משנה סו ע”ב – עולת העוף שעשאה למטה
זבחים סו, ב
מתני’ וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ומועלים בהן חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת ר”א אומר מועלים בה ר’ יהושע אומר אין מועלים בה א”ר אליעזר ומה אם חטאת שאין מועלים בה לשמה כששינה את שמה מועלים בה עולה שמועלים בה לשמה כששינה את שמה אינו דין שימעלו בה א”ל ר’ יהושע לא אם אמרת בחטאת ששינה את שמה לשם עולה שכן שינה את שמה לדבר שיש בו מעילה תאמר בעולה ששינה את שמה לשם חטאת שכן שינה את שמה לדבר שאין בו מעילה.
בסברת רבי יהושע יש כמה אפשרויות בסוגיה שהן עוד יותר אפשרויות בהבנת הראשונים. לפי פשט הסוגיה, יש בדעת רבי יהושע שלש שהן שש אפשרויות:
- סברות המשנה והברייתא
- סברת המשכה
- מסקנת הסוגיה ברבי יהושע – שתי דעות בתוספות סח ע”א.
סברות המשנה והברייתא, כפי שנראה הם שתי סברות שונות
סברת המשכה, יש להסביר גם על פי רבי יוחנן שכך היא הצעתה של משנתנו – כולה משנה
וגם על פי רב אשי שזה רק בעולה שעשאה למטה ולא בחטאת שעשה למעלה כמעשה עולה לשם עולה.
בפשט המשנה, השאלה הראשונה שלדעתי יש לשאול היא האם רבי יהושע סובר שאין מעילה מדאורייתא וחולק על רבי אליעזר הסובר שיש מעילה מדאורייתא, או שלכ”ע אין מעילה דאורייתא משום מה, ורבי אליעזר סבור שהמעילה היא דרבנן, ורבי יהושע חולק על ר’ אליעזר רק בדרבנן.
(ולהלן נדון – וע’ תוספות בריש דף סז ע”א ד”ה והרי, וגם שתי הדעות בתוספות בסוף הסוגיה סח ע”א, האם לרבי יהושע זה מדאורייתא חטאת כשרה, לרבי אליעזר רק מדרבנן יש מעילה)
אבל ברש”י נראה שהמהלך במשנה הוא דאורייתא. ע’ רש”י ד”ה ומועלין בהן וד”ה חוץ מחטאת:
רש”י זבחים סו, ב
ומועלין בהן – ואף בחטאת הואיל ונפסלו ואין בהן שעת היתר לכהנים לא יצאו מידי מעילה שבהן.
חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת – דכשירה היא ויש לה שעת היתר לכהנים ושוב אין בה מעילה אפילו לזר.
רבי אליעזר אומר מועלין בה – דהא עולה היא ומי הוציאה ממעילתה שעת היתר לכהנים אין לה.
רבי יהושע אומר אין מועלין – דכיון דשינה שמה ומעשיה ומקומה לשם חטאת נעשית חטאת כדמפרש בגמרא.
אלא שבדעת רש”י צריך להבין: הרי הוא מסביר שלרבי יהושע אין מועלים משום שנעשה חטאת, לכאורה הרי זה סברת רב אדא בר אהבה בסוף “נחית ר”א…” ומדוע רש”י אומר סברא זו בתחילת הסוגיה?
ובכלל, ע’ קרן אורה, שכל סברת המשכה צריך רק לפי הברייתא ולא לפי המשנה, ואיך רש”י מכניס במשנה סברה זו?
כתב הקרן אורה שטעם רבי יהושע שנמשכה ונעשית חטאת, אינו אלא לפי מהלך הברייתא ולא לפי מהלך המשנה. וז”ל הקרן אורה:
משנה, אמר לו ר”י כו’, תאמר בעולה ששינה את שמה לדבר שכולו היתר, וברייתא בגמרא לא קאמר ר”י תשובה זו לר”א, אלא השיב לו מה לאשם ששחטו בדרום שכן לא שינה את מעשיו, וע”ז פריך בגמרא ונימא ליה ר”א אשם ששחטו כו’ בשינוי בעלים יוכיח, ש”מ נחית כו’ דאמר רבאב”א אומר היה כו’ והיה נראה דראב”א לא קאמר טעמיה דר”י הכי אלא לדברי הברייתא, דלא השיב ר”י מה לשלמים שכן יש בה איסור והיתר, ואיכא למיפרך מאשם ששחטו בדרום בשינוי השם ושינוי בעלים, וע”כ טעמיה דר”י דנמשך ונעשה חטאת העוף. אבל להאי פירכא דמה לאשם כו’ שכן שינה לדבר שיש בו איסור והיתר כדתנן במתניתין לא הוי מצי ר”א למימר מידי לר”י, א”כ א”צ להא דראב”א אלא טעמיה דר”י שכן שינה שמה לדבר שכולו היתר,
ואכן המשנה והברייתא נראה שהם שני טעמים שונים לגמרי, בפשטות אלו שתי סברות שונות: במשנה שאם שינה את שמם לדבר שיש בו מעילה או אין בו מעילה, וסברת הבריתא שתלוי במספר השינויים.
אדרבה, הראיה שאלו טעמים שונים, שהרי בברייתא היה יכול רבי יהושע לתרץ על שאלת רבא “ונימא ליה אשם ששחטו בדרום לשם שלמים בשינוי בעלים ששינה את שמו ושינה את מקומו ושינה את מעשיו” – הרי לפי המשנה אין מקום לשאלה זו, כיון ששינה לדבר שיש בו איסור והיתר!
ומשמע שבבריתא לא משנה מטרת השינוי אלא עצם השינוי ולכן לא ניתן לענות כך על השאלה באופן כזה.
מכל מקום לשיטת רש”י, לכאורה אם כן טעם המשכה הוא כבר במשנה, ומה התחדש אם כן?
אלא שצריך להבין בדעת רש”י, על פי מה שרש”י מסביר את דין נמשכה:
ויש להעיר, מהו לשון “נמשכה”? לכאורה אנו מדברים כאן על עולה שהופכת להיות חטאת, הרי במושגים של קודשים זוהי “עקירה”?
המושג “עקירה” מצאנו בפסחים עג, א לגבי אשם שניתק לרעיה:
אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה
וכן לגבי פסח, פסחים סד, א לגבי שוחט את הפסח שלא לשמו:
טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי, שמעת מינה פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה.
נראה שלרש”י זה ההבדל בין המשנה ובין הסברו של רב אדא “נמשכה”.
ע’ רש”י הסבר רש”י בנמשכה. רש”י ד”ה נחית רבי אליעזר, וד”ה רב אשי אמר.
כלומר, זה תלוי במה שהשינוי הראשון לגבי עולה הוא כשר –
ולכן לרש”י בשאר קרבנות לא שייך לומר נמשכה. (אבל לפי זה צריך בירור: אם גם ברישא רבי יהושע חולק וחטאת שעשאה למעלה נעשית עולה, אם כן לא צריך שהסימן הראשון יהיה כשר, ואם כן בכל בהמה אפשר יהיה לומר נמשכה).
זה קשה, שהרי עולה שעשאה למטה פסולה, ואפילו מליקת סימן אחד
הסבר הקרן אורה לא ברור (ע’ ערה ד”ה וכתב רש”י)
אלא ע”כ כוונתו דהכא כשנעשית למטה אינה נפסלת בסימן אחד, אלא נמשכת לחטאת.
וצ”ל שכוונתו של הקרן אורה היא שכיון שמלק למטה לשם חטאת אינו נפסל משום מליקת מטה דעולה, אלא אדרבה נמשך להיות חטאת העוף (הערה לא בק”א).
וע’ חזון איש לג א ואמ”ל. וע’ הסבר מקדש דוד קדשים סימן כח אות ב
ונראה מזה דאף במלק סימן אחד למטה בעולת העוף דפסול מ”מ שם פסול לא חל עליה רק אחר גמר המליקה, דהשם פסול הוא מליקת מטה היינו מליקה בפסול ושם מליקה הוא לאחר גמר המליקה, ומליקת סימן אחד בעולת העוף לאו כלום היא ואין שם מליקה עדיין עליה, א”כ לא חל עדיין עליה שם מליקה פסולה, ואף על גב דלא אפשר עוד לתקונא כי מלק סימן אחד למטה מ”מ שם פסול לא חל עד שתהיה שם מליקה עליה, א”כ יכולה עדיין להמשך וליעשות חטאת העוף,
וע’ שיטה מקובצת על רש”י שהתייחס לשאלה זו, באות יח ואות כא
נראה ברש”י, שגם במשנה טעמו של רבי יהושע משום שזו חטאת כשירה. זה לא דין המשכה, אלא זה מדין עקירה זה הופך להיות חטאת.
דין המשכה הוא משום שהסימן הראשון הוא יכול להיות עדיין לא פסול בעולה, ולכן חל על זה דין החטאת, לפני שחל על זה דין עולה פסולה.
מכל מקום יש לומר שלכן נקט רב אדא בר אהבה “נמשכה” שזה לשון שזה הדרגתי
אבל במשנה, ברור לרש”י שהטעם לרבי יהושע שאין מעילה הוא משום שזו חטאת גמורה. אבל לא משום שנמשכה אלא משום שנעקרה לשם חטאת,
ונראה ברש”י שפירוש נמשכה לפי הנ”ל אינו כתוספות, ע’ תוספות ד”ה א”ר אליעזר, שכדי לומר נמשכה, צריך להיות גם הזאה ועד אז לא נמשכה.
תוספות לשיטתם שה”נמשכה” נעשה על ידי שני שינויים, בתוספות ד”ה “ועולת העוף”, ואם כן המשיכה נעשית באופן שעל ידי שזה חטאת ממילא זה מופקע מלהיות עולה
אבל לרש”י ההמשכה מתחילה מיד, ולכן יש נפ”מ אם הפעולה הראשונית היא כשרה בעולה שעשה למטה, או בחטאת למעלה שהזריקה פסולה משום שאינה לשמה, כמ”ש רש”י.
מכל מקום הפשט ברש”י הוא שבמשנה גם כן מדובר על דאורייתא, אלא שהמושג הוא העקירה, והשאלה היא איך נעשית העקירה. אם על ידי כוונת המטרה, לדבר שאין בו מעילה, או שזה נעשה על ידי שינוי כמו הברייתא.
אבל לרב אדא בר אהבה, המושג כאן הוא “המשכה” שהוא מושג שמראה תהליך הדרגתי ששייך רק בעופות ולא בבהמות.
הבנת ר’ דוד זצ”ל:
אבל ע’ בחידושי ר’ דוד סולוביצ’יק (חידושי רבנו משולם דוד הלוי) שלפי המשנה ולפי הברייתא המחלוקת היא אכן מה שמפקיע את המעילה, לפחות לרבי יהושע, הוא שהוי כמו קדשים שמתו.
אבל בדעת רבי אליעזר, לכאורה זה דאורייתא כיון שאין שינויים מספיקים כדי שיחשב לקדשים שמתו.
לשיטת התוספות כאן ד”ה קדשי קדשים, גם לרבי אליעזר כאן המעילה היא דרבנן, ואם כן כל המחלוקת היא בדרבנן. כן משמע בתוספות שלא רק שחיטה בדרום היא מעילה דרבנן, אלא גם שינוי מקום בעולת העוף ולכן כתוב בסוף “וק”ו דאמר א’ אליעזר היינו שיש להם לבית דין לתקן מעילה”. אם כן לר”א המעילה דרבנן ולרבי יהושע אין מעילה.
ולכאורה גם לדעת הרמב”ם צריך לומר שכל הדיון כאן הוא דרבנן, משום שהרמב”ם כתב בהלכות מעילה פרק ג’ הלכה א’:
קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, אבל מועלין בהן מדברי סופרים, וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות שכבר ביארנום מועלין בהן מדברי סופרים, במה דברים אמורים בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים, אבל אם היה לקדשי קדשים הנאכלים שעת היתר ואחר כך נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והותרו שעה אחת אין מועלין באותו דבר שהיה ראוי לאכילה כמו שביארנו, כיצד…
טעמו של הרמב”ם, שבכל פסולי המוקדשין שייך הטעם של רבה במעילה ב’ ע”ב לגבי שחטן בדרום “כמאן דחנקתיהו דמי” – היינו כמו קדשים שמתו (ובשיעורי ר’ דוד ע’ דש הביא סברא זו בשם הגר”ח).
לכאורה גם פסולי העוף הם כפסולי הקדשים ואם כן המעילה היא דרבנן.
והחיבור בין פסול דרום לבין פסול העוף, ע’ מעילה ג’ ע”א. בדחיית רבה. ולהלן נדון בקשיים על שיטת הרמב”ם.
אם ננקוט כרמב”ם שכל פסולי המוקדשין המעילה בהם היא רק דרבנן, אם כן ברור שכל הדיון כאן הוא דיון בדרבנן[1]
(ואז יתכן שלרבי יהושע זו עולה פסולה מדרבנן, שאין בה מעילה – ללא טעם המשכה).
לכאורה לפי זה יותר קל להבין את הסברות של המשנה ושל הברייתא, האם היה צורך לבית דין לתקן מעילה.
ועדיין הסברות צ”ע. בסברת הברייתא יש להבין שאם השינוי הוא כל כך גדול, גם בשמו גם במקומו וגם במעשיו, הוא כבר לגמרי אינו קדשי ה’. אבל במשנה לכאורה הסברא הפוכה, שהרי בסוגיה במעילה ג’ ע”א לפי גרסת הב”ח שם ורש”י שם, יש לגזור מעילה אם לא בדילי מיניה. ואם כן מה סברת רבי יהושע? (באשר להפקעה דאורייתא, זה כרמב”ם שאין כאן מעילה).
אבל אבל מה שהגרי”ז הסביר כך את שיטת רבי יהושע צריך עיון, שהרי בסוגיה במעילה ב’ ע”ב מבואר שגם בקדשים שמתו יש מעילה בדרבנן.
אבל יותר קשה: אם זה כמו קדשים שמתו, הרי לכאורה מדוע אינו מטמא בבית הבליעה? הרי מה שאין טומאת בית הבליעה תלויה בכך שפסולו בקודש (משנה סח ע”ב כל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה וכל שאין פסולו בקדש מטמא בבית הבליעה),
ובכך שאם עלה לא ירד, וע”כ בפסולי המשנה, אם עלו לא ירדו, ואיך ניתן לזה דין קדשים שמתו? וקדשים שמתו לא נחשב פסולו בקודש?
ע’ רמב”ם פסולי המוקדשין ז, ט:
כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן או מפני שינוי מעשיהן או שינוי שמם, אינן כנבלת העוף לטומאה, וכן חטאת העוף או עולת העוף שנתפגלה או נטמאה או נעשית נותר, אינה מטמאה בבית הבליעה כנבלת העוף שכל אלו פסולן בקדש.
וע’ ע’ משנה פד ע”א שכל שפסולו בקדש אם עלה לא ירד.
ובעצם זו טענת התוספות סח ע”א ד”ה מלק עיי”ש[2] ולמסקנתם בעוף אם עלה לא ירד. וצ”ל שבכל זאת המעילה היא דרבנן, וכמ”ש התוספות הקודם, שיש מקרים שאין בהם מעילה, תוספות זבחים סח, א ד”ה אימר דא”ר
דכי האי גוונא אשכחן פ”ק דמנחות (דף יב.) דזריקה מועלת ליוצא ושירים שחסרו בין קמיצה להקטרה שאסורין באכילה והקטרתן מוציאן מידי מעילה וזריקת פיגול (ר”ל) בפ”ק דמעילה (דף ג:) דמפקא מידי מעילה אף על גב דלא עלה לשם חובה
אלא ששאלה זו היא בעצם התיובתא לרבה בסוגיה במעילה ג’ ע”א הסובר ששוחט בדרום אם עלה תרד.
מכל מקום לרמב”ם הרי המעילה היא דרבנן, אמנם לרמב”ם קשה האם פסק כרבה, והרי רבה יצא בתיובתא
אלא צריך לומר כמו שכתב הכסף משנה על הרמב”ם שם:
כסף משנה מעילה ג, א
והוי משמע לכאורה דכיון דהלכה כרב יוסף ולדידיה מועלין דקתני מתני’ הוי דאורייתא הכי נקטינן כי דייקינן בה נקטינן דמועלים בהם דקתני מתני’ היינו מדרבנן משום דהא דאוקימנא מתני’ דמועלין בהם היינו מדרבנן לרבה אבל לרב יוסף הוי מדאורייתא היינו אליבא דר”ש אבל לר’ יהודה הא אמרינן דכ”ע לא פליגי דאם עלו ירדו וא”כ אין מועלין בהם מדאורייתא וכיון דקי”ל הלכה כר’ יהודה לגבי ר”ש כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה אלא מד”ס.
ואם כן אכן יוצא שבכל אלו של המשנה בתחילת מעילה אם עלו ירדו. ואף על פי כן זה נחשב פסולו בקודש ולא מטמא בבית הבליעה.
ואם כן לרמב”ם אנו לא מקבלים את הכלל שכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד, שהרי יש שירדו גם אם פסולו בקדש.
והמעילה בהם היא דרבנן, אליבא דרבי יהודה כמו קדשי קדשים ששחטן בדרום.
והגמ’ במעילה קושרת בין קדשי קדשים ששחטן בדרום לבין עולה ששינה את מקום המליקה.
אם כן על כורחנו אף שזה דרבנן ואם עלו ירדו, מכל מקום אין מטמאים בבית הבליעה ונחשב שפסולו בקודש.
ועל כורחך שהכלל “כל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד” אינו מוחלט[3]. וכפי שאנו מוצאים מכללו
והרי לנו הרמב”ם בהלכה ו’ בהלכות פסולי המוקדשין שכתב כרבי יהודה שנשחט בלילה או נשפך דמה או שיצאה חוץ לעזרה אם עלתה תרד[4], אף שהיא פסולה בקודש. ולפי הגמרא במעילה הוא הדין במשנתנו הנדון הוא מעילה דרבנן.
אבל יתכן שלרמב”ם שפסק כרבי יהודה לגבי פסולי המוקדשין עולת העוף היא שונה, כמו שכתבו התוספות סח ע”א ד”ה מלק בשמאל
א”נ מודה ר’ יהודה בעוף דכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד דהנך תלתא מיעוטי דלקמן בבהמה כתיבי ומיהו על כרחין חד מינייהו בעוף דלא תימא כל פסולי דעוף אם עלה לא ירד.
וכן לכאורה עולה מתוך דברי הרמב”ם בהלכות מעילה פרק ג’ הלכה ז’ שכתב
רמב”ם מעילה ג, ז
כל חטאת עוף או עולת עוף שנפסלה בשינוי עשייתה או בשינוי מקום עשייתה מועלין בה חוץ מעולת העוף שנמלק למטה כמליקת חטאת לשם חטאת שאע”פ שלא עלתה לבעלים לשם חובה אין מועלין בה הואיל ושינה שמה ומקום עשייתה ושינה מעשיה לשם דבר שאין בו מעילה.
ואם כן לרמב”ם המחלוקת בין רבי יהודה ובין ר”ש היא בדאורייתא ולא בדרבנן. מכל מקום דברי הגרי”ז קשים, שאם סברת רבי יהושע היא שהוי כקדשים שמתו, הרי יש לפחות מעילה דרבנן. ובפשטות, יש שאלה גם לגבי מה שאין טומאת נבילה אם זה הוי כמו קדשים שמתו.
[1] וע’ שיעורי ר’ דוד ע’ דש, אם כן מה מוכיח ר”א מאשם ששחטו בצפון לשם שלמים, הרי שם הקרבן כשר. אבל התשובה לפי התוספות ד”ה א”ר אליעזר, שר”א לטעמיה דסבר אשם שלא לשמו פסול כחטאת.
הערה נוספת שם בשם הגר”ח, שגם לרמב”ם לא בכל פסולי המוקדשין המעילה דרבנן, שהרי בנקטרין יש מעילה דאוריתא גם בפסולים כפי שמוכח ברמב”ם שגגות פרק ו’ הלכה ד. וכתב ר’ דוד שלפי זה בעולה פסולה ששחטה למטה, כיון שאם עלה לא תרד המעילה היא דאוריתא. (אמנם צ”ע בתוספות בסוף הסוגיה)
[2] תוספות זבחים סח, א ד”ה מלק בשמאל
מלק בשמאל או בלילה אין מטמאין בבית הבליעה – לכאורה כולה מתניתין ר”ש היא דאמר לקמן בפרק המזבח מקדש (דף פד.) שכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד דהא אמרינן בגמרא דמליקה המתרת את האיסור פי’ דאם עלה לא ירד אינה מטמאה בבית הבליעה ומליקת לילה לר’ יהודה תרד כדאמר בפ’ המזבח מקדש (שם) פרט לנשחטה בלילה וכן לעיל דתנן וכולן אין מטמאין בבית הבליעה והיינו בשחיטת דרום דתרד לר’ יהודה כדאמר בשמעתין קמייתא דמעילה (דף ב:) אלא מתניתין ר”ש היא
[3] וכן כתב הגרי”ז סטנסיל בדף סח בתוספות ד”ה מלק בשמאל. ואכמ”ל.
[4] רמב”ם פסולי המוקדשין ג, ו – ח
הלכה ו
וכן בהמת קדשים שנשחטה בלילה או נשפך דמה או שיצאת חוץ לעזרה אם עלתה תרד.
הלכה ז
אבל קדשים שלנו או שלן הדם או הבשר או האימורים, וזבח שיצא חוץ לעזרה, או שנטמא או נפסל במחשבת הזמן או במחשבת מקום או במחשבת שינוי, או שקבלו הטמאים וזרקו את דמו, הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה, ושנתן דמו חוץ למקומו או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום, אף על פי שכל אלו פסולים אם עלו לראש המזבח לא ירדו.
הלכה ח
כל שפיסולו בקודש, הקדש מקבלו וכשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו שנייה שהרי פסולין הם.