לרדוף אחר המצוות

ב”ה

יד. לרדוף אחר המצוות[1]

חיי אדם כלל סח סעיף יד

שירוץ וירדוף אחר המצוה, כדכתיב [הושע ו, ג] ונדעה נרדפה כו’, וכתיב [תהילים קי”ט ל”ב] דרך מצותיך ארוץ. ואמרו מצוה לרוץ לבית הכנסת ולבית המדרש, והוא הדין לכל המצות. ויטרח הרבה במצוה, ולפום צערא אגרא [אבות ה’ כ”ב] (ועיין כל זה בספר חרדים).

דברים אלו מעלים שתי שאלות: א. בדבר הצורך לחזר על המצות גם כשהוא פטור, האם צריך להכניס את עצמו לחיוב. ב. מה מידת החובה להשתדל לקיים, כשקשה לו וכשמצטער, לדוגמא, אכילת מצה למי שזה יגרום לו כאבי בטן וכד’.האם יש פטור משום שמצטער בדומה לסוכה שמצטער פטור? אמנם בסוכה יש גדר של מצטער בכל צער קל שהיה עוזב את ביתו, משום שכתוב בה תשבו ודרשו חז”ל “כעין תדורו”, אבל לגבי מצות אחרות אין דבר כזה, האם אין בכלל?

והנה, מלבד מה שיש לדון במידת המצטער בגופו לקיים את המצוה, עד כמה יש חיוב, יש לדון על הא שבמצות עשה אין צריך להוציא את כל ממונו על המצוה, וע’ להלן, ובין מצות לא תעשה שלכאורה צריך להוציא את כל ממונו. האם ההבדל בין מצות עשה ובין לא תעשה הוא משום שיש קולא במצות עשה לעומת לא תעשה, מבחינת החומרא, או שביטול עשה הוא בשב ואל תעשה, ולכן הקולא של מצות עשה, אבל לא משום שעקרונית הן קלות יותר מלא תעשה. ולפי זה יצא שגם לא תעשה יכול לבטל משום ממון אם זה מצב של שב ואל תעשה, וע’ להלן שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים.

מאידך מצאנו שיש גבול להוצאה עבור מצוות, עד חומש. וכן מצאנו שצריך לחזר אחר מים לנטילת ידים: שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסג סעיף א:

אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל, יטול ידיו במפה

האם יש חיוב לרדוף אחר המצות?

בפשטות זו מעלה לרדוף ולהכניס עצמו לחיוב המצוה. וכך אנו נוהגים בבגד של ארבע כנפות שאנו מכניסים עצמינו לחיוב. ועל זה אומרת הגמרא במנחות (דף מא) מעשה דרב קטינא מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא (שפטור גזירה משום כסות לילה, כלומר שמא יתכסה בו בלילה בסדין של פשתן ויש בו תכלת של צמר והוא כלאיים, רש”י) וסרבלא בסיתוא (שיש לו כנפיים עגולות, רש”י) ציצית של תכלת מה תהיה עליה? אמר ליה רב קטינא ענשיתו אעשה? א”ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן ואומרת הגמרא שהמלאך אמר לו “טצדקי למפטר נפשך מציצית”. (לפי זה אולי הבעיה היא רק כשעושה משהו להיפטר, ואכמ”ל).

אלא שכתבו התוספות בערכין ב’ ע”ב ד”ה הכל חייבים, שזה דוקא בימיהם:

הכל חייבין בציצית – אם יש להם טלית ואם לא יוכל לקנות טלית אינן חייבין לא למ”ד חובת טלית ולא למ”ד חובת גברא (מנחות דף מא.) דליכא בינייהו אלא כלי קופסא ואף על גב דא”ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתווא ציצית מה תהא עליה כלומר וכי אתה מבקש עלילות להפטר מציצית כדמפרש התם א”ל ענשיתו (עלה) [אעשה] א”ל בעידן ריתחא ענשינן היינו דווקא באותן הימים דכל הטליתות היו בת ארבע כנפות איכא עונש לאותו שמשנה אותו להיפטר אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין אין עונש למי שאינו קונה ארבע כנפות.

וברא”ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן פ כתב את דברי התוספות, והוסיף:

מיהו יש לו לאדם לחזר ולקיים כל מצות כדאמר (סוטה דף יד א) גבי משה רבינו שלא היה תאב ליכנס לארץ ישראל לאכול מפריה אלא כדי לקיים מצות התלויות בארץ וכל שכן מצות ציצית שהיא לזכירת כל המצות שצריך אדם להיות זהיר בה כל שעה.

ויש מהאחרונים (אשל אברהם מבוטשאטש או”ח סי’ יג) שכתבו שרק על מצות ציצית אמרו בגמרא שנענש בעידנ ריתחא ולא בכל המצוות כי דווקא בציצית שהיא לזכרון כל המצוות אסור להשתמט מקיום המצוה מה שאין כן בשאר מצוות. אך רבים מהאחרונים כתבו שזה נאמר בכל המצוות (מתיבתא עיונים בכורות סימן ב’ אות ד).

רמב”ם הלכות ציצית פרק ג הלכה יא

אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים.

במדרש רבה (במדבר פרשה יט)  מובא שלא קפדה התורה לרדוף אחר המצות אלא כפי שנאמר בשלוח הקן “כי יקרא” כך גם במצות אחרות:

כז וישלח ישראל מלאכים זה שאמר הכתוב (תהלים לז) בטח בה’ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה ואומר (שם /תהלים/ לד) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו ולא קפדה התורה לרדוף אחר המצות אלא (דברים כב) כי יקרא קן צפור כי תפגע כי תראה כי תראה חמור כי תחבוט זיתך (שם /דברים/ כד) כי תבצור כרמך (שם /דברים/ כג) כי תבא בכרם רעיך אם באו לידך את מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם אבל השלום בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר וכן עשו ישראל אע”פ שאמר להם הקדוש ב”ה (דברים ב) החל רש והתגר בו מלחמה רדפו את השלום וישלח ישראל מלאכים אל סיחון נעברה נא.

ואולי זה מקור ההלכה ברמב”ם הלכות שבת פרק ה’ הלכה א’:

הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק;  ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה[2].

דוגמה למצוות שהן רשות: לדעת רבי ישמעאל בסוגיה ג’ ע”א, “לה יטמא” רשות, “וקינא את אשתו”

רשות, וכן “לעולם בהם תעבודו” רשות. וכן אכילת מצה כל שבעה היא רשות.

אבל מסתבר שכוונתו למצוות שהן רשות, כמו שכתב בהלכות ברכות, שזה מזוזה ומעקבה שאינו חייב לבנות לו בית.

(ארץ ישראל, האם “מצוה קיומית”? ע’ הערת הגר”א שפירא זצ”ל בסוף ספר מעפר קומי, ר’ צבי גלט הי”ד, ע’ קז:

והנה בגוף הבעיה שעליה מוסבים דברי הקונטרס היינו האם מצות עליה לארץ הוא חיובית או קיומית והכונה במושג החדש הזה של קיומית היא שאין זו מצוה שחייבים לקיימה אלא שאם קיימה עשה מצוה כ”ז נראה לכאו’ דבר והיפוכו מצוה של תורה שנמנית בתרי”ג מצוות בפשטות היא לא דבר התלוי ברצונו של האדם שאם רוצה מקיימה ואם לא רוצה לא מקיימה שהרי זה סותר את המושג מצוה דמצוה הוא צווי השי”ת ואיך י”ל שתלה את הקיום ברצונו של האדם וקימ”ל מצוות לא ליהנות ניתנו ופרש”י בר”ה אלא לעול על האדם לקיים רצון השם ואיזה עול הוא שברצונו יקיימם וברצונו יסור ממנה ואי”ז דומה למ”ש בציצית שאי”ז מצוה חיובית אלא תלוי ברצונו דהתם תלוי ברצונו ללבוש בגד של ד’ כנפות והתורה לא חייבה ללבוש בגד עם ד’ כנפות אבל משלבש בגד של ד’ כנפות הוא מחויב ועומד שיהיה בו ציצית ואינו תלוי בלל ברצונו שרק התנאי באיזה בגד יתחייב תלוי באדם אבל כשלבש הבגד שעליו דברה תורה אינו יכול להשמט מהמצוה ולמה נאמר שיש מצוה של עליה לא”י אלא שזה תלוי אם רוצה לעשות המצוה או אינו רוצה לעשותה ולכאו’ לא מצינו דומה לזה במנין המצוות).

וצ”ע למה הרמב”ם כאן נותן רק דוגמאות של דברים שהם דרבנן. יתכן אומנם שזה משום שהרמב”ם עוסק במצוה דרבנן ולכן נותן דוגמא בדרבנן. אבל יתכן שבדאורייתא אכן אין לרמב”ם מצב אמצעי, אלא או מצוה שאדם חייב בה כגון סוכה ולולב, או מצוה שהיא בגדר רשות, שאינו חייב לאכול בשר כדי לקיים מצות שחיטה וכיו”ב. ואולי אין מצב של “מצוה קיומית”.

ע’ אנצקלופדיה תלמודית ערך חובה מצוה רשות.

וכן צריך עיון מה לגבי מצוה כמו כבוד ועונג בשבת, לאיזו חלק של מצוה דרבנן הרמב”ם ישייך אותם? (לגבי עונג שבת, כותב הרמב”ם בהלכות שבת פרק ל’ הלכה ז’: “ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”).

אלא שכתב במקור חיים על הלכות פסח סימן תל”א שיש חיוב לרדוף  אחר המצות, (ולכן אם חיוב השבתה היה בשריפה, היה חיוב לרדוף אחר מצות השבתה[3]). המקור חיים למד את זה מגמ’ חולין  קלט ע”ב:

תנו רבנן (דברים כב) כי יקרא קן צפור לפניך מה תלמוד לומר לפי שנאמר (דברים כב) שלח תשלח את האם  ואת הבנים תקח לך יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן תלמוד לומר כי יקרא במאורע לפניך.

ומכאן ששאר מצוות יש לרדוף, אלא שיתכן שהחיוב לרדוף הוא במצות כמו לולב סוכה ותפילין. אבל מצות שהן בגדר של רשות, שיכול לקיים או לא לקיים, אין חיוב לרדוף אחריהם גם לפי הגמרא הזו.

אלא שהמקור חיים למד משלוח הקן שבכל המצות יש חיוב לרדוף, ולכאורה זה הפוך ממדרש הנ”ל שאדרבא מדמה את שילוח הקן למצות נוספות.

האם יש חילוקים בין מצות שונות לגבי החיוב לרדוף?

אלא שברמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ב נראה כמו שכתבנו, שיש סוג מצות שחייבים לרדוף אחריהם:

יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.

כאן הרמב”ם חילק את המצוות רק לשניים: מצות שהן חובה ומצוה שדומה לרשות, וזה כמו שאמרנו לעיל שבדאורייתא יש רק שתי דרגות במצוה, יש מצוה שהיא חובה ויש שדומה לרשות. בניגוד לדרבנן שיש “רשות מצוה וחובה”[4].

אלא שהרמב”ם כאן כתב “להשתדל ולרדוף” וזה אינו חובה גמורה כמו “לרדוף” שבהלכות שבת. כלומר שאין חיוב לרדוף, אבל יש חיוב ל”להשתדל ולרדוף”, היינו במסגרת האפשרות והרי זה דומה למה שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ד’ הלכה ב’:

ומהן חמישה דברים הנועלין דרכי התשובה בפני עושיהן; ואלו  הן: הפורש מן הציבור לפי שבזמן שיעשו תשובה, לא יהיה עימהן ואינו זוכה עימהן בזכייות שעושין. והחולק על דברי  חכמים לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה. והמלעיג על המצוות שכיון שנתבזו בעיניו,  אינו רודף אחריהן ולא עושן; ואם לא יעשה, במה יזכה.

ומשמע שהדרך היא לרדוף אחר המצות, וצריך לומר שחיוב גמור אין לרדוף כפי שמבואר ברמב”ם בהלכות שבת.

ובודאי יש לחזר על המצות אף שהוא פטור, כפי שמבואר ברמב”ם הלכות שבת פרק כט הלכה ו’ “ואין מחזרין אחר האור, כדרך שמחזרין על כל המצות”. וזו מימרא של רב יהודה בברכות נג ע”ב.

והשווה גם כן בהלכות תפילה פרק ו’ הלכה א’:

אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, אלא  אם כן היה נושא משאוי; או שהיו לבית הכנסת שני פתחים בשתי רוחות, שהרואה אומר שמא ילך וייכנס מפתח האחר. וכן  אם היה בעיר שני בתי כנסייות, יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. ואם יש לו תפילין בראשו, מותר לו לעבור,  ואף על פי שאין שם אחד מכל אלו שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות, ואינו ממבטלי התפילה.

ויש לשים לב שמכאן מוכח בהבנת הרמב”ם, שלרדוף אחרי מצות תפילין היינו ללכת עם תפילין כל היום ולא כמהגנו רק  בזמן התפילה.[5] אלא שיתכן שכוונתו במ”ש שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות כמו שכתב בהלכות תשובה  הנ”ל שהמלעיג על המצות כיון שנתבזו אינו רודף אחריהן ולא עושן ובמה יזכה. ובהלכות ציצית בסופם, יג,יב,  כתב הרמב”ם ש”אין ראוי לאדם חסיד ליפטר ממנה”. לכן ברור שיש ענין לחזר אחר המצות, אלא שהאם חייב להוציא הוצאות יותר ממה שרגיל על מצות עשה, או האם חייב לקיים את המצות גם כשמצטער במיוחד, בזה יש מקום לדון כמבואר.

ומה שכתב הרמב”ם בהלכות ברכות שיש מצות שהן “דומין לרשות”, כוונתו שהיא מצוה שמתחייבים בה בתנאים מסויימים כמו מעקה כשיש בית וציצית רק למי שלובש ד’ כנפות, אבל כשיש את תנאי החיוב הרי זו חובה. ויש לשאול, האם יש מצוה שהיא לגמרי רשות? וע’ סוף ספר  “מעפר קומי” בויכוח בין הגר”א שפירא לבין ר”מ פיינשטין לגבי מצות ישוב ארץ ישראל, אם יש “מצוה קיומית”, היינו  שאין מצוה לעלות לארץ אבל אם עולה מקיים מצוה. אבל עצם ההנחה של ר”א שפירא שאין דבר כזה, צ”ע שהרי נזיר  למשל זו מצוה שאין חייבים לקיימה וכיו”ב.

 

האם צריך להשתדל לקיים גם קודם זמן חיוב המצוה?

להשתדל לפטור את עצמו קודם, יש להוכיח מגמ’ שאינו יכול, ע’ קידושין לב ע”ב לגבי מצות והדרת פני זקן:

יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו ת”ל תקום ויראת דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך

אבל יש לדון לגבי ההשתדלות קודם זמן החיוב: בחיי אדם סימן סח סעיף יט כתב שצריך עיון אם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת כדי לקיים המצוה. ובנשמת אדם שם הוכיח מהא שהגמרא דנה בראש השנה דף לד אם יש לפניו שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, אם הולך למקום התקיעות או למקום הברכות, והרי איך יתכן שיש עיר רק מברכים, והרי כולם היו צריכים ללכת למקום שתוקעין? אלא מוכח שאין צריך לעזוב. אלא שיש לדחות ראיה זו שהרי תמיד יהיו אנשים שלא יוכלו לנסוע לעיר אחרת מחמת שהם זקנים או חולים, או סיבה אחרת שאין אפשרות להגיע, ושייך ספק הגמרא. וז”ל הנשמת אדם:

נ”ל דאין צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחר לקיים המצוה אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב, וראיה מהא דר”ה דף ל”ד ובש”ע סי’ תקצ”ה היה לפניו ב’ עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כו’, ואי ס”ד שצריך לעקור ממקומו, קשה האיך ימצא עיר שמברכין ולא תוקעין, והלא צריכין לעקור ממקומן לילך לעיר שתוקעין, אע”כ דאין צריך לעקור. ומיהו נ”ל דבמקום דאזיל ואתי ביומו מחויב לילך וכדאיתא בסוכה (כ”ו) [כ”ז] ע”ב, ועיין ריש סי’ קס”ג במ”א וצ”ע. ומ”מ במי שיש לו אשה או בנים נ”ל דודאי א”צ לעקור דירתו שהרי שמחה הוא ג”כ מצות עשה מן התורה, וקיי”ל אשה בעלה משמחה. ועוד מטעם אחר נ”ל דא”צ לילך מביתו דהא קודם י”ט לא חל עליו כלל המצוה עד י”ט ואז א”א לו לילך יותר מתחום, ואעפ”י דקיי”ל שואלין ודורשין קודם שלשים יום לכל יום טוב, כמש”כ המ”א סי’ תכ”ט, וא”כ חל עליו חיוב המצוה, כדמצינו בסי’ תל”ו לענין בדיקות חמץ, נראה לי לחלק דדוקא התם דהמצוה בידו לבדוק חייבוהו חכמים לקיים המצוה, אבל הכא שאינו בידו רק שיחזור אחריה אינו חייב אפילו מדרבנן.

ומה שדן שם בנשמת אדם שפטור משום שהרי קודם יום טוב לא חל עליו כלל המצוה עד יו”ט ואז אינו יכול לקיים והוא אנוס. ואין חיוב להשתדל לפני זמן קיום המצוה. וכתב שאינו חייב לחזר אחריה אפילו מדרבנן. ולפי זה יש מעלה נוספת של אברהם אבינו שישב לחפש אורחים, משום שלפני שיש אורחים ודאי שאין חיוב לחפשם, ואף על פי כן אברהם אבינו חיפש אורחים כדי להתחייב במצות גמילות חסדים.[6]

וראיה שיש הבדל בין לפני זמן החיוב ובין לאחר זמן החיוב: ע’ גמ’ ברכות ל”ה ע”ב שדורות הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך טרקסמון וכו’, ואם כן מותר  ליפטר, ומאידך, ע’ ב”ב צ”א ע”א ברשב”ם ד”ה אין יוצאין שהאיסור לצאת לחו”ל הוא משום שמפקיע ממצות. ועל כורחך  יש הבדל בין זמן החיוב ובין קודם לכן.

במועדים וזמנים לר”מ שטרנבוך, ראש השנה סימן ג’ דחה ראית הנשמת אדם בשתי ערים שבאחת תוקעים וכו’ ששם מדובר בזמן מלחמה וסכנת דרכים שאי אפשר לעקור ממקומם, או שאין להם רשות. אבל אולי אה”נ צריך לצאת מהעיר בשביל לשמוע תקיעת שופר.

אלא שכתב שם שודאי האמת יורה דרכו שכל אחד ואחד ישראל מושבע ועומד שקיבל על עצמו מהר סיני עול המצות לכן גם קודם הזמן מחוייב להשתדל לקיים המצוה בזמנה, שהאי חיובא חל עליו כבר מקודם ולא יכול להמתין עד זמנו ואז יאמר שהוא אנוס.

וכתב שהא שמותר ללכת לדרך רחוקה קודם הפסח הוא משום שדרך רחוקה אינה בכלל אונס אלא שהתורה פטרה לגמרי.

אלא שבזה נחלקו הצל”ח והמנחת חינוך, אם קודם זמן החיוב יש צורך להשתדל כדי לקיים. ע’ מנחת חינוך מצוה ה’ אות יג:

התוס’ פסחים ג’ ע”ב ד”ה מאליה כתבו, הא דלא הלך רבי יהודה בן בתירא לירושלים[7], שמא לא היה לו קרקע, או זקן היה שאינו יכול לעלות ברגליו, דפטורין מפסח כמו מראיה, א”נ נציבין חוץ לארץ הוי… והצל”ח פסחים שם כתב בכוונתם, דלא הקשו אלא למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לרגל, אבל על פסח לא קשה כלל דודאי הוא בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מצווה לעלות ולהתקרב עצמו קודם זמן הפסח, ובי”ד שהגיע זמן הפסח הרי הוא בדרך רחוקה, רק קושיית התוס’ הא מחויב לעלות לרגל, על זה תירצו שלא היה לו קרקע, עי”ש. ודבריו אינם מובנים לי כלל, דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצות עשה שבעולם, ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מצות עשה אך אם עבר והוא בדרך רחוקה יש דינים שציותה התורה אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מ”ע ולדבריו כל ישראל אפילו בא”י כל שהם רחוקי’ ט”ו מיל מירושלים שזה דרך רחוקה עש”ס פ’ מי שהי’ פטורים מלילך ולעשות הפסח א”כ כל ישראל פטורים לעשות פ”ר ופ”ש לא יהיו מקריבים כי רוב הציבור אין עושים פ”ש אם כן פטורים ממצות הפסח

אבל חידש שם במועדים וזמנים כתב שבעצם מפורש בגמרא ברכות דף כ’ ע”א שבמקום בזיון פטורים ממצות עשה. ודוקא בזיון גדול כמו שכתבו התוספות בשבועות (דף ל’ ע”ב ד”ה אבל) יכולים לעבור גם על מצות לא תעשה בשב ואל תעשה. וע’ תוספות שבועות דף ל’ ע”ב ד”ה אבל שכתבו במקום גנאי גדול שב ואל תעשה שרי. ולכן חידש במעו”ז שם, שגם במצטער דינו כבזיון, ויש גדר של מצטער גם בקיום מצות אבל רק מצטער הרבה. ורק בסוכה מצטער כל דהו פטור מסוכה משום תשבו כעין תדורו, אבל בכל מ”ע לא נפטר אלא בצער גדול[8].

וסיים שם:

ובעניי לא מצאתי כעת מקור שחייבין במקום צער גדול, ואם כי מצינו שמצטער חייב היינו מפני שלא נחשב בזה למצטער גדול, אבל מצטער הרבה אולי פטור, כשם שאם מבזה הרבה כגון לילך ערום פטור, בהאי מידה אם מצטער נמי אולי פטור, והדבר צ”ע בפוסקים.

וכיו”ב כתב הרב שטרנבוך בקובץ הלכה ורפואה ח”ד עמ’ קמ”ז:

בנידון שאלתו אם אדם חייב להכניס עצמי לחולי לקיים מ”ע נשאלתי ביוהנסבורג בערב פסח מאשה חולנית שהביאה תעודה מרופא שאכילת חטים יזיק לבריאותה יהיו לה כאבים. ואף שלא תסתכן יזיק ושאלו ממנו חו”ד. והשבתי שמעיקר הדין אין חייבין יותר מחומש ממונו שלהפסיד יותר מחומש ממונו צער גדול והוא הדין בחולי עם צער הגוף פטורין ועדיף מחומש ממונו אבל תלוי במדת הסבל ובשביל אי נעימות שצריכים לישאר כמה ימים במיטה ביראי לא נפטר ממ”ע

… סוף דבר בנידון שאלת אם צריכים להגיע לידי חולי לקיום מ”ע לא אוכל להשיב דבר ברור מפני שתלוי במדת הסבל והצער ובמקרה שנשאלתי הוריתי להקל ובכל ספק ראוי להורות כן וכעי”ז עיין ש”ך יו”ד קנז ס”ק ג בסכנת אבר שספיקו לקולא אבל כשלא סבול הרבה רק צמוד למטה זמן קצר אף שהוא חולה שאין בו סכנה לא נוכל לפטור אותו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

וכן כתב הרב אשר וייס בשו”ת מנחת אשר ח”ב סי’ קל”ד:

כבר ביארתי במק”א דרשאי האדם לבטל מצות עשה כדי שלא יפול למשכב ויחלה דאם פטור הוא מלבזבז הון רב על המצוות ה”ה שאינו חייב לחלות ולא יהא ממונו חביב עליו מגופו וכיון שבני”ד בביטול מצוות עשה עסקינן ולא בעבירת לאו נראה דמותר לו לבטל מצוה כדי להתרפאות מחליו כשאי אפשר בענין אחר דכשם שמותר לו לבטל מצוה כדי שלא יחלה ה”ה כדי להתרפאות.

מראי מקומות נוספים:

עינים למשפט ברכות נג ע”ב, מועדים וזמנים ח”א סימן ג’, הערות הרב אריאלי לחבש פאר ע’ ע’  באריכות, עדות ביהוסף סימן ה’, שדי חמד כללים, מ”ם סימן קלד, מערכת הלמד כלל קז. שו”ת דבר יהושע תשובות ראשונות. ועוד דנו האחרונים אם מותר להכניס עצמו לאונס בקיום המצוה ואכמ”ל. ע’ כלי חמדה פרשת ויצא.

מחלוקת תרומת הדשן ומהרש”ל אם אכסנאי יכוין שלא לצאת בהדלקה בביתו ויתחייב בעצמו, ע’ שו”ת שבט הלוי א’ קצא

דף על הדף מסכת מנחות דף סז עמוד ב (עיי”ש באריכות)

בשו”ת עטרת פז (ח”ג או”ח סי’ ג’) דן לגבי אם צריך אדם להכניס עצמו לחיוב המצוות, והביא סוגית הגמ’ בברכות (ל”ה ע”ב) על דורות האחרונים שהכניסו פרותיהם דרך גגות וחצרות כדי לפוטרן מן המעשר. ומבאר דרבי אלעי התאונן על דורות האחרונים שעשו כך, כיון שלכתחילה צריכים להכניס עצמם לחיוב.

כותר: שיעור טירחה לקיום מצוה

מחבר: הרב שניאור זלמן דישון

כתב עת: בית אהרן וישראל סח, תשנ”ז, עו – פז

שו”ת שבט הלוי חלק ד סימן קכט

ואם נכון יסוד זה א”כ נפשוט עכ”פ הספק הראשון בענין חיוב מצות הבן על האב כפה”ב ות”ת וכו’ אם מחויב גם לחזור על הפתחים דהא מבואר ביו”ד סי’ רמ”ה ס”ד ברמ”א והיו כופין לשכור מלמד ואם אינו בעיר ויש לו נכסים וכו’ ואם לאו יורדים לנכסיו, וא”כ…

דף על הדף מסכת פסחים דף ג עמוד ב

ובמנחת חינוך (מצוה ה’) כתב על דברי הצל”ח: “ודבריו אינן מובנים לי כלל, דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצוות עשה שבעולם, ומחוייב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מ”ע כו’, ואולם בהמשך דבריו כתב המנ”ח שמפורש הוא בדברי רש”י פסחים (ע’ ע”ב) בד”ה וישב, שכתב: ‘וישבו להם בדרום, פי’ רחוק מירושלים שלא יעלה לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה’ מבואר להדיא דרחוק מירושלים אין צריך לעלות לפסח וגם פטור מלעלות לרגל כו’ וצ”ע מאד מנא לן הא” ע”כ דברי המנ”ח.

מבואר לכאורה דפליגי המנ”ח והצל”ח אם אדם צריך להכניס עצמו לחיוב, או שיכול לעשות פעולות לפטור עצמו מהחיוב, דהמנ”ח סובר שצריך לעשות השתדלות ולהכניס עצמו לחיוב ולכן לכתחילה אסור לגרום שיהיה בדרך רחוקה, משא”כ הצל”ח סובר שמותר לגרום על עצמו להיות פטור ממצוות.

וי”ל עוד, דהמשל”מ הנ”ל סובר כסברת המנ”ח, ולכן פירש בדברי התוס’ וז”ל וריב”ב שלא עלה לרגל, היינו לא כמו שפירש הצל”ח דקאי על רגל דוקא, דהצל”ח לשיטתו כתב כן, משא”כ המשל”מ סבר כסברת המנ”ח ולכן פירש וריב”ב שלא עלה לרגל היינו לקיים מצות הקרבת הפסח, שהרי מחויב הוא במצות הקרבה ולהתקרב עצמו להיות מחויב בדבר וכדברי המנ”ח, ולכן הקשה שפיר על תירוץ התוס’ שמשום שלא היה לו קרקע אין זה סיבה לפטרו מהקרבה כנ”ל ודו”ק היטב.

וספק זה שבין הצל”ח והמנ”ח נוגע להרבה נושאים וענינים ואכ”מ. וע”ע בזה בלקח טוב להגר”י ענגיל ז”ל (כלל ו’) ובשו”ת שלו בן פורת (ח”ב סי’ ח’) ובשו”ת דבר יהושע (ח”א סי’ ב – ז). ויש להרחיב הענין בסוגי’ דברכות (ל”ה ע”ב) בדורות הראשונים ודורות האחרונים ע”ש ובתוס’ ובחזון איש על קדושין (סי’ קמ”ח ד”ה נראה וכו’) מש”כ בזה ודו”ק היטב.

חשוקי חמד מסכת ברכות דף כח עמוד א

לקנות בית, כדי שיקיים מזוזה ומעקה, ולקבל עליהם שכר

שאלה. אדם שחשקה נפשו לקיים מצוה כדי לקבל עליה שכר, האם מותר לו לבנות בית במטרה לקיים בו מצוות מזוזה ומעקה על מנת לקבל שכר?

תשובה. נאמר בברכות דף כח ע”א ר’ זירא כי הוי חליש מגירסיה, הוי אזיל ויתיב אפתחי דבר ר’ נתן בר טובי, אמר: כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא, יעו”ש. וצ”ב הרי אסור לשמש את הרב על מנת לקבל פרס? (יעויין ברמב”ם פ”י מהלכות תשובה ה”ד. ואמנם תוס’ בר”ה דף ד’ ע”א כתב שהדברים אמורים על אומות העולם. אך יעו”ש במהרש”א).

ושמעתי שהשיב על כך מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א שבמצוה שאינו מחויב בה, ומביא עצמו לחיוב, מותר לעשותה על מנת לקבל שכר. (ויעויין ע”ז דף יז ע”ב ניכוף יצרא ונקבל אגרא). ואולי כך גם בענייננו. וראיתי מפרשים שלכך קנה יעקב אבינו בית בסוכות כדי שיוכל לקיים מצוות מזוזה בתור חיוב ולא בתור שכירות…

עשה חיפוש בפרויקט השו”ת, חיפוש בניסוח חופשי: ” להכניס את עצמו לחיוב במצוה ”

פניני הלכה מנחות מא. לגבי חיוב ציצית ובענין להכנס לסוכה, בדברי רב קטינא,

ועיין עוד בשדי חמד מערכת המ”ם כלל קלד ובויואל משה מאמר ישוב א”י אות ע עד שהאריכו לברר מחלוקת הראשונים אם רק לענין ציצית אמרו בסוגייתנו שמענישים בזמן חימה על המבטלה וחייב אדם להכניס עצמו לחיובה או שכן הוא גם בשאר מצוות עשה

אוצר עיונים בכורות ב אות ד’ אם חייב להכניס את עצמו בחיוב מצוות. ועל האיסור להפטר מן המצוות.

אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הערמה] טור תשב

בהפקעה מחיוב מעשרות מצינו הערמות מותרות ואסורות: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשרות,

[1] ע”פ שיעור פרשת וירא – ספרית פרשת שבוע

[2]  וצ”ע למה הרמב”ם כאן נותן רק דוגמאות של דברים שהם דרבנן.

[3] עי’ חי’ ר”ח הלוי חמץ ומצה פ”א ה”ג, ור”ל שתלוי במחלוקת תנאים אם השבתתו בכל דבר או שדוקא בשריפה, ועי’ ריטב”א פסחים ז ב שכ’ שהיא חובת גברא, וכן בסמ”ק מנאה בין מצוות התלויות בגוף, ועי’ בארוכה במנחת חינוך מצוה ט.

[4] ע’ אוצר הגאונים ברכות, התשובות ע’ 67 תשובת רב שרירא גאון, שג”כ מחלק את המצוות לשניים. והובאה בשו”ת בית מרדכי (פוגלמן) סי’ יט, אלא שם טען שברכת כהנים היא מצוה של רשות, עיי”ש.

[5] תפילין אין אנו מניחים כל היום אף שמצות תפילין היא כל היום, משום נקיות ומשום טרדא (ע’ ערוך השלחן תרנ”א סעיף יד). וע’ תוספות שבת דף מט ע”א ד”ה כאלישע:

ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר’ אליעזר דמילה (לקמן קל.) ר”ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם והא דאמרינן בפ”ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין אומר ר”ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם.

[6]  ואולי במצות גמ”ח שהיא בין אדם לחברו אין נפ”מ אם נתחייב או לא, והכל בכלל המצוה, וזמ”ש הכתוב “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”.

[7] בגמ’ פסחים שם: ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה אמר ליה לא כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה כי סליק אמר להו מאליה ספו לי אמרו ליה אליה לגבוה סלקא אמרו ליה מאן אמר לך הכי אמר להו רבי יהודה בן בתירא אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים.

[8] ובברכי יוסף סימן תע”ב סק”י כתב שמצטער בשאר מצות חייב, ורק בסוכה פטור משום תשבו כעין תדורו, וכן בתפילין כתב הרמב”ם בהלכות תפילין פרק ד’ דין יד שפטור המצטער ומי שאין דעתו נכונה משום שמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם. ועל מנהג להתספר בר”ח אייר כתב הרדב”ז ח”ב תשובה תרפ”ז: “תו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי”ל מצטער פטור.”