כט. מסורת באכילת בעלי חיים שונים

ב”ה

 

אכילת בהמות ועופות שאין עליהם מסורת

 

בשנים האחרונות התפסמה סעודת המסורת שמראשי מארגניו הוא פרו’ זהר עמר שעוסק הרבה בפרויקט תיעוד של מסורות כשרות. בין בעלי החיים שתועדו היא מסורת אכילת חוגלות, פניניות ופסיונים, שלו, דרור וציפורי שיר נוספות וכן יונקים כמו: איילים וצבאים. מידי כמה שנים מתקיימת סעודה שמטרתה לשמר את המסורות השונות לגבי אכילת בעלי חיים שונים. פר’ עמר עסק הרבה גם בכשרותה של הג’ירף, הוא מזוהה עם ה’זמר’ שמופיע בתורה (דברים י”ד ה’). במהלך המחקר עובד עור של ג’ירפה לצורך כתיבת סת”ם, ועליו נכתבה מזוזה כשרה.

 

מה משקלה של המסורת לעומת סימני כשרות שאומרת התורה ושמסרו חז”ל?

 

כתב רמב”ם מאכלות אסורות פרק א הלכה א’:

מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.

 

הרמב”ם כתב שמצוה “לידע”, ואם כן מקימים מצות עשה בידיעה של הסמנים. אבל במגיד משנה הגרסא היא: “מצות עשה לבדוק…”. ואכן מסתבר שאין מצוה מיוחדת לידע את סימנים הטהרה יותר מאשר את שאר התורה.

אלא שיש אומרים שזה רק לאו הבא מכלל עשה, שאנו רשאים לאכול את הטהורים ולא את הטמאים, והבדיקה אינה מצוה חיובית. וראה רמב”ם שם פרק ב’ הלכה א’.   אלא שזו מחלוקת בין הרמב”ם לבין הרמב”ן אם זו מצוה או אינה מצוה. וכתב בספר החינוך מצות קנג:

והנני לא חשכתי עטי מכתוב דברי הרמב”ם זכרונו לברכה בכאן, שחשב המקרא הזה למצות עשה, מפני שיעדתי בראש דברי לכתוב המצוות על הסדר שחשבם הוא, עם היות לבי נאחז בענין זה בסברת הרמב”ן זכרונו לברכה, שכתב שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה, כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות, עכ”פ יתחייב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האיסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה. והוא הדין והוא הטעם גם כן בבדיקת עופות ודגים וחגבים, שיחשוב הרמב”ם זכרונו לברכה לשלשה, והרמב”ן זכרונו לברכה לא יחשבם.

 

רמב”ם שם הלכה ב

סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנין מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם, וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון, וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל, וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר.

 

ע’ בסוף, אם הסימנים הללו הם סימן או סיבה. מרמב”ם במורה נבוכים ואברבנאל.

 

 

הלכה ח

אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלשה מיני בהמה והם: שור שה ועז, ושבעה מיני חיה: איל א וצבי ויחמור ואקו ב ודישון ותאו וזמר, הם ומיניהן כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור, וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה, לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים.

 

וסימני חיה ע’ טור סימן פ’, ולא נתפרשו סימניה בתורה וחכמים נתנו סימן בקרנותיה אם הם מפוצלות ודאי חיה הוא. וכתב הרמב”ם בהלכה י’:

וסימני חיה מפי השמועה הן, כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות, כגון האיל הרי זה חיה טהורה בודאי, וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו ג כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה, ובלבד שיהיה בקרנים ד שלשה סימנין אלו כרוכות חרוקות והדורות.

 

והטור שם כתב שעז הבר מין חיה הוא ושור הבר מין בהמה הוא.

 

הג’מוס

(מתחומין כרך יז) ג’אמוס נחשב הפראי והעז שבבקר; אורכו עד 3 מטר, גובהו עד 1.80 מטר, משקלו עד 800 ק”ג; צבעו אפור כהה עד שחור, גבנון בקדמת גבו, קרניו משוטחות וגדולות ואורכן עד 2 מטר. משכנו הטבעי והאידאלי – סביבת ביצות מכוסה צמחיה גבוהה וצפופה. פעילותו היא בין השמשות – הן לפנות בוקר והן לפנות ערב – ולפעמים גם בלילה. בשעות היום החמות הוא טובל במים, כי עורו חסר בלוטות זיעה לויסות החום. כדי להתגונן מפני חרקים מציקים הוא מתגולל בבוץ ומתעטף בשכבת בוץ המגינה עליו, או נכנס למים בהבליטו רק את נחיריו.

גידולו בארץ התרכז באזורי הביצות, בעיקר בעמק החולה, וכן בבקעת בטיחה מצפון לכנרת, בביצות הירקון ליד פתח-תקוה, בעמק חפר ובכברה. הוא שקט כלפי בעליו, אך מסוכן כלפי זרים – בעיקר המניקות כשעגליהן לידן. מספרם בארץ לפני מלחמת השחרור הגיע ל-5000 ראש. הוא איננו מכליא עם בקר הבית. תנובת החלב צנועה, אבל הוא מצטיין בטעם טוב ובאחוז גבוה של שומן, ומשמש כשקוי מרפא. לאחר מלחמת ששת הימים העבירו מבקעת בטיחה ג’אמוסים לשמורת החולה, ובמושב ביצרון מגדלים היום מסחרית למוצרי חלב עדר שהובא מאטליה.

 

לדעת הכותב שם בתחומין הג’אמוס הוא הכוי[1] שעליו נחלקו בכמה סוגיות אם הוא מין חיה או בהמה. ונ”פ לכיסוי הדם, למתנות ולאיסור חלב. אבל יש אומרים שזהו המריא שמוזכר כמה פעמים בתנ”ך. אמנם אין זה פשוט כיון שמריא מוזכר בתנ”ך כמעט תמיד בצמידות לבקר, הדומה במראהו לג’אמוס, וכן חלבו שמן מחלב בקר. אולם, יש קשיים בזיהויו: בקר וג’אמוס שייכים לשני סוגים שונים; וגם אין ראיות שג’אמוס היה בארץ בתקופת התנ”ך.

ועוד: המריא היה קרב בבמות ועל המזבח: “ויהי כי צעדו נשאי ארון ה’ ששה צעדים ויזבח שור ומריא” (שמואל ב ו,יג; עי’ סוטה לה,ב). וכן: “למה לי רב זבחיכם יאמר ה’ שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי” (ישעיה א,יא). ואילו כוי לא היה קרב, מפני שהוא ספק חיה. לכן קשה לומר שמריא הוא הג’אמוס, אם זהו הכוי.

ראה מאמרו של משה רענן בנושא

 

וכתב בית יוסף יורה דעה סימן כח:

כתב האגור (סי’ אלף צט) שור הבר שקורין בופול”ו רבותינו הגאונים נמנו עליו שמכסין דמו ולא איפשיטא אם חיה היא אם בהמה עכ”ל ובהג”ה כתב אמת הוא כי הערוך פירש כן בערך שר אבל רבי ישעיה האחרון כתב הבופול”ו הוא מריא ולפי פירושו אין לספוקי בחיה וכן המנהג שלא לכסות דמו עכ”ל:

אם כן יש מחלוקת האם המריא הוא בופולו או שהבופאלו הוא הכוי. ויש אומרים שזהו התאו או שור הבר (ע’ אנצקלופדיה לכשרות המזון, מזון מן החי, עמ’ יז). והש”ך כתב בסימן פ’ סעיף ג’ כתב הש”ך שהרב (הרמ”א) כתב שיש מסתפקיןן בבופלי שהוא שור בר שמא חיה הוא ע” טוב לכסות דם שחיטתו בלא ברכה.

 

ושם באנצקלופדיה כתב שיש הקוראים לבופאלו בשם ג’מוס או תאו.

 

האם ניתן לאכול כל מין שיש לו סימני טהרה, דהיינו שמעלה גרה ומפריס פרסה או שצריך שיהיה נאכל במסורת? לכאורה רק עוף נאכל במסורת, וכפי שנברר. יוצא מן הכלל הוא החזון איש יו”ד סימן יא שכתב:

אחרי שידוע כמה החמירו רבותינו הראשונים והאחרונים ז”ל שלא לפרוץ גדר שגדרו הראשונים ז”ל, אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת-אדם שקבע בספרו (כלל לו סי’ א) שמנהגנו שלא לאכול בהמות וחיות אלא במסורת ולפי פשטן של דברי הש”ך סי’ פ סק”א… והכל מגדר מילתא דנתמעטו הלבבות ונוח לנו להחזיק במסורת. וגם אם נקבל חדשים, נסתבך בדין חלבן וכיסוי דמן ותואר אבריהן לעניין טריפות…

ובהוספה (שם, משנת תש”י): “אחרי שהרבה מדינות מביאים בקר מן החוץ, וישראל קדושים שהיו פורשים מלהביא מאלה של הנידון חשיב כנהגו בו איסור.”

 

לגבי עופות:

סימני העוף לא נתפרשו בתורה אלא מנתה התורה כ”ד מינים טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרים. וכתב בשו”ע יו”ד סימן פ”ב סעיף ב’:

כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם, הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה (שם). ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר: עוף זה התיר לי רבי הצייד,  והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם. מי שאינו מכירם ואינו יודע שמותיהם, בודק בסימנים: כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא ממינים הטמאים. ואם אינו יודע אם דורס אם לאו, אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו, שני אצבעותיו לכאן וב’ אצבעותיו לכאן, או שקולט מן האויר ואוכל, בידוע שהוא דורס. ואם ידוע שאינו דורס, יש שלשה סימני טהרה: אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד, לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין. (ל’ המחבר) היה חזק ומדובק, והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד, הרי זה סימן טהרה. ואע”פ שיש לו ג’ סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס, אלא א”כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור. (ל’ הרמב”ם שם די”ח).

 

לגבי פירוש “דורס” כתב הרמב”ם בפירוש המשניות, חולין ג,ו: “דורס, הוא שמניח ידו על הדבר שהוא אוכל ואוכלו”. ויש עוד פירושים בראשונים, ע’ הרב קאפח על רמב”ם מאכלות אסורות פרק א’ אות כו: “רבות הנדזו המפרשים ראשונים ואחרונים בסימן ואינו דורס…”

 

ושם כתב שלדעת הרמב”ם הסימנים שחז”ל נתנו הם הושגו על ידי התחקות אחר העופות. ושם הביא את פירוש רס”ג על התורה שכתב שסימנים שחז”ל נתנו הם מפי השמועה שכך קבלו מפי הנביאים). לדעת הרמב”ם לכאורה אם כן העיקר הוא שאינו דורס.

 

וענין קורקבנו ניקלף, היינו החלק הפנימי, משום שעופות שחיים על זרעונים וכד’ בולעים אבן והקורקבן הוא טוחן את הזרעים בעזרת האבן שבלע. אבל עופות שחיים על בעלי חיים אין להם צורך בקורקבן חזק ולכן אינו נקלף.[2]

 

למרות שעוף נאכל רק במסורת, מצאנו כיום היתר ידוע לתרנגול הודו אף שאין עליו מסורת, ודנו בזה הפוסקים. תרנגול ההודו הגיע לאירופה במאה ה-16 ממקסיקו, ונקרא כך, משום שמגלי היבשת החדשה חשבו שאמריקה היא הודו. (לכן פלא כשבאחד הפוסקים כתוב שיש מסורות אצל יהודי הודו לאכול תרנגול זה). ע’ ספר מסורת העוף, זהר עמר, עמ’ 118. שם על מקורו של התרנגול הודו. בדור האחרון פשוט שמותר לאכול את התרנגול הודו, ולכן לא כתבו עליו כיון שמבחינתם פשוט שהוא טהור. ועיין כף החיים יור”ד ס’ פ”ב ס”ק כ”א.

 

כתב  שו”ת שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן סט:

ואני שואל היאך אוכלים האינדיק שבא מאמעריקא שבודאי לא היה שם מסורת ומ”מ אוכלין אותו בכל התפוצה שישראל הם.

במשפחת הורוביץ, צאצאי השל”ה – יש מסורת משפחתית שנמנעו מאכילתו בעקבות הוראת השל”ה.

 

אמנם בדעת הרמב”ם נראה שאם יש סימנים אין צריך מסורת. ודעת רש”י וכן הלכה שעוף נאכל רק במסורת אף אם יש עליו סימנים.

 

וע’ מה שכתב על התרנגול הודו בדרכי תשובה יו”ד סימן פב ס”ק כו. כתב שם ע”פ מש”כ הנצי”ב במשיב דבר שאמנם כן אילו היום היה בא התרנגול הודו לפנינו והיינו נשאלים על כשרותו היה לנו לאוסרו כי אין לו מסורת אבל היות וכבר נהגו לאוכלו וכבר זמן רב הוא גדל ביננו לאלפים ולרבבות ואנו רואים שאין בו סימני דריסה ויש לו שלשה סימנים והוא שכן ונדמה לטהור אין להחזיק אבותינו באכילת עוף טמא .

 

וז”ל בשו”ת משיב דבר שנשאל על סוג חדש של אווזים ובסוף תשובתו (ח”ב סימן כ”ב) כתב:

איברא כ”ז אם היה בא לפני מראש, אבל אחר שכבר נהגו לאכלם ומסתמא גם אז היה עפ”י הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אווז הטהור והוחזקו בזה להיתרא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח”ו, והרי תרנגולתא דאטמא שאכלו מסתמא לא היה אפילו מסורה שהוא כשר, אלא שהיו מדומים שהוא מין תרנגול עד שראו טעותם, הא אי לא נודע שדורסים לא מיחו בהם אחר שכבר יצאו בהיתר, ומכש”כ באווז שכף רגליהם רחב דאיכא קבלת בעל המאור שאין לחוש שמא הוא דורס, ותדע שהיתר העוף אינדיק שאנו אוכלין היו הרבה מערערים עליהם בשעה שהביאום מאינדיא ולא היה מסורת על כשרותם, וגם עוד היום יש מחמירים ופורשים מהם, ומ”מ כבר נהגו להיתר ואין פוצה פה, והוא משום שכבר הוחזקו להיתרא ואין ראיה לאסרם, ה”נ בהני אווזות הגדלות כך דעתי הקלה נוטה, ומעכ”ה נ”י יוסיף לפרש דברים אלו לפני איזה מגדולי הדור יברכם ה’, ואם יסכימו גם המה להיתר הנני מצטרף ובוטח בה’ כי אין בהם טומאה ח”ו:

 

דבר נוסף שיש עליו מחלוקת זוהי החסידה, אף שמפורש בתורה שהיא אסורה, אבל הזיהוי שלה אינו ברור. הרא”ש בתשובה כלל כ’ סימן כ’ כתב:

ששאלת: על החסידה. כבר השבתיך על שאלתך, ולא בא אדם בשביל השאלה, והנני משיב לך שנית. דע, כי בארצנו, ובספרד, אין אוכלין עוף המקנן על הבתים, ואומרים שהוא מעש’ אפרוחים ומאכלו צפרדעים, ולועזין קורין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה; כך אנו מקובלין בארצנו. ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו, הם יאמרו לך: עוף טהור נאכל במסורת, ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחר קבלתם, שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו, ואין לסמוך על זה, כי שמא דורס הוא. ועוד, כי יש תשע עשרה מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ג’ סימני טהרה, ושני מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ב’ סימני טהרה; הילכך אין לסמוך על עופות על בדיקת סימני טהרה. וכן מצינו בחכמי התלמוד (חולין סב:), שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור, כי מצאו לו סימני טהרה, ואחר כך אסרוהו; וכל שכן בדורות הללו, שאין לסמוך על בדיקת עופות. ודע, כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו, וקבלת אבותינו ז”ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן. וכן קבלת אבותינו רבותינו בצרפת, יותר מקבלת בני הארץ הזאת. והא דאמרינן (שם /חולין/ סג:): עוף טהור נאכל במסורת, היינו בעוף שאין אדם מכיר אותו, ואם יבא למקום שאוכלין אותו ויאמרו לו: מקובלין אנו שהוא טהור, יסמוך עליהם ויאכל עמהם. אבל בעוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא, לא יאכלנו על פי מסורת אחרים, הפחותים מהם.

 

וברבנו ירוחם נתיב טו ח”ה כתב שיש שהתירו את החסידה:

ולפי’ זה הסיגואינא המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת וקבלתי שהיא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגין בו התר ויש מקומו’ שנוהגין בה איסור שסוברי’ שהיא חסידה הכתובה בתורה ואין זה טעם כי גם עורב שלנו שאנו קורין אותו עורב אין בו סימנים שאמרו חז”ל בעורב הכתוב בתורה שנראה מן ההלכה שאין לו זפק וזה שלנו יש לו זפק וכן נשר שקורין אגילא יש לה אצבע יתירה ולפי חז”ל נשר הכתוב בתורה אין לו שום סימן טהרה

 

על שליו ראה בספר “מסורת העוף” ובחוברת תהודת הכשרות על הרעילות של השליו כשמגיע לאחר שחצה את הים התיכון, בגלל חילוף חומרים בגופו.  וע’ על עופות שונים מ”ש הרב נפתלי יחיאל וינברגר, במאמר “והעוף ירב בארץ”: פולמוסים הלכתיים הסטוריים בענין כשרות העופות, בחוברת ישורון יד, תשס”ד. וראה ברשת, באתר עולמות, “מסורת באכילת בעלי חיים”.

 

חגבים

כתב רמב”ם מאכלות אסורות פרק א’:

הלכה כא

ומיני חגבים שהתירה תורה שמונה, ואלו הן: (א) חגב, (ב) מין חגב והוא הרזבנית, (ג) חרגול, (ד) ומין חרגול והוא ערצוביא, (ה) ארבה, (ו) ומין ארבה והיא צפורת כרמים, (ז) סלעם, (ח) ומין סלעם והיא יוחנא ירושלמית.

הלכה כב

מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אוכל, והצייד נאמן עליהן כעוף, ומי שאינו בקי בהן בודק בסימנין, ושלשה סימנין יש בהן: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקף גופו, ויש לו שני כרעים לנתר בהם הרי זה מין טהור, ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור.

הלכה כג

מי שאין לו עכשיו כנפים או כרעים או שאין לו כנפים החופין את רובו ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל הרי זה מותר מעתה.

 

מקור הדבר הוא במשנה חולין נט ע”א:

סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס – טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף – טהור, ר’ אלעזר בר’ צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו – טמא. ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר: ושמו חגב. ובדגים: כל שיש לו סנפיר וקשקשת, רבי יהודה אומר: שני קשקשין וסנפיר אחד: ואלו הן קשקשין – הקבועין בו, וסנפירים – הפורח בהן.

 

פשטות הרמב”ם והשו”ע שהלכה כר’ יוסי שאם שמו חגב מותר, ברמב”ם לכאורה משמע ששמו חגב צריך כשיש חסרון של ראשו ארוך.

 

מבחינה הלכתית, שיטת רש”י על התורה היא מקשה על מסורת אכילת הארבה של התימנים: נאמר בויקרא יא

(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: ס

(כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:

(כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ:

(כג) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:

 

וכתב רש”י על פסוק כא:

ממעל לרגליו – סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומינו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט”א [ארבה], אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:

ודבר זה, שיהיו לו רגליים סמוך לצוארו, לא קיים בשום ארבה שמוכר לנו. וע’ בפירוש הרב קאפח על הרמב”ם שמסביר את פירוש המילה לנתר, לא לקפוץ אלא להשען, והביא את רס”ג שכותב שמילת “לנתר” היא מילה יחידאית שלא נמצאת בשום מקום, וכתב שלכן אנו מפרשים אחרת את המילה עיי”ש.

 

ובערוך השולחן יורה דעה סימן פה סעיף ה כתב:

אמרו חז”ל [נ”ט א] דלסימנים אלו נצרך ג”כ שיהא שמו חגב וכתב הטור דלכן אין לאוכלם אפילו יש להם כל הסימנים אא”כ יש על מין זה מסורת ששמו חגב ולשון הרמב”ם כן הוא ואע”פ שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור עכ”ל משמע מדבריו דא”צ שמו חגב רק בארוך ראש ויש זנב אבל בראש קצר ואין לו זנב א”צ לשמו חגב ומסוגית הש”ס [ס”ה ב] יש ג”כ ללמוד כן ומ”מ כתב המגיד משנה דכוונתו לאו בדווקא ובכל ענין צריך לשמו חגב ע”ש וצ”ע וכ”כ הטור והש”ע והצייד נאמן לומר ששמו חגב ע”פ מסורת שלו [עי’ פמ”ג במשבצות זהב] ועכשיו אנו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפילו בכל הסימנים ואפילו ידוע ששמו חגב [ט”ז סק”א] ומימינו לא שמענו שיהא מקום שאוכלין בו חגבים:

אבל כידוע מסורת התימנים לאכול את הארבה, ובשנת תש”ז היתה מכת ארבה ויוצאי תימן אכלו אותו צלוי שלוק ומבושל (הביא דבר זה הרב קאפח).

 

וע’ מה שכתב ד”ר זהר עמר על פרויקט שימור מסורת בעלי החיים, ב”המעין” טבת תשס”ג  (מג ב) ובספרו “מסורת העוף”.

 

ראה שעור בנוגע לדגים.

 

מקרות נוספים:

ע’ ספרו של לוינגר, מזון כשר מן החי. ספר “כשרות” במה לבירור ועיון בנושא הכשרות עמ’ 419 אם צריך מסורת באכילת איילים. ע’ תהודת הכשרות על חגבים. על שליו, ועוד. ע’ תהודת הכשרות גליון 20. תהודת הכשרות גליון 28-29 מהרב ד”ר י.מ. לוינגר, פירוט בעלי החים היכולים להיות כשרים. מנחת אשר פרשת שמיני סימן יג בנדון בשר הג’בו. שם סימן יב במצות בדיקת סימני טהרה.

[1] “אמר רב יהודה: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; רב נחמן אמר: כוי זה איל הבר. כתנאי: כוי זה איל הבר. ויש אומרים: זה הבא מן התייש ומן הצבייה, ר’ יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים” (חולין, פ ע”א).

[2] קיבת השרירים (מוכרת יותר בשם העממי קורקבן) היא קיבה מיוחדת בעלת דפנות שריריות המשמשות לטחינת מזון אצל העופות, הזוחלים ותולעי האדמה ואצל חלק מהחרקים, הדגים והחלזונות. לרוב קיבה זו משמשת כתחליף לשיניים. (ויקפדיה)