”ו יו”ד סימן כז); שו”ת חלקת יעקב (יו”ד סימן קע)
ראה תהודת הכשרות חוברת 30 תמוז תשס”ד ע’ 35, אהרון גרנות, זאת חליפתי. שם גליון 24 עמ’ 36, כשרות הבגד.
[1] הריא״ז הוא רבנו ישעיה אחרון ז״ל, ששמו המלא רבי ישעיה בן רבי אליהו מטראני השני, מגדולי חכמי איטליה במאה ה־13. נולד בערך בשנת ד׳תתק״ע (1210) ונפטר בסביבות שנת מ׳ (1280).