תנאי במצוות

ב”ה

כ. תנאי במצוות

מצאנו בכמה מקרים שבהם אנו יכולים לעשות תנאי במצוות. לדוגמה, אומרים קריאת שמע לפני הקרבנות, וזה יועיל אם בקריאת שמע בברכות נאחר את זמן קריאת שמע. ואם לא נאחר, אנו מכוונים שלא לצאת ידי חובה, וכן עוד מקרים שנזכיר להלן.

בענין תנאי בכוונה במצוות צריך לברר:

• האם אפשר לעשות תנאי רק אם הלכה כמ”ד שמצוות צריכות כוונה, אבל אם מצוות אינן צריכות כוונה לא יועיל תנאי
• האם בכלל שייך תנאי על כוונה, שהרי אם מיכון לעשות מעשה לשם מצוה, איך יתהפך למעשה אחר בגלל שהתנה, והרי יש כאן כוונה למעשה מצוה?
• האם צריך את משפטי התנאים כשעוסקים בכללי המצוות?

בהלכה מצאנו כמה מקומות שמועיל בהם תנאי:

• בית יוסף אורח חיים סימן תפט

כתב ה”ר דוד אבודרהם (עמ’ רמב) כתוב במחזור ויטרי מתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא בירכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה.

המחבר בשו”ע לא הזכיר תנאי, ע’ סי’ תפט ס”ג:

המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור.

ולא ברור אם כוונת המחבר לתנאי.

לעומת דברי הבית יוסף בשם אבודרהם כותב הט”ז ס”ק ו שהשולחן ערוך פסק שספירה על תנאי אינו מועילה כיוון שלא ניתן להימנות על המצוות מספק. אלא כוונת השולחן ערוך היא שהאדם יתכוון שבכל מקרה אינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה הראשונה ואינו סופר אלא כדי שלא לפרוש מן הציבור ובלילה יספור בברכה מתוך כוונה לצאת.

• שו”ע סימן מו סעיף ט’ ברמ”א:

וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו’: בשכמל”ו, כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה (טור).

וכתב המגן אברהם שם ס”ק טז

פי’ משום דלפעמים שוהין הציבור לכן יאמרו בכל פעם אך לא יכוון לצאת אלא א”כ ירא שהצבור יעברו זמן ק”ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק”ש עם הצבור ולקרות אותה כדינה בברכותי’ ולסמוך גאולה לתפל’.

והוסיף רע”א שם:

לענ”ד בירא שהצבור יעברו זמן קריאת שמע יכוין בדרך תנאי אם יעברו יהא יוצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה כמ”ש הב”י סימן תפ”ט לענין ס”ע:

ובסידור הגר”א [שחיבר רבי יצחק מאלצאן תלמיד תלמידי הגר”א] מובא בשם הגאון מוהרי”ס [רבי ישראל סלאנטר] שהוסיף כי כשאשר עושים תנאי זה צריך לעשותו ככל “משפטי התנאים”, דהיינו “תנאי כפול” ו”הן קודם ללאו”.

מקרים נוספים (מ”עולמות”):

• תפילין של רבנו תם – כשמניח תפילין, והרי יש ספק כמי הוכרעה ההלכה במחלוקת בין רש”י ורבנו תם מהו סדר הנחת הפרשיות בתוך בתי התפילין, פסק השו”ע יעשה תנאי בשעת ההנחה שהוא מכוון “באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובה, והשאר הם כרצועות בעלמא”.

• תפילין בחול המועד – בשו”ע והרמ”א מובאת מחלוקת הפוסיקם האם מניחים תפילין בחול המועד. ופסק המשנה ברורה שהאחרונים הסכימו לדעת הט”ז שיותר טוב להניחם בלי ברכה, וכאשר מניחם הוא מכוון שהנחתם היא בתנאי ש”אם אני מחוייב, אני מניחם לשם מצוה, ואם לאו, אין אני מניחם לשם מצוה”.

• תפילת נדבה – בשו”ע נפסק (2) “אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר”, והמשנה ברורה הוסיף שלפני התפילה עליו להתנות ולומר “אם לא התפללתי תהא לחובתי, ואם התפללתי תהא לנדבה”.

• האבני נזר סובר בדין ‘אין מפטירין אחר הפסח ואחר המצה אפיקומן’, שזמן החיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו הוא רק בזמן שיש מצות אכילת פסח ומצה, אך לאחר זמן המצוה, אין צריך שישאר הטעם בפיו ומותר לאכול דברים אחרים. ולפי זה, לדעת ראב”ע שזמן פסח ומצה הוא רק עד חצות, גם החיוב שישאר טעם הפסח והמצה הוא רק עד חצות, ואם כן לאחר חצות יכול לאכול דברים אחרים.

ולכן חידש האבני נזר: “דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות, יאכל כזית מצה על תנאי – אם הלכה כראב”ע יהיה לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן, ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כראב”ע דעד חצות, יוצא באפיקומן ראשון, ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים. ואם הלכה כר”ע, דעד שיעלה עמוד השחר, יוצא באפיקומן השני”.

• בשו”ת חזון נחום חלק א סימן לב כתב: כת”ה הביא מה שנשאל אם אפשר לצאת יד”ח קידוש על תנאי שיכוין השומע לצאת באופן שלא יביאו לו יין לקדש בעצמו. והביא מדברי המ”א לגבי ספירת העומר שסופר עם הציבור על תנאי. אלא שלדעתו זה תלוי בסוגית ברירה, ובדאורייתא קיי”ל שאין ברירה, עיי”ש.

לגבי השאלה הראשונה, האם זה תלוי בשאלת מצוות צריכות כוונה. לכאורה אם מצוות אינן צריכות כוונה תנאי לא יועיל בהן? מאידך יש לומר, שכיון שלרוב הפוסקים גם אם מצוות אינן צריכות כוונה, אבל כוונה הופכית שלא לצאת כן תועיל, לכן יש לומר שגם כאן יועיל התנאי.

לגבי השאלה השניה, האם בכלל ניתן לדבר על תנאי בכוונה? ע’ בית יוסף הלכות תקיעת שופר סי’ תקצ שהביא את שאלת הראשונים:

ואם תאמר למה לי כל הני והלא די בתשר”ת שלש פעמים ואחר כך ש”ת תש”ת ר”ת תר”ת דאי הוי גנח וייליל הרי יצא בסימן של תשר”ת ואי גנח לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר”ת לפשוטה שלפני תש”ת וכן אתה אומר בשל תר”ת.

והראשונים תרצו, ע’ ר”ן בשם תוספות, שלא תקנו כך שמא יטעה שאינו צריך לעשות אלא ש”ת. או כמו שכתב הרא”ש שלא רצו לתקן כך. אבל הביא הבית יוסף את ר”א מזרחי:

וה”ר אליה מזרחי ז”ל (בביאורו לסמ”ג הל’ שופר יא ע”ד) תירץ דס”ל כרבי זירא (לג:) דאמר מצות צריכות כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר”ת לשם תקיעה ראשונה דתש”ת ולא תקיעה אחרונה דתש”ת לשם תקיעה ראשונה דתר”ת ותנאה לא שייכא הכא דאם כן ליכא כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא לזה ע”כ, ואין דבריו נוחים לי דבתנאי שפיר מיקרי מכוין דאף על גב דמשום ספיקא מתנה מכל מקום מכוין הוא לצאת ידי חובת תקיעה.

דברי הבית יוסף אמנם הם תירוץ רק לגבי תקיעות, שיש לומר שאין צריך ליכוין לשם תר”ת או לשם תש”ת אלא די שמיכוין “לצאת ידי חובת תקיעה”. וזה לא שייך כשעושה קידוש או הבדלה בתנאי.

מכל מקום פשטות הפוסקים שלא כר”א מזרחי וגם בכוונה שייך תנאי.

ויש להוסיף ולהוכיח שכוונה במצוה בעצם היא הופכת את המעשה למעשה מצוה ולא דבר שניתן לדון בו בפני עצמו. ידוע הסבר הר”ן בדעת הרמב”ם שאפילו אם צריך כוונה במצוות, אבל במצוה של אכילה, יצא ידי חובה כיון שנהנה. הר”ן כתב את זה כדי ליישב דעת הרמב”ם בהלכות שופר פרק שני שצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת. והקשה הר”ן, הרי בהלכות חמץ ומצה פרק ו’ פסק שכפאוהו ואכל מצה יצא, ומשמע שלא צריך כוונה. שיטתו של הר”ן שאף על פי שבכל התורה צריך כוונה למצווה, במצות אכילה לא צריך, כמו באיסורים שהנהנה חייב ולא נחשב למתעסק.

וכתב בספר “שעורים לזכר אבא מארי ז”ל” ח”א ע’ לא בקונטרס בענייני קריאת שמע אות ג, על דברי הר”ן:

ואם נאמר כי כל ההלכה של כונה נאמרה בקיום המצוה שאין אדם יוצא ידי חובתו בלי כונה, מהו ההבדל בין מצות אכילה לשאר מצוות הלא הקיום שוה בכולן? ברם אם נניח כי ההלכה של כונה נקבעה ביחס לעצמה של פעולת המצוה שבלי כונה חסר מעשה מצוה אז דברי הר”ן מחוורים כשמלה ושפיר דימה מצות אכילה למתעסק בחלבים ועריות כשם שדין מתעסק שיסודו נאמר בהלכות מעשה העבירה אינו שייך לחלבים ועריות כן ההלכה של כונה במצוות אינה מתיחסת לאכילה המהווה מעשה מצוה גם כשהיא משוללת כונת האוכל.

כלומר, הכוונה מגדירה את המעשה. ולכן נוכל לומר גם אנו, שתנאי במצוה אינו תנאי על הכוונה אלא תנאי על מעשה המצוה, ובמעשה מועיל תנאי.

דעת העונג יום טוב בתשובה סימן ג’ שלא מועיל תנאי במצוות, אלא שזה קשור לשאלה השלישית לגבי משפטי התנאים. לתנאים יש כללים: תנאי צריך להיות כפול, כלומר אם כן, כך וכך, ואם לא כך וכך, והן קודם ללאו, וכל משפטי התנאים. האם בתנאים במצוות גם כן צריכים לעמוד בכללים אלו?

בגמרא כתובות עד ע”א מובא כלל נוסף, שההתנאה תהיה בדבר שאפשר לעשותו על ידי שליח:

חליצה מוטעת כשירה איזו היא חליצה מוטעת… אלא אמר רבי יוחנן כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז… מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומיה ע”י שליח כי התם הוי תנאיה תנאה דלא אפשר לקיומיה ע”י שליח כי התם לא הוי תנאה.

רש”י שם:

כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן – דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם (במדבר לב).

דאפשר לקיומיה – למעשה של תנאי דהיינו ונתתם.

על ידי שליח – כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה ונתנה להם אבל חליצה אי אפשר לקיימה על ידי שליח אין יכול לומר לשלוחו אם תתן לך פלונית מאתים זוז חלוץ לה הלכך לאו תנאה.

ההגיון שבצורך שאפשר יהיה על ידי שליח, מבואר בתוספות מסכת כתובות דף עד ע”א:

תנאי דאפשר לקיומיה ע”י שליח כו’ – וא”ת ומה סברא יש כאן דלא גמרינן מהתם אלא לענין מה שהוא סברא דהא לא ילפינן מהתם דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע וי”ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע”י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע”י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ומשום הך סברא מודו כ”ע דבעינן שאפשר לקיימו ע”י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן.

העונג יום טוב בתשובה ב’ הסביר:

דדוקא בדבר שיוכל להמסר לשליח כמו בגירושין דכיון שיכול ליתן הגט ע”י שליח הוא לאות שאין עצם נתינת הגט לבדו המתיר כ”א בהצטרפות רצונו ורצונו הוא ג”כ המתיר אלא שהקפידה תורה על שניהם ביחד שיתירו היינו רצונו עם הספר ולהכי יכול ליתן הגט ע”י שליח כיון שרוצה לגרשה. וכיון שרצונו הוא עצם המתיר יכול לתלות בו תנאי ואם לא נתקיים התנאי לא מהני נתינת הגט כלל.

אבל יש דברים שהמעשה לחוד הוא הפועל, כמו חליצה לדעתו, ולכן לא מועיל תנאי בחליצה כי מעשה החליצה מתיר והכוונה היא רק ידיעה שזה מעשה חליצה. (ושם גם יישב באריכות בסברא זו מדוע גדול עומד על גביו מועיל בכתיבת הגט ולא יועיל כשקטן נותן גט כשגדול עומד על גביו[1])

לדעת העונג יום טוב, בגלל משפטי התנאים, הכלל שמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, וכיון שמצוה ליתא בשליחות ליתא בתנאי. שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן פ הביא דבריו וכתב:

ותוכן דבריו הוא דחליצה והוא הדין נמי שאר הדברים דליתנייהו בשליחות צריכים רק כוונה ולא רצון, ובכוונה לא שייך כלל המושג של תנאי.

והטעם שמצוה ליתא בשליחות, כתב התוספות רי”ד שהביאו בעונג יום טוב (וכן הביאו קצות החושן בסימן קפב ס”ק א’, וסי’ שפ”ב ס”ק ב’):

וז”ל יש מקשים א”כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מילתא הוא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע”י שלוחו והוא לא יעשה כלום בוודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח כי הרי כתוב בגט אנא פלוני פטרית פלונית. וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו. וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו. וכן בפסח הוא אכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם. אבל בסוכה ה”נ יכול לאמר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה. אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום. וכן לולב וציצית וכל המצות עכ”ל.

ולכן אם לא מועילה שליחות במצוות, ממילא אין אפשרות לעשות תנאי.

אלא שכל זה הוא רק אם נאמר שאכן משפטי התנאים שייכים גם בתנאי כזה שעושה למצוות. אבל ע’ רמב”ן ב”ב קכו ע”ב:

ויש אומרים כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הני מילי כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי, והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו, הילכך אף תנאי כפול לא בעינן.

ולפי זה לא צריך תנאי כפול וגם לא צריך שהתנאי יחול רק בדבר שמועיל לעשותו על ידי שליח, וממילא נפלה טענת העונג יום טוב, שאי אפשר לעשות תנאי במצוות משום שאי אפשר לעשות על ידי שליח.

אלא שהיה מקום לברר, על פי הסברות שכתב העונג יום טוב, האם כוונה למצוה היא גדר של כוונה המוכיחה על המעשה, ובדומה לחליצה, ואין חלות על ידי הכוונה, או שכוונה למצוה היא מעין גדר רצון כמו כוונה לקידושין ששייך בזה תנאי.

על זה כתב בשו”ת מנחת שלמה חלק א סימן פ:

גם נראה דלענין כוונת מצוה, אפשר דכוונה לצאת חשיב כדעת ורצון, דשייך בתנאי, שהרי עיקר כוונת מצוה היינו לעבודת ה’, ואם לא נתקיים התנאי הרי גמר בלבו שאין כוונתו כלל לעבודת ד’. וגם נראה דאפילו להחולקים על הרמב”ן בבבא בתרא קכ”ו וסברי דגם בדבר שהוא בינו ובין קונו זקוקים גם כן לכל חוקי התנאים, מכל מקום היינו דוקא בכהאי גונא שנוגע קצת גם לאחרים, כמו בנדרים ונזירות מה שאין כן בכוונת מצוה, דוגמא לדבר מהדין של דברים שבלב, דבנדרים ונזירות אף על פי שחשב בלבו אחרת ממה שהוציא מפיו, לאו כלום הוא.

וכן שו”ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב) סימן צ, חולק וסובר שלגבי מצוות אין לשייך את הכלל של דבר שאפשר לקיים על ידי שליח:

דהרי פשוט הוא דאפי’ היכי דלא מהני תנאה כגון במה שא”א לקיים ע”י שליח מ”מ בענין יציאת ידי חובת המצוה מהני תנאה ומטעם שאכתוב לקמן אי”ה וראי’ לזה ממה דאנו יושבי’ בשמיני בסוכה מספק וקשה ממ”נ אי מכווני’ לצאת עוברי’ על בל תוסיף אי אין מכווני’ א”כ שמא ז’ הוא ובעי סוכה ולא יי”ח ועכצ”ל כמ”ש הטא”ח סי’ ל”ד גבי המניחי’ ב’ זוגות תפילין דמניחי’ על תנאי אותן של מצוה יוצא בהן י”ח ואידך יהי’ כרצועות בעלמא וה”נ גבי שמיני ספק ז’ התנאי הוא באופן הנ”ל אם היום יום ז’ יהי’ לשם מצוה ואם יום ח’ יהי’ ישיבתו לצל בעלמא… והנה דבר ברור דמצות סוכה ליתא ע”י שליח וכן הנחת תפילין ואפ”ה מהני תנאי וע”כ צ”ל דאפי’ דבר שא”א לעשות ע”י שליח ובגוף הדבר לא הי’ מועיל תנאה מ”מ אי באמת אינו מתנה בגוף הדבר אלא בכוונת קיום המצוה לזה מהני תנאה ולקמן אי”ה נדבר מטעם הדבר… והנה בטעם דמהני תנאי בקיום המצוה אעפ”י שא”א לקיימו על ידי שליח היינו משום דשם מצוה בעלמא מיהת אפשר לקיימו ע”י שליח אף על גב דזאת המצוה בעצמה א”א לקיימה ע”י שליח ואעפ”י שאין ראי’ לדבר זכר לדבר בתוס’ גטין ד”ה לאפוקי וכו’ שכ’ ואם בחקתי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע”י שליח ע”ש

אמנם ע’ בעונג יום טוב שם שיישב את הקושיה מהיושב בסוכה בשמיני, אבל פשטות הפוסקים, וכפי הדוגמאות שהבאנו לעיל, שמועיל תנאי במצוות.

נספח:

הסבר דברי העונג יום טוב, בלשונו של הרב יוסף צבי רימון, הלכה ממקורה הגדה, צפון:

מדוע לדעתו גם בדברים שבין אדם לעצמו קיים הכלל שתנאי אינו מועיל במקום ששליחות אינה מועילה?

מדבריו נראה שהוא הבין את הכלל באופן שונה מהתוספות לדעתו כאשר האדם יכול ליצור חלות כלשהי על ידי שליח הדבר מצביע על העובדה שהחלות אינה נגרמת על ידי המעשה לבדו אלא גם על ידי דעתו ורצונו של האדם כך למשל אפשר לגרש אישה על ידי שליח כיוון שהגירושין תלויים בדעתו וברצונו של הבעל ואם הבעל רוצה ומתכוון שהגירושין יחולו אין זה משנה כל כך האם מעשה נתינת הגט יתבצע על ידי הבעל עצמו או על ידי שלוחו ממילא הואיל והדבר תלוי בדעתו וברצונו יכול הבעל להחליט שאין הוא רוצה שהגירושין יחולו אלא בתנאי מסוים לעומת זאת כאשר האדם אינו יכול ליצור את החלות על ידי שליח הדבר מוכיח שהחלות היא תוצאה ישירה של המעשה ואינה תלויה בדעתו וברצונו של האדם כך למשל לא ניתן לעשות חליצה על ידי שליח כיוון שפעולת החליצה כשלעצמה היא שמתירה את האישה ואין דעתו של היבם נוטלת חלק ביצירת ההיתר ומאחר שהיתר האישה קשור כל כך בפעולת החליצה הכרחי הדבר שפעולה זו תיעשה דווקא על ידי היבם עצמו ממילא הואיל ואין הדבר תלוי בדעתו וברצונו אין הוא יכול לקבוע שפעולת החליצה תחול רק בתנאי מסוימה לפי זה טוען העונג יום טוב העובדה שאי אפשר למנות שליח למצוות שבגופו מצביעה על כך שמצוות אלו תלויות אך ורק במעשה של האדם ולא במחשבתו וברצונו וממילא אין בכוחו להתנות עליהן.

לגבי תנאי באפיקומן: מועדים וזמנים ז’ סי’ קפח בשם הגר”ח לאכול כזית לפני חצות ולהתנות.

מאתר עולמות: בהערות הררי קדש [שחיבר נכדו של הגרצ”פ, רבי יוסף כהן, אב”ד ירושלים] בשם המשכנות יעקב על פי דברי התוס’ בכתובות, שהסבר ההלכה שכל דבר שאינו נעשה בשליחות לא שייך בו תנאי הוא, שכיון שאינו יכול לעשות שליח, כנראה שיש חסרון בבעלותו על הדבר, ולכן גם אי אפשר להתנות תנאים בקיומו. אבל במצוות שחובה על האדם לקיימן [דוגמת ק”ש או אכילת אפיקומן] אין כל חסרון בבעלות האדם על הדבר במה שאינו יכול לעשותו ע”י שליח, ואדרבה זהו בגלל שחובת קיום המצוה מוטל רק על האדם, ולכן לא נאמר בזה הכלל של מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי.

[1] “וטעמא דמילתא נ”ל דדוקא גבי כתיבת הסופר הוא דמהני געע”ג. אבל לענין קדושין וגירושין דבעל עצמו וכן לענין תרומה לא מהני. משום דבאמת במחשבה שהצריכו חכמים עם המעשה. יש תרי גווני מחשבות א’ מחשבה המורה על עשיית המעשה דהיינו שהוא צריך לחשוב בדעתו למה הוא עושה מעשה הזאת. ועיקר פעולת הדבר נגמר ע”י המעשה. רק שאמרה תורה שאין המעשה פועלת אא”כ מחשב בדעתו בשעת עשייתו למה הוא עושה דבר זה. ויש מחשבה שהיא בעצמה גורמת ופועלת ענין המעשה כמו גבי גט וכל הקנינים שאין האשה מתגרשת אלא אם הבעל רוצה ואין המקח נקנה אא”כ המוכר ולוקח רוצים להקנות ולקנות רק שאמרה תורה שאין הגט נגמר בדברים ורצון לחוד אא”כ נעשה הדבר ע”י מעשה כגון גט ע”י כתיבת ונתינת ספר כריתות. ומקח ע”י מעות ומשיכה אבל באמת גם הרצון שלהם פועל הקנין ואינו בא להורות על פעולת המעשה למה עושה אותה רק שהוא מעצם הקנין אלא שאין רצון הלזה עושה פעולתו רק ע”י מעשה:

ואחרי אשר חלקנו עניני המחשבות זה מזה נראה ברור דהך מילתא דגעע”ג לא מהני אלא בדבר שאין הכוונה מעצם הפעולה ועצם הפעולה נגמר ע”י מעשה רק שהמחשבה באה להורות על המעשה ולחשוב למה הוא עושה מעשיו ע”ז מהני געע”ג ומלמד לכוון למה הוא עושה כמו בכתיבת הסופר שאין צריך אלא לכוון שהוא כותב כדי שע”י גט זה תתגרש האשה מבעלה אבל הוא בעצמו אינו מגרשה. ומחשבה כי האי מהני אף אם אין הכותב בעצמו יכול לחשבה. אבל בבעל המגרש שצריך שיהא בו דעת לגרשה ושיתרצה לזה ורצונו הוא מעצם פעולת הגירושין בזה לא מהני געע”ג. ובעינן שהבעל בעצמו יהא בכחו להתרצות ולחשוב לגרשה. ואם הוא בעצמו אין בו דיעה מפני שהוא קטן לא מהני געע”ג. ובעינן שיהא נתינת הגט ומחשבתו מכחו ולא מכח געע”ג.”

ושם דעתו שגם בחליצה מועיל קטן החולץ וגדול עומד על גביו, משום שלדעתו בחליצה המעשה עצמו הוא הפוטר. והוסיף שם:

“ולכאורה הא מלתא נמי טעמא בעי דמאי מהני הא דאין תנאי בחליצה הא מ”מ בעינן שיתכוון לפוטרה והוא לא רצה לפוטרה אלא אם תתן מאתים זוז. אבל לפי מש”כ א”ש דה”ט דדוקא היכא דבעינן שירצה לפוטרה ורצונו הוא מעיקר המתיר כמו בגירושין. בזה אמרינן כיון שאין הבעל רוצה לגרשה אלא ע”מ שתתן לו מאתים זוז אין הגירושין חלין אלא אם תתן. אבל בחליצה שאין הרצון מעצם המתיר כ”א החליצה מתרת רק דמתנאי החליצה שתעשה בכוונה לפטור היינו שיכוון למה הוא עושה. וכיון דבחליצה אין תנאי משום דליתא בשליחות בכוונה נמי לא שייך תנאי דהא מ”מ תכלית פעולתו הי’ לשם פטור והא הוי כוונה מעליא אף אם לא תתן דבכוונה אין נתפס תנאי.”

וע’ כיוצא בזה במ”ש לגבי חליצה, בחדושי הגר”ח על הרמב”ם הלכות יבום וחליצה. בטעם שאין תנאי בחליצה, כיון שהמעשה הוא גורם הפטור