ב”ה
מהו מוצר “בחזקת בשרי” – דין תבשיל סתמי שנתבשל בכלי בשרי ולהיפך
“בחזקת בשרי” הכוונה שבשלו או אפו את המוצר בכלי בשרי או חלבי ואסור לאוכלו עם המין השני. מה התנאים?
מה דין תבשילים כגון תפוחי אדמה, אורז שהתבשלו בכלי בשרי, האם ניתן להגישם בארוחה חלבית? האם מותר לאוכלם עם חלב ממש או רק בכלים חלביים?
הסוגיה חולין קי”א ע”ב
איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ”ט הוא…. רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא דמברא למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך מר א”ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי ומר א”ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי מר א”ל לחבריה אנא כשמואל סבירא לי ומר א”ל לחבריה אנא כר’ חייא סבירא לי דתני ר’ חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין.
דין נ”ט בר נ”ט הוא רק בהיתירא, הטעם כתב הר”ן על הרי”ף מ”א ע”א (תחילת שורות רחבות).
והוי יודע דלא שרינן נ”ט בר נ”ט אלא בשל היתר כבשר בחלב דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם.
היתר נ”ט בר נ”ט הוא אחד התירוצים שנתנו הראשונים על השאלה מה מועילה הגעלת כלים והרי הכלים חוזרים ובולעים. ותירצו שזה נ”ט בר נ”ט דהיתירא. ולפי זה אין להגעיל רק כלי שאינו בן יומו דאל”כ הוא נ”ט בר נ”ט דאיסורא. לגבי חמץ לפני פסח נחלקו הפוסקים אם הוא היתירא או איסורא ואכמ”ל. ונדון בשעור אם חמץ לפני פסח בטל מדין היתר בהיתר, ותלוי בנ”ל.
מה פירוש “עלו”, האם הכוונה רק ששמו את זה בקערה בשרית, או שנתבשל בקערה בשרית? לכאורה מלשון “קערה” משמע שלא מיירי בנתבשל בו. תוספות שם ד”ה הלכתא שהביא פירוש ריב”ן בשם רש”י שדוקא עלו אבל אם נתבשלו נחשב כחד טעם. וכתבו שמתוך לשון הקונטרס משמע שאין הבדל בין עלו לנתבשלו.
ושלש שיטות בדבר (ר’ פרטיג):
שיטות רש”י על פי תוספות אם בשלו את הדגים בסיר בשרי אסור לאוכלם בכותח, שעל ידי הבישול נבלע בהם טעם בשר חזק. ובא מעשה לפני רש”י בביצים שנתבשלו בסיר חלבי ואסר לעשות מהם מילוי לבשר.
הרא”ש בשם ספר התרומה מתיר לאכול עם בשר, דגים שנתבשלו בקדירה חולבת אבל דוקא אם נתבשלו שיש שלשה נותני טעם: חלב לקדירה, קדירה למי הבישול, מהמים לדגים. אבל אם נצלו אסור כיון שיש רק שני טעמים.
שיטה שלישית היא שיטת הר”ן שמתירים לאכול את הדגים בכותח בין שנתבשלו בסיר בשרי ובין שנצלו בשפוד בשרי.[1]
שו”ע יו”ד סימן צה:
סעיף א
דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ואם לא היתה רחוצה יפה, אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים, אסור לאכלם בכותח.
סעיף ב
ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת, מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחלה. אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר, ואפילו בקליפה, אסור לאכלה בכותח.
הגה: ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. (ריב”ן בשם רש”י ובארוך כלל ל”ד הביא המרדכי וא”ז). והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד מותר בכל ענין (סמ”ק וארוך). ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחלה (באיסור והיתר הארוך), וכן נהגו. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה, רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו. וכן להיפך (סברת עצמו). וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני (שם בארוך). וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף, אבל אם היה דבר חריף, כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר, אפילו אינו בן יומו, או שדכו תבלין במדוך של בשר, אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס’ נגד הבשר הבלוע בהם (בארוך כלל כ”ד וכן משמע בתשובת הרשב”א סימן תמ”ט וב”י סי’ צ”ו בשם סה”ת והגהות ש”ד סי’ ס”ב בשם מהר”ש ואגור בשם מרדכי). ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו (וע”ל סימן צ”ו).
מה התיר המחבר לכתחילה?[2] נחלקו האחרונים האם למחבר לכחילה מותר לאכול עם חלב, או שגם לכתחילה מותר לבשל כדי לאכול עם חלב. בש”ך ס”ק ג’ כתב שגם למחבר לכתחילה אסור. אבל בילקוט יוסף במבוא לאיסור והיתר ח”ג כתב בסיכום:
ולכן לדינא יש לתפוס להקל בזה אחר שכך משמע דעת מרן השלהן ערוך וכן משמע קצת ממה שכתב בבית יוסף סי’ פט גבי חיתוך להם בסכין בשרי כדי לאכול לחם זה עם מאכלי חלב דרבינו שמשון היה מתיר לכתחלה לעשות כן
לפי הרמ”א, אם נתבשל בכלי שאינו בן יומו, וגם בבין יומו לאוכלו בצלחת ולא עם חלב מותר לכ”ע, משום שאמנם אנו מחמירים לכתחילה בנטל”פ וגם נ”ט בר נ”ט, אבל לשים בצלחת חלבית לכאורה אין להחמיר.
הרמ”א פסק שלכתחילה אסור נ”ט בר נ”ט, ובדיעבד מותר. ומבאר הש”ך (ס”ק ג’) שהכוונה היא שאם נתן את הדבר הפרווה עם חלב, מותר לאוכלו. ומדייק הט”ז (ס”ק ד’) מדברי הרמ”א, שאם עלו, מותר אף לכתחילה, והכוונה היא שאם כבר העלה דבר פרווה בכלי בשרי מותר לאכלו אח”כ עם חלב, אך לכתחילה להעלות בכלי בשרי ע”מ לאכלו עם חלבי, אסור.
וכן כתב חכמת אדם – כלל מח:
אבל אנו הנמשכים אחר רמ”א קיימא לן דלכתחלה אסור לאכלן בחלב דכיון שנתבשל בתוכו הרי זה כאילו הבשר היה בעין בתוכו ומכל מקום בדיעבד שכבר נתן לתוך החלב מותר דבדיעבד סמכינן על פסק השולחן ערוך בין בנתבשלו בין בנצלו (אחרונים דלא כש”ך ס”ק ד’)
לפי דברי הרמ”א, אם הכלי אינו בן יומו מותר לכתחילה לשים בצלחת חלבית. וכתב חכמת אדם מח ס”ב שלכתחילה אסור לבשל בכלי בשרי כדי לאכול בצלחת חלבית. וז”ל חכמת אדם:
אם היה הכלי שנתבשל בו אינו בן יומו מותר לאכלו בחלב אפילו לדידן אבל אסור לכתחלה לבשל בכלי שאינו בן יומו כדי לאכלו בחלב דנותן טעם לפגם אסור לכתחלה (שם בשולחן ערוך ובאיסור והיתר כלל ל”ד)
וכן הט”ז כאן מחמיר יותר, שגם בכלי שאינו בן יומו לכתחילה אסור (על דברי הרמ”א שהמנהג לאסור לכתחילה בצליה ובישול בקערה:
(ד) (ד) והמנהג לאסור לכתחלה. – משמע דבלא בישלו אלא עלו לחוד מותר אפילו לכתחילה וכ”כ רמ”א אח”כ בהדיא וזה כדברי ספר התרומה שמביא ב”י דקטניות שבישל בקדירה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדירה של בשר ב”י וממילא לדידן שאנו מחמירין בבישול, לכל הפחות בעלו מותר כן לכתחילה אלא שכתב ב”י שזה חולק על מ”ש סמ”ק דלכתחלה אסור להעלותם בכלי של בשר כדי לאכלם אח”כ בכותח וכן ראיתי ברש”ל פרק כ”ה סי’ ס”ג והוא שלא בדקדוק דגם סמ”ק מתיר אח”כ לכתחלה בכותח אלא שלכתחלה אוסר להעלותם בכלי של בשר בשביל זה ע”כ שפיר מקיל רמ”א בלא בישול אפי’ לכתחילה אבל אסור לכתחילה להעלותם בכלי בשר כדי לאכול אח”כ בכותח וכ”פ או”ה כלל ל”ד בשם סמ”ג דאסור לגרום נ”ט בר נ”ט לכתחילה אפי’ בהעלא’ בלא בישול ובבישול אסור לכתחלה אפילו לערות אח”כ לחלב וכתב רש”ל וז”ל ומאחר שהעולם תופסים איסור בנתבשלו א”כ בנתבשלו בכלי שאינו בן יומו נמי אסור לכתחלה דכל טעם לפגם אסור לכתחילה ודוקא הקדירה שנתבשל בה המאכל מחזיקים המאכל כמו הקדירה לעולם אבל אם תחב כף של בשר בן יומו בקדירה שאינו בן יומו שרינן לאכלה בחלב כמו הקדירה דלא החמירו בתחיבת הכף שהוא באקראי ודבר מועט (ורובא) [ודוקא] שהכף נקי עכ”ל בקיצור אלא שמשמע מלשונו דגם בקדירה של חלב אסור לתת הדגים לכתחילה כל שנתבשלו תחילה בכלי של בשר ולא כרמ”א שמקיל בסמוך אף לכתחילה בקדירה שלהם גם בנתבשל בקדירה של בשר שאינו בן יומו מיקל רמ”א בסמוך והסומך על רמ”א להקל בזה לא הפסיד:
וכן משמע ברמ”א בלשונו שאם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם שלא היה בן יומו נוהגין היתר לכתחילה לאוכלן עם המין השני. ומשמע שרק לאחר שנתבשלו אבל לא לבשל לכתחילה כדי לאכול עם החלב.
לגבי בישול לכתחילה בכלי שאינו בן יומו כדי לאכול עם חלב, כתב החכמת אדם שאסור, ע’ בדי השלחן סימן צ”ה אות לג, ובביאורים ד”ה אם היה הכלי שכותב שמשמעות הגר”א שאפילו לכתחילה מותר (דאל”כ קשה, שהרמ”א התיר רק בדיעבד אם הכלי אינו בן יומו והרי בדיעבד מותר גם באיסורים כשנתבשל בכלי שאינו בן יומו.) הרמ”א כתב שאם בשל, מותר לכתחילה לשים בכלי חלבי.
האם מותר לתחילה לבשל בכלי בשרי כדי לאכול בכלי חלבי? ראה בדי השלחן ס”ק כט שדעת הב”ח ופר”ח הובא בפמ”ג מ”ז ס”ק ד’ שמותר. והפרי מגדים כותב שלא לעשות כן. משום שגורם להיתר נ”ט בר נ”ט לכתחילה וזה אסור לדעתו. והוסיף הפמ”ג ס”ק ה’ והובא בציונים לבדי השלחן אות סח שלכבוד שבת מותר.
לסיכום:
לאשכנזים, מחמירים שלא לאכול עם חלב ממש, כדברי הרמ”א שנוהגין לאסור לכתחילה. אבל ליתנם בכלי חלבי מותר. ואם בישל בכלי שאינו בן יומו מותר לכתחילה.
מחלוקת אם מותר לכתחילה להכנס למצב של נ”ט בר נ”ט, כלומר לכתחילה לבשל בכלי בשרי שאינו בן יומו כדי לאכול עם חלב. לחכמת אדם גם בכלי שאינו בן יומו יש להמנע. (אבל יש היתר לכתחילה בערב שבת)
בכלי שאינו בן יומו אם בישל מותר לכתחילה לאכול עם חלב.
לענין לאכול חלב לאחריו:
שו”ע יו”ד סימן פט סעיף א’ בט”ז ובש”ך הטעמים לחכות בין בשר וחלב
שם סעיף ג’:
אכל תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה; והנטילה ביניהם אינה אלא רשות. ( ויש מצריכים נטילה) (שערים והגהות ש”ד). אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר, או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה, חובה ליטול ידיו. הגה: ושומן של בשר, דינו כבשר עצמו (רשב”א סימן ש”י /ש”ז/ ומרדכי והגהת ש”ד). ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר, כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר (ארוך וב”י). מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה (שם), ואין בו מנהג להחמיר. וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב, מיהו יש ליטול ידיו ביניהם, ואפילו לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה, אם נגע בהן בידיו (בשערים והג”ה שערי דורא). שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין, אינו צריך נטילה, דלא הצריכו נטילה רק לאוכלים (ב”י בשם רש”י).
מקור הדבר שלאחר תבשיל של בשר מותר, ע’ תוספות חולין קה ע”ב.
ערוך השלחן סימן פט סעיף יב
כל מה שנתבאר הוא בבשר עצמו ובגבינה עצמה אבל אם אכל תבשיל של בשר והיינו שנתבשל בו בשר ולא אכל הבשר רק התבשיל מותר לאכול אחריו תבשיל של חלב וגם נט”י שביניהם אינו אלא רשות וי”א שנט”י צריך ע”פ הדין וכ”ש כשאכל תבשיל חלב שמותר לאכול תבשיל של בשר בלי שום דבר ביניהם אמנם אם בא לאכול גבינה עצמה אחר תבשיל של בשר או בשר עצמו אחר תבשיל של חלב חובה ליטול ידיו אבל קינוח והדחה א”צ אך שומן של בשר דינו כבשר עצמו ואפילו שומן של עוף דינו כבשר עצמו וגם בתבשיל י”א דמרק של בשר דינו כבשר [הגהמ”י] וי”א דמרק שהוא צלול דינו כתבשיל אבל תבשיל עב של בשר דינו כבשר [ט”ז סק”ה בשם רבינו יונה פרק אילו דברים]:
סעיף יג
ומכל הדברים האלה כתב רבינו הרמ”א בסעיף ג’ דנהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו אחר בשר עצמו ואין לשנות ולפרוץ גדר מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה שלא בשר [אפילו הוא בן יומו ואפילו מלוכלך בבשר ואין בו ששים נגד הלכלוך] מותר לאכול אחריו גבינה ואין בו מנהג להחמיר
על הרמ”א בסעיף ג’ שעכשיו נהגו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כמו אחר בשר עצמו, כתב הש”ך ס”ק יט:
מיהו אם אין בשר כו’ מותר – לקמן ריש סי’ צ”ה יתבאר דאפי’ לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ”ט בר נ”ט ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור דבכה”ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם ושרי הכא:
ע’ כף החיים שאם יש טעם בשר בתבשיל הרי זה כמו שומן. וכן ע’ פת”ש שמותר לאכול אחרי התבשיל חלב אפילו אם אין שישים בבשר בתבשיל, אבל אם מרגיש טעם אסור.
אג”מ יו”ד ב’ כו:
וגם בתבשיל מצינו שאף שיש בו טעם האוסרו כמו בנתבשל בקדרה של בשר שלא הודחה שיש קצת ממשות של איסור שאסור לאכול עם גבינה ומ”מ שרי לאכול גבינה אחריו כמפורש בש”ך /יו”ד סי’ פ”ט/ ס”ק י”ט. וכן אף למ”ד שאסור נ”ט בר נ”ט ע”י בשול או שנתבשל דבר חריף שלכו”ע אסור נמי שרי לאכול אחריו גבינה כמפורש ברעק”א שם כיון שאין בו טעם גדול, וא”כ כ”ש שאין לאסור לאכול גבינה אחר הווייטאמין שיש בו קצת מכבד, אף אם נימא שיש מהכבד דבר הנותן טעם קצת ובפרט שלא ברור שיש שם חשיבות טעם לאסור אף כשנעשו מכבדים של בהמות שנתנבלו וצריך לעיין בזה לדינא. ולכן לאכול גבינה אחר ווייטאמינס של כבד אין מקום לחוש כלל, וכ”ש שמותר לבלוע אותם אחר גבינה אף קשה, וגם בלא קנוח והדחת פיו. ידידו, משה פיינשטיין
בדין השמן:
שו”ע קג ד’:
שמן ודבש של עובד כוכבים, אף על פי שהם מבושלים, מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו
ולכאורה אם כן אם טגנו שניצל בשמן ואחר כך תפוחי אדמה, מותר לאוכלם בכלי חלבי! צ”ב. אלא שיש אומרים שזה רק בשמן זית, ועוד שהרי היום ודאי לא מרגישים טעם לפגם ולכן יש להתייחס לזה כלדבר בשרי
הנפ”מ לגבי תבשיל שנתבשל בכלי בשרי:
תבשיל פרווה שהוכן בכלי בשרי מה הדין?
- אם לא השתמשו בכלי הבשרי ב-24 השעות שלפני בישול המאכל הפרווה, אז מותר לאכול את המאכל הזה בסעודה חלבית (גם לדעת הספרדים וגם לדעת האשכנזים) אבל אם ב-24 שעות האחרונות השתמשו בכלי הבשרי בבישול חם, הרי שהמאכל שבושל בו הוא בחזקת בשרי, לדעת הספרדים מעיקר הדין יהיה מותר לאוכלו בסעודה חלבית, אך ראוי להיזהר בזה, לדעת האשכנזים מותר לאוכלו בסעודה חלבית אך אין לאוכלו ביחד עם המאכל החלבי ממש.
נפ”מ גם לתנור:
האם מותר לאפות לכתחילה חלות לשבת בתנור חלבי, שלא שומש בעשרים וארבע שעות האחרונות, ולאכלם בארוחה בשרית?
לפוסקים כשיטת המחבר ודאי שמותר, שהרי התיר נ”ט בר נ”ט לכתחילה, וכ”ש שיתיר כשהטעם פגום. ואף אם נתפוס כשיטת הש”ך, שהמחבר לא התיר לכתחילה, גם הש”ך יודה שכשהטעם פגום, מותר לכתחילה לשיטת המחבר.
ולפוסקים כשיטת הרמ”א, אם נתפוס כשיטת חכמת אדם, אסור. ואם נתפוס כשיטת הגר”א, מותר.
נפ”מ לשוקולד:
דוגמא: בית חרושת לשוקולד מייצר שוקולד חלבי. כאשר הוא רוצה לייצר סתמי, הוא דוחף שוקולד בלי חלב עד שכל החלב נעלם. ואם נשאר קצת, הוא בטל בששים. אמנם לא מכשירים את המכונות, אבל בכל זאת השוקולד סתמי, כי זה נ”ט בר נ”ט. אמנם יתכן שלא עברו 24 שעות, ואז אסור לאכול אותו שוקולד סתמי עם בשר, אבל ממילא נדיר שיאכלו צירוף כזה.
נפ”מ לעירב תבשיל סתמי בכף בשרית וכדו’
ועוד נפ”מ לכלי חלבי שנמצא בתוך שטיפת הכלים הבשריים.
שו”ע סימן צ”ה סעיף ג’:
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא. והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ואם היה שומן דבוק בהן, צריך שיהא במים ס’ כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה. הגה: ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן (טור בשם סה”ת וסמ”ג וסמ”ק וש”ד והר”ף ותוס’ ומרדכי ור”ן והגמ”יי ופסקי מהרא”י ואו”ה), אלא א”כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון, ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה. אבל אם שניהם בני יומן, והדיח אותן ביחד בכלי ראשון, הכל אסור. והכי נוהגין, ואין לשנות. ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון, אבל אם הודחו זה אחר זה, או בכלי שני אפילו ביחד, הכל שרי (בארוך כלל ל”ד).
וכן נפ”מ להגעלת כלים בני יומם.
[1] יש מחלוקת הרמב”ן וספר התרומה לגבי כלים בשריים שרחצו אותם בקדירה חולבת. ע’ ר”ן שם. שו”ע סימן צ”ה סעיף ג’ פסק כרמב”ן ובש”ך ס”ק ט’ כתב שלכתחילה אין להדיחן אפילו למחבר. ורמ”א פסק כספר התרומה. (מעשה שהיה במחנה שמונים בטירונות נח”ל בזמנו, ברחיצת כלים לפני האוכל ביחד וכיור היה סתום, ונכנסו לכיור שברז רותח פתוח לתוכו כלי כשרים, חלב ובשר, וכלים שלא מקפידים עליהם. השאלות: א. האם הכיור כלי ראשון מחמת החיבור לברז הרותח. ב. מחלוקת הרמב”ן וספר התרומה. ג. האם המים נפסלים מחמת הסבון ולא נאסרים בב”ח ג. האם צריך לחשוש שאחד הכלים בן יומו מדבר חם. ד. האם בכלל השתמשו בחלבי חם –דייסה- ה. בנד”ד השמנונית בעין).
[2] מתוך דף מישיבת כרם דיבנה:
המחבר כתב שמותר לכתחילה נ”ט בר נ”ט, והשאלה היא: האם התיר לכתחילה לבשל דבר פרווה בכלי בשרי על מנת לאכלו עם חלב, או שרק אם התבשל דבר פרווה בכלי בשרי, רק אז, מותר לאכלו עם חלב לכתחילה?
ואמנם, כתב בית יוסף בבדק הבית, כשחלק על ר’ ירוחם, שמותר נ”ט בר נ”ט לכתחילה, אלא שמלשונו בשו”ע משמע לשון של דיעבד: “דגים שנתבשלו”, “ביצה שנתבשלה”, ומשמע שסובר שנ”ט בר נ”ט מותר רק בדיעבד.
הש”ך (ס”ק ג’) כתב, שהמחבר סובר שנ”ט בר נ”ט מותר רק בדיעבד, אבל לבשל לכתחילה בקדירה של בשר כדי לאכול בחלב, אסור. וכנראה שהש”ך סובר שהמחבר חזר בו ממה שכתב בבדק הבית.
הרב יצחק יוסף שליט”א בספרו “ילקוט יוסף” (חלק איסור והיתר) הביא מחלוקת ראשונים גדולה בדבר, אם מותר לכתחילה או רק בדיעבד, וגם בדברי המחבר יש מחלוקת מה הוא סובר. ולכן, כיוון שזה מילתא דרבנן, נתפוס לדינא כדעת המקילים. ומה שקשה מלשון המחבר שמשמע שרק בדיעבד מותר, אין זה קשה, כי רצה לתפוס כלשון הראשונים וכלשון הגמרא. הגמרא כתבה לשון של דיעבד: “דגים שעלו”, כי רצתה להשמיע לנו כוחו של האוסר, שגם בדיעבד אסור נ”ט בר נ”ט. ואע”פ שבד”כ כוח דהתירא עדיף, יש פעמים שכוח דאיסורא עדיף, כי רצו להשמיענו שאע”פ שיש כאן טעם קלוש, בכל זאת אסור אף בדיעבד. והתיר לכתחילה לטגן ביצה במחבת בשרי (נקי) כשיודע שיאכל ביצה זו עם חלב.