ב”ה
שמירת כבודו של אדם – באיסור
בענין גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שבתורה
בגמרא בברכות מובא הכלל “גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שבתורה”. ומסקנת הגמרא, ע’ להלן, שרק בדרבנן אומרים ולא באיסור דאורייתא. וכן נפסק בשו”ע יו”ד שע”ב ס”א ברמ”א:
הגה: כהן ששוכב ערום, והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחלה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור להמתין עד שילביש עצמו. ודוקא אם הוא באהל המת, שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים, שהוא טומאה דרבנן, ילביש עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות (ת”ה סימן רפ”ה), כמו שנתבאר לעיל סימן ש”ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן, ומת עמו באוהל, צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא (תשובת מהרי”ל סימן ס”ט /ס”ה/).
וע’ פתחי תשובה שם שהביא את הדגמ”ר ופנים מאירות שחולקים על הרמ”א (כיון שהתוספות בסוגיה בברכות כתבו שבכהן הוי לאו שאינו שוה בכל ובזה גם איסור תורה נדחה) וסוברים שילבוש הכתונת. וע”ש עוד מראי מקומות לענין זה.
בשו”ת נודע ביהודה או”ח לה נשאל שאלה שנוגעת ביסודות ענין כבוד הבריות:
תשובה לק”ק פלונית להרב המופלא מוהר”ר פלוני נר”ו אב”ד דק”ק הנ”ל, תק”ל:
מכתבו על הבי דואר מן ט’ דנא הגיעני יום אתמול ואף כי כעת טרידנא עדיין בטרדות התלמידים מצורף לזה טרדות זמנים הללו עם כל זה הואיל והדבר נוגע לפתח שבים אמרתי שערי תשובה לעולם פתוחים. ובפרט שמזכיר במכתבו שהוא לצורך בר בי רב. והנה שורש השאלה שאחד נכשל בא”א כמה שנים שלש שנים רצופות שהיה בביתה, ועתה נתעורר בתשובה ואשרי לו שתורתו עמדה שלא ישתקע בטומאה ונפשו לשאול הגיע שהוא עתה חתן האשה הזאת שנשא בתה אם מחויב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה או שתיקתו יפה כי המה אנשי השם ויש להם בנים חשובים בתורה ובמשפחה יקרה ויש לחוש לפגם משפחה ומשום כבוד הבריות רשאי הבעל תשובה להיות בשב ואל תעשה שלא להודיע לחמיו כלל1 ושוב שאל אם יתן הדין שמחוייב להודיע אם יודיע לחמיו ולא ישגיח אם מחוייב לבוא לב”ד ואם יש כח ביד הב”ד להכריחו לפרוש ע”ח וידוי של חתנו. וגם שאל לסדר לו תשובה לאיש הזה ע”פ כחו כי הוא אדם חלוש מאוד ומתמיד בתורה הרבה:
שאלה דומה באה לפני ר’ חיים הלברשטאם, האדמו”ר מצאנז, דברי חיים או”ח ח”א סימן לח, והוא פסק שהחתן אינו חייב לגלות לחותנו את מעשה אשתו . וזה לשונו:
סוף כל דבר והיוצא מכל זה דלפי עניות דעתי אין על הבועל חיוב להודיע להבעל מפני כבוד הבריות.
גם לפני הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ח’ או”ח לב) הובא מקרה דומה. בחורה רווקה הרתה והפילה את ולדה. לאחר זמן חזרה בתשובה והתחתנה עם בחור ישיבה ונולד להם בן בכור. הבעל החל בהכנות לקראת פדיון בנו הבכור, כיוון שלא ידע שאשתו הרתה בעבר, ונשאלה השאלה: האם האישה צריכה לגלות לבעלה על הריונה בימי רווקותה כדי שלא יברך לשווא את ברכות פדיון הבן . בתשובתו, מפרט הרב עובדיה יוסף את התלבטותו ופוסק שהאישה אינה חייבת לגלות לבעלה שהרתה לאחֵר קודם נישואיה לו. וזה לשונו:
שמכיוון שאיסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא איסור דרבנן… טוב שלא לגלות לו ולא כלום, כדי שלא לגרום חשש גירושין בין הזוג, ועל כל פנים ודאי שיהיו מריבה וקטטה וביטול שלום הבית, וגם ביזיון גדול לאישה ולמשפחה. וגם לילד הנולד יגרום העניין להוצאת שם רע, שיהיה שיחה בפי הבריות עד עולם וכו’. הלכך יניחו לאבי הבן לעשות הפדיון עם שתי הברכות, שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה .
וע’ גם בנין אב, חלק ב, סימנים נד-נה, דן בענין ברכה על פדיון הבן לאשה שהפילה בהיותה רווקה. *עיי”ש השאלה.
וכן יש לברר לגבי ברכה לבטלה, כשהרב שרגיל לברך על העומר שכח יום אחד, האם יברך. אלא שכאן יש צד לקולא כפוסקים שמי ששכח יכול להמשיך לספור בברכה. אלא השאלה היא האם ברכה לבטלה הוא מן התורה או מדרבנן (ע’ בנין אב שם שזה מחלוקת ראשונים ומחלוקת אחרונים. ויביע אומר ח”א סימן לט פסק כדעת מרן שאיסור ברכה שאינה צריכה מן התורה וזו שיטת ההלכה לדעתו שלא מברכים על מנהג)
להלן הדיון על פי שו”ת נודע ביהודה:
בגמרא מצאנו שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שבתורה ע’ ברכות יט ע”ב:
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא (משלי כ”א) – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’ – כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. מתיבי… תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה. ואמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’! – תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו (דברים י”ז) דלא תסור. אחיכו עליה: לאו דלא תסור דאורייתא היא! אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה, כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן.
אם כן רק בדבנן ניתן לומר גדול כבוד הבריות ולא כשמדובר באיסור דאוריתא.
וברמב”ם הלכות כלאיים פרק י’ הלכה כט:
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד.
ובהמשך הסוגיה שם משמע שגם איסור דאוריתא נדחה בשב ואל תעשה:
תא שמע: (במדבר ו’) ולאחתו מה תלמוד לומר? הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא – אמרת לא יטמא. יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה, תלמוד לומר: ולאחותו – לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’. – שאני התם, דכתיב ולאחותו – וליגמר מינה! – שב ואל תעשה שאני.
וברש”י שם:
שב ואל תעשה שאני – דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים, אלא יושב במקומו, ודבר תורה נעקר מאליו, כגון תקיעת שופר ולולב בשבת, וסדין בציצית, ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ’, ב’), אבל מעקר בידים – לא, והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש, שהוא לובשו, וטומאת גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה, דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא, היינו טעמא דלא גמרינן מיניה – דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה, דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה – לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים, אבל השבת אבדה ופסח – לכל ישראל נאמר, ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות, על כרחך היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה, אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה – הזהיר באזהרתו.
וכותב הנודע ביהודה:
ובדין זה נחלקו הרמב”ם והרא”ש הרמב”ם גורס בדברי רב יהודה המוצא כלאים בשוק ואינו גורס בבגדו וקאי על המוצא על חבירו כלאים בשוק שמחוייב לפשוט מעל חבירו נמצא אף שלגבי המוצא מיחשב זה שב ואל תעשה מ”מ הואיל וגבי הלובש הוא קום עשה מחוייב זה לפשוט מעליו. והרא”ש גורס המוצא כלאים בבגדו וקאי על המוצא עצמו לבוש בכלאים בשוק שמחוייב לפשטן מפני שהוא עובר בקום עשה שהולך לבוש כלאים. ולכן פסק הרא”ש בהלכות כלאים שאם מוצא על חבירו כלאים בשוק אם הלובש הוא שוגג לא מקרי לגביה קום עשה ולגבי המוצא שרואהו לבוש ושותק הוא שב ואל תעשה. והנה הרמב”ם פוסק דינו אפילו הלובש שוגג שהרי הטור י”ד בסי’ ש”ג הביא דברי הרא”ש בלשון פלוגתא על הרמב”ם וגם בש”ע שם ובהג”ה הוא שתי דעות והמחבר שם פסק כהרמב”ם והרמ”א מביא דעת הרא”ש בהג”ה. וא”כ נדון דידן הוא ממש דוגמא זו שהבעל שעובר בקום עשה ובועל אשתו הטמאה הוא שוגג וזה היודע מזנותה מקרי שב וא”ת שנמנע מלהודיע. וא”כ לדברי הרא”ש רשאי לשתוק מפני כבוד המשפחה. ולדברי הרמב”ם חייב להודיעו ולמנעו מן האיסור.
ונרחיב את דבריו:
יש שתי גרסאות בגמרא ברכות שם. הגמרא כפי שהבאנו לעיל גורסת “המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק”. אבל ברמב”ם הגרסה היא “הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד… ”
וע’ טור יו”ד סימן שג שהביא את דעת הרא”ש:
המוצא כלאים בבגדו אם הם דאורייתא פושטו אפילו בשוק ואם הוא כלאים דרבנן והוא בשוק א”צ לפושטו וכן אם הוא בבית המדרש א”צ למהר בשבילו לצאת משם כתב הרמב”ם הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו הוא בשוק קורעו מעליו אפילו הוא רבו שלמדו חכמה וא”א הרא”ש ז”ל כתב אף על פי שהמוצא כלאים דאורייתא פושטו אפילו אם הוא בשוק דוקא שהלבוש מוצאו בעצמו שהוא מזיד אבל הרואה כלאים על חבירו והלבוש אינו יודע א”צ לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרשנו משוגג.
משמע לכאורה בטור שלדעת הרמב”ם בשוגג צריך להפריש משום כבוד הבריות. אבל לדעת הרא”ש בשוגג לא צריך להפריש.
רא”ש מסכת נדה הלכות כלאי בגדים
ודאי המוצא כלאים בבגדו אין חכמה ואין תבונה לנגד השם וצריך לפושטו אפילו בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבריו והלובש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג:
וכתב הנודע ביהודה בדעת הרא”ש:
והרא”ש גורס המוצא כלאים בבגדו וקאי על המוצא עצמו לבוש בכלאים בשוק שמחוייב לפשטן מפני שהוא עובר בקום עשה שהולך לבוש כלאים. ולכן פסק הרא”ש בהלכות כלאים שאם מוצא על חבירו כלאים בשוק אם הלובש הוא שוגג לא מקרי לגביה קום עשה ולגבי המוצא שרואהו לבוש ושותק הוא שב ואל תעשה.
אבל בדעת הרמב”ם למד הנודע ביהודה שתמיד זה נחשב לקום עשה, אף שלגבי חברו, שלא לומר לו זה גם כן שב ואל תעשה.
ולכן תלה הנודע ביהודה את שאלתו לכאורה בשתי הדעות הללו. “וא”כ לדברי הרא”ש רשאי לשתוק מפני כבוד המשפחה. ולדברי הרמב”ם חייב להודיעו ולמנעו מן האיסור.
ובשו”ע הביא שתי דעות, ע’ יו”ד סימן שג:
סעיף א
הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, היה קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפילו היה רבו. (וי”א דאם היה הלובש שוגג, אין צ”ל בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק, ואל יפרישנו משוגג) (טור בשם הרא”ש). ואם היה של דבריהם, אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק, עד שמגיע לביתו. (וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת) (טור). ואם היה של תורה, פושטו מיד.
הבנת הנודע ביהודה היא שלרמב”ם הצורך להפריש הוא אפילו אם העובר שוגג (וע’ הערה 380 לאנצקלופדיה תלמודית ערך כבוד הבריות).
מקורות נוספים: שאגת אריה סימן נח, חוות יאיר סימן צה, פנים מאירות ח”ב סימן נז. חמדת שלמה סימן טז והלאה (על תשובת הנודע ביהודה).
ובאנציקלופדיה תלמודית:
יש מן האחרונים שכתבו שהחיוב להפריש את חבירו מאיסור נדחה מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה[1]372 – ואף על פי שהשוגג עושה איסור בקום ועשה, אין זה חשוב כקום ועשה לגבי הרואה, לסוברים כן[2]373 – או מפני שהחיוב להפריש את השוגג אינו אלא מדרבנן, לסוברים כן[3]374. ויש שכתבו שעצם האיסור הנעשה בשוגג נדחה מפני כבוד הבריות[4]375 – וכיון שאצל זה שעובר על האיסור, האיסור נדחה מפני כבוד הבריות, אף הרואה אינו צריך להפרישו[5]376 – שלא אמרו, לדעתם, שאין איסור נדחה מפני כבוד הבריות אלא מפני חילול השם שבדבר[6]377, וחילול השם, לדעתם, אינו אלא במזיד ולא בשוגג[7]378, או שמעשה איסור בשוגג, יסודו בעבירה בשב ואל תעשה, בזה שלא נזהר שלא לבא לידי שגגה, וכיון שזה עיקר חטאו, הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות[8]379.
וע’ שם עמ’ תעז לגבי חובת הפרשה בשוגג. ובשו”ת בנין אב סימן נד אות ג’ כתב שהמחלוקת היא האם כשלא מפריש זה קום עשה או שב ואל תעשה:
בשאגת אריה בסימן נ”ח וכן בנודע ביהודה מהדורא קמא סימן לה’, וכן בישועות יעקב סימן יג’, ביארו סברת הרא”ש שבשוגג אין צריך להפריש חבירו מאיסור, משום שבגמ’ בברכות נלמד ממת מצוה שדוחה פסח ומילה, שמפני כבוד הבריות דוחים איסור תורה בשב ואל תעשה. ולפ”ז חבירו המצווה להפרישו מאיסור, אינו מפרישו משום כבוד הבריות, לפי שהוא רק בשב ואל תעשה, שאינו מודיעו האיסור. וסברת הרמב”ם היא שאם יודע האיסור ואינו מודיעו וע”י שתיקתו מתבצע איסור, אין זה שב ואל תעשה, אלא עבירה בקום ועשה, לפי שהוא כגורם האיסור.
סברא זו מפורשת בתוס’ בשבועות ל: שהקשו על דברי הגמ’ שאין ת”ח צריך להעיד בפני בית דין שאינו לכבודו, וה”מ בממונא, אבל באיסורא חייב, לפי שאין עצה ואין תבונה נגד ה’. והקשו התוס’ הרי בשב ואל תעשה כבוד הבריות דוחה גם איסורים כמבואר בגמ’ בברכות. ותירצו שאין זה שב ואל תעשה לפי שאם על ידו נגרם האיסור חשיב השתיקה כקום ועשה. ולפ”ז מחלוקת הרא”ש והרמב”ם היא אם שתיקת המפריש הוא קום ועשה או שב ואל תעשה.
- 372 . עי’ לעיל: הדין וגדרו; בשב ואל תעשה. נו”ב שם, והוסיף שאף הלבוש כלאים עצמו, כיון שהוא בשוגג, אין זה בגדר קו”ע, ועי’ שו”ת דבר יהושע סי’ כא אות יד. ↑
- 373 . עי’ ציון 268 ואילך. ↑
- 374 . עי’ ב”ח שבסמוך, וע”ע הנ”ל. ב”ח יו”ד סי’ שג. ↑
- 375 . אחרונים דלהלן, ועי’ לעיל ציון 275 ואילך. ולדעת אחרונים דלעיל, וכן לשאג”א שבציון 274, משמע שלענין דחיה מפני כה”ב, אין חילוק בין שוגג למזיד. ↑
- 376 . עי’ לעיל, שם. ↑
- 377 . עי’ ציון 35. ↑
- 378 . פרי יצחק ח”א סי’ כו ד”ה אולם (הב’); שו”ת דבר יהושע סי’ כא אות י. ועי”ש אות יא, שמחלק בין כה”ב של זה העובר באיסור לבין כבודו של זה הבא להפרישו. ↑
- 379 . קה”י ברכות סוס”י ח בלשון שני, ועי”ש לשון ראשון. ↑