ב”ה
חובת בדיקת שעטנז, ובעית הסיבים הבודדים הקיימים בבגד
האם חייבים לבדוק?
חיוב בדיקה מחד, ולסמוך על חזקה, מצאנו במשנה פרק ט’ משנה ז’:
הברסין והברדסין והדלמטיקיון ומנעלות הפינון לא ילבש בהן עד שיבדוק רבי יוסי אומר הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן בקנבוס ומנעל של זרד אין בו משום כלאים:
וכן נפסק בשו”ע יו”ד סימן שב סעיף ב’ שהלוקח כלי צמר מהעובד כוכבים צריך לבודקן יפה יפה שמא הם תפורים בפשתן.
שו”ע יורה דעה שב, ב:
הלוקח כלי צמר מהעובדי כוכבים, צריך לבדקן יפה יפה, שמא הם תפורים בפשתן. (והקונה בגדים מן העובד כוכבים, צריך להתיר תפירתן ולתפרן בקנבוס) (טור) ואפי’ אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו שתפרן בקנבוס, אינו נאמן. ובמקומות שהפשתן ביוקר מן הקנבוס, יש לסמוך להתיר. הגה: ואסור לומר לעובד כוכבים לתפור לו בגדים בחוטי קנבוס, אף על פי שפשתן יותר ביוקר, דנקל לתפור בפשתן מבקנבוס (רשב”א סימן שס”א /תשס”א/). אבל אם נותן לו חוטי קנבוס, שרי, ולא חיישינן לאחלופי, מאחר שיש לעמוד על הדבר שחוטי פשתן כשמדליק כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף (כן משמע במ”מ פ”ח דמ”א). וכן נוהגין, אף על פי שיש מחמירין (רשב”א הנ”ל)…
וע’ ש”ך שם שסיבי הקנבוס הם ארוכים יותר. ובפת”ש שם כתב בשם שו”ת פני יהושע שאיסור לסמוך על בדיקה זו וכיוצא והגס לבו בהוראה לסמוך על זה עתיד ליתן את הדין.
אלא ששאלת חובת הבדיקה תלויה בשאלת היקף החשש במציאות שיש שם שעטנז. ואין זה כמו בדיקת חמץ שחז”ל תקנו שצריך לבדוק. אלא זה תלוי אם יש מיעוט מצוי צריך לבדוק ואם לא אין צריך אף אם מעשה שהיה שנמצא שעטנז באותו דבר.
מיעוט מצוי עשרה או חמשה אחזים, ראה בשעור בענין חובת בדיקה ומיעוט מצוי המחלוקת, ודעת הריב”ש והביאה גם בילקוט יוסף שעד מחצה אין זה מיעוט מצוי.
וכמו שכתב הש”ך ביו”ד סימן פד ס”ק כח, לגבי בדיקת פירות מתולעים:
“דהוי מיעוט דשכיח – וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בר”ס ל”ט שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת הרוב וכ”כ הרשב”א שם”.
ואם אין מיעוט מצוי אם כן לא צריך בדיקה.
אמנם שעטנז לא בטל ברוב, אבל זה כשאבד חוט צמר בבגד פשתים. אבל אם יש מיעוט בגדים של שעטנז בשוק, אם אינו בגדר מיעוט מצוי, הרי שאין חובה לבדוק ואפשר לסמוך על הרוב.
בעית הסיבים הבודדים שנמצאים בתערובת:
רמב”ם כלאים י, ה:
הכלאים אין לו שיעור אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר אסור.
ראה בתהודת הכשרות ע’ 39 שבעית הסיבים הבודדים שכיחה למדי בשל העובדה שסורקי הסיבים אינם מנקים את המכונות בין סריקת סוג סיב אחד למשנהו. סיבי פשתן וסיבי צמר עשויים לחדור לסיבים אחרים וכמובן יתכן שגם סיבי פשתן יחדרו לסיבי צמר מהם ייוצר חוט המוגדר כמאה אחוז צמר. נמסר כי לפני מספר שנים נמצאו סיבי פשתן בכ 20% מכלל הסוודרים של מפעל בבעלות חרדית אשר הסוודרים שייצר הורכבו מ 30% צמר ו 70% פוליאסטר.
באשר לחשש של תערובת פשתן בפוליאסטר, כשמצרפים אותו אחר כך עם צמר, הרי זו משנה בכלאים פרק ט’ משנה א’:
צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה.
כלומר, שאם יש רוב צמר גמלים, מותר לצרף אותו עם פשתן משום שהצמר בטל.
והדברים נפסקו בשו”ע סימן רצ”ט סעיף א’, והשו”ע מוסיף עוד על פי ירושלמי:
ולא שייך בהו בטול אלא קודם שיעשו חוטים, אבל אחר שנעשו חוטים אין לכלאים שיעור, אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר, אסור. הגה: ואפילו נאבד החוט ולא ידענו מקומו, לא שייך ביה בטול, ואסור (רשב”א סי’ רנ”ט וכ”כ הב”י בשם התוספות והרא”ש וסמ”ג).
וע’ מנחת יצחק חלק ו’ סימן קט”ו שהביטול הוא אפילו אם סיבי הפשתן ניכרים, משום שכתב על פי נודע ביהודה שאין זה ביטול כמו שאר איסורים, אלא שזה שם חדש של ביטול שעיקרו שינוי שם הפשתן לשם התערובת שבתוכה נתערב.
שו”ת מנחת יצחק חלק ו סימן קטו:
אמנם בנידון דידן דהתערובת במינים אחרים, הוא בנימין ולא בחוטים, בטל ברוב אף בניכר קצת, וכדמוכח בדברי הרמב”ם (פ”י מה’ כלאים) והשו”ע (יו”ד סי’ רצ”ט) גבי עורות הכבשים, וכמו”ש הראב”ד והשו”ע שם גם גבי תערובת צמר רחלים וצמר גמלים, וצמר גמלים הרוב, וז”ל מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים עכ”ל, כלומר דבצורה תלי’ מילתא, ומ”מ בחוטין ס”ל להפרישה דלא בטל מפני שניכר, אבל בנימין לכו”ע שרי, אם הוי צורת הלבוש בכלל כמו שאר מינים, עי’ בס’ שבילי דוד שם (אות א’).
כן משמע ברמב”ם בפרק י’ הלכה ו’ שכתב:
צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה וטוה מהן טווי, אם היה החצי מן הרחלים הרי הכל כצמר רחלים והרי הוא כלאים עם הפשתן, ואם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהן מפני שאינן חוטי צמר.
ומשמע שצורת הכל צורת גמלים ולכן מותר ולא גדר של ביטול רגיל, וכן הבין ברמב”ם ערוך השלחן, ולכן נכון מה שכתב במנחת יצחק שאפילו אם הנימים ניכרים גם כן מותר. וז”ל ערוך השלחן יורה דעה סימן רצט סעיף ד:
הרי שדקדק וכתב דלאו ביטול הוא אלא מפני שצורת הכל צורת צמר כלומר דכל זמן שלא נטוו ולא נעשו חוטין אין להם עדיין שם חשיבות לקרא אותם כך או כך ולכן כשהרוב של גמלים נקרא הכל צמר גמלים ואף שבולטין הרבה נימות של צמר אין חוששין מפני שאינן חוטי צמר כלומר שאין נושאין עליהם שם צמר מפני שעדיין לא נעשו חוטין.
(אבל צ”ע בנתיים, מהר”ן בתשובה שהוכיח מצמר גמלים וצמר רחלים, שהיתר בהיתר בטל, ואם כן לדעתו הרי זה מגדר ביטול רגיל, ולא כמו שכתב במנחת יצחק. ואם כן כשיש סיבים ניכרים אין שייך כאן ביטול).
אלא שכל הנ”ל בתערובת של פשתן בחומר סנטטי או בכותנה, לענין אח”כ לתפור בחוטי צמר. אבל מה בנוגע לחשש נימי פשתן בצמר עצמו?
אלא שצריך עיון, אם הכלל הוא שחוטים לא בטילים ונימים כן בטלים, אם כן מדוע רק צמר גמלים וצמר רחלים ולא צמר ופשתן יחד אם אינם חוטים?
אלא שכתבו התוספות בנדה ס”א ע”ב ד”ה בגד שאבד:
דלא שייך בטול ברב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובת כך אסור המרובה כמו המועט.
ע’ תוספות חולין צ”ה ע”א ד”ה בנמצא משמע שדין בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו דלמא אתי לזבוני לישראל, וכתבו “אע”ג דמן הדין לא הוה לן למיחש דאזלינן בתר רובא”, וע’ רש”י תמורה לד ע”א שכתב לגבי בגד שאבד בו כלאיים שלא אומרים שהחוט בטל משום “דעיקר איסור כלאים לא אסרה תורה אלא על ידי תערובת וכלאים מתרגמינן עירובין ולא שייך בהו ביטול”.
ולפי זה יש עדיין בעיה שכתבנו אם יש חשש של נימות פשתן בחוטי צמר עצמם, אם לא שייך ביטול. אלא שיש להביא ראיה מהרמב”ם שאם אלו רק נימות, אין חשש, שהרי כתב הרמב”ם בהלכה ז’:
לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים אע”פ שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימות של צמר אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן.
אמנם הראב”ד שם חלק וכתב שבוש הוא זה וכי צמר בפשתים בטל ברוב. ולדעת הראב”ד ההיתר הוא רק מפני שזה דרבנן[1]. אבל לרמב”ם מצאנו ביטול בנימות כאלו. וכ”כ בערוך השלחן סימן רצ”ט סעיף ה’ וע”ע שם בסעיף ז’,ח’ וצ”ב וע”ע נובי”ת קפ”ו.
אלא שזה תלוי גם בסוגיה בעבודה זרה סה, ב:
בגד שאבד בו כלאים ה”ז לא ימכרנה לעובד כוכבים ולא יעשנה מרדעת לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת מצוה.
וכתבו תוספות תוספות נדה סא, ב ד”ה בגד שאבד:
בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים – וא”ת וליבטיל ברובא כדפרכינן בסוף תמורה (דף לד.) גבי שער נזיר שנארג בבגד ידלק וליבטיל ברובא ומשני בצפרתא שארג בו צורת צפור דחשיב ולא בטיל וי”ל דלא שייך בטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות כך אסור המרובה כמו המועט.
וע’ תוספות עבודה זרה סה, ב ד”ה הבגד שאבד.
וחתם סופר בחידושים ע”ז ס”ה ע”ב גם דעתו שלרמב”ם צמר בפשתים בטל, וז”ל:
…ומתוך הדברי’ למדנו דלרמב”ם אין הכרח לתי’ תוס’ דהיתר בהיתר לא בטיל אלא הטעם משום דאפשר להכיר ע”י צביעה ויהי’ מותר מן התורה עכ”פ אבל בעלמא בטיל צמר בפשתים ועיי’ השגת הראב”ד פ”י מכלאים הלכה ז’ וכ”מ שם ולהנ”ל א”ש:
אבל הגר”א בשו”ע אות ה’ פירש את הרמב”ם שבתפירת עורות מותר אף שיש תערובת של צמר ופשתים משום שאין שם שוע וטווי, ולדבריו במקום שיש תערובת סיבים בייצור החוטים, אם כן הרי יש טוויה יחד וכן יאסר גם לרמב”ם.
אם כן צריך עיון בדין זה של תערבת של סיבים של פשתן בצמר עצמו. לכאורה זו מחלוקת אחרונים בדעת הרמב”ם האם צמר בפשתן בטל כשאינו חוטים. ואולי יש לצרף הראשונים שהבאנו לעיל שיתכן שזה איסור דרבנן.
ולסיכום, בדרך אמונה הלכות כלאים פרק י ס”ק לג הביא את מחלוקת הפוסקים אם נימים גם הם לא בטלים:
דעת רבנו דדוקא חוטין אינן מתבטלין אבל נימות דלא חשיבי שעדיין אינן טווי מתבטלין אף צמר בשל פשתן כדבסמוך ה”ז וגם חוטין מה”ת מותר דכיון שאינו ניכר י”ל שנשמט החוט והלך לו והו”ל ספק וס”ל דספק אינו אלא מדרבנן וכמ”ש בסמוך הכ”ז ודעת שאר הפוסקים דצמר בפשתן או פשתן בצמר לא בטל כלל מה”ת שאין כאן איסור והיתר אלא ע”י התערובות שניהן נעשין איסור ול”ש בזה ביטול ואין נ”מ אם הם חוטין או אינן חוטין ל”ש בהו ביטול כלל מה”ת וכן הסכים הגר”א בביאורו ועי’ בסמוך סקל”ו:
למעשה כותב הרב מלמד באתר ישיבה
ברוב המוחלט של הבגדים שקונים כיום אין חשש שעטנז, מפני שהם עשויים מחומרים סינתטיים או מכותנה. לפיכך, כל אימת שכתוב על תווית הבגד שעיקרו מחומרים סינתטיים, כותנה או שאר חומרים שאינם צמר או פשתן, אין לחשוש שמא יש בהם שעטנז. אומנם במקרים נדירים ייתכן שיחברו לבגדים קישוט מצמר או מפשתים, או יתפרו את הבגד בחוטי פשתן, אבל עדיין לא יהיה שם חיבור של צמר ופשתים יחד. רק במקרים נדירים ביותר, ייצא שיהיו מחוברים לבגד גם חוטים מפשתן וגם קישוט מצמר. אולם מכיוון שמדובר בחשש רחוק מאוד של פחות מאלפית האחוז די לקרוא את התווית שעל הבגד, ואם לא כתוב שהוא מצמר או פשתן – אין לחשוש לשעטנז.
גם בבגדי צמר או בבגדי פשתן די בכך שהקונה יסתכל על תווית הבגד. אם כתוב שהבגד עשוי מצמר ( Wool ) או פשתן ( Linen ) עם מינים נוספים בלא עירוב של צמר ופשתן, אין צורך לבודקו. אומנם לפעמים התווית אינה מדויקת, או מפני שאם יש בבגד פשתן או צמר בכמות של אחוז או שניים אין חובה לציינו, או מפני שלעיתים רחוקות טועים ומדביקים על הבגד תווית של בגד אחר. אולם למעשה, כל עוד לא כתוב על התווית שיש בבגד גם צמר וגם פשתן, הסיכוי שיהיה בו שעטנז הוא חלקיק אחוז, הרבה פחות ממיעוט המצוי (10 אחוזים), לפיכך אין צריך לחשוש לו.
החשש כיום משעטנז יכול להיות בחליפות ובמעילים יוקרתיים מצמר, שמחירם גבוה מאוד, ולעיתים רחוקות תופרים אותם בתפירת יד בחוטי פשתן. לעיתים מחזקים את הצווארון ואת סביבות הכפתורים בבדים חזקים מפשתן, ולעיתים מכניסים בכתפיים ובחזית בטנה מבד פשתן. לפיכך, מי שקונה חליפה או מעיל יקרים מאוד מצמר, הואיל ובמיעוט המצוי שלהם מערבים פשתן, חובה עליו לבודקם.
וכן ראוי שהקונה חליפה מפשתן יבדוק אותה, הואיל ויש חשש מסוים שהניחו בצווארון שלה צמר.
אם נשארו חוטי פשתן ממש, שזורים או בולטים, אין הם בטלים (שו״ת מנחת יצחק, ב, כה; ו, קיד-קטו; י, צז-צח; שו״ת שבט הלוי, ז, קעג; י, קפו, קפח). כך גם להורות נתן מחמיר כל עוד אפשר לזהות את הפשתן (שו״ת להורות נתן, ב, פב)