ב”ה
האם השוכר פועל וחלה הפועל, האם צריך לשלם ימי מחלה לפועל?
השאלה היא: האם הפועל כל זמן העבודה הוא כשכיר לבעל הבית, גם כשאינו עובד, ודינו כמו עבד לענין זה. או שפועל הוא לבעל הבית רק בזמן העבודה. וממילא כשאינו עובד אינו פועל וממילא לא מגיע לו שכר? (כמובן כשאין מנהג מדינה או חוזה ביניהם).
גמ’ ב”מ י’ ע”א: “רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום. אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא אמר ליה שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אמר ליה כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים.”
האם נאמר כאן שפועל אינו עבד, ויכול לחזור בו משום שאין כאן התחייבות, או שנאמר כאן שאף שהוא דומה לעבד, הרי יכול לחזור בו משום “כי לי בני ישראל”.
הריטב”א כאן כתב דברים מפורשים בענין זה, וכן בשימ”ק בשם ריטב”א, ומדמה קנין הפועל לקנין של עבד כנעני:
“והא אמר רב פועל יכול לחזור בו. פירוש ואי ידו כיד בעל הבית חשיב האי קנייה קנייה אלימתא ליומיה כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו והיאך יכול לחזור בו: ופרקינן דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא ולאו משום דאין קניינו קנין גמור אלא גזירת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעל הבית. הריטב”א ז”ל”
למהלך הריטב”א גם ברור מדוע בעל הבית אינו יכול לשנות את תנאי העבודה של הפועל תוך כדי עבודה, מאחר וכבר הפועל קנוי לו, הרי שהיה שעבוד והתחייבות מראש.
דברים מעין אלו נראה גם מדברי הרמב”ם בהלכות מכירה פרק יג הלכה טו: “השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה”.
אבל ש”ך בסימן של”ג ס”ק יד הביא בשם ריטב”א שפועל חוזר בו רק אם לא התחייב אלא באמירה. אבל אם התחייב בקנין לא יכול לחזור בו. ואם זה הפשט בריטב”א, הרי שלמד שפועל יכול לחזור בו משום שאין התחייבות לעבוד. וע’ ש”ך שכתב שאם פועל משתעבד הרי זה קנין דברים. אלא שכתב הש”ך שגם הריטב”א מיירי רק בקבלן ולא בפועל. והקצות הוכיח שלא הוי קנין דברים ויכול להשתעבד על ידי קנין ואז גופו משועבד כדין העבדים. אלא שבכל זאת התורה אמרה שיכול לחזור משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים.
ולכאורה נראה שהדמיון לעבד הכוונה היא לעבד כנעני. משום הגמ’ אומרת: “שאני פועל דידו כיד בעל הבית”. לכאורה, עיין משנה להלן י”ב ע”א, שמציאת עבד עברי היא לעצמו. האם הכוונה היא שהוא כעבד כנעני? לכאורה איך ניתן לומר דבר כזה?
בהגהות מימוניות בתשובות בסוף ספר קנין בסימן ל”א לגבי מלמד שחלה, שכתב שם שדינו כעבד שחלה ולכן לא מנכים לו משכרו. ובהמשך שם כתב “וקשיא לן, והא פועל יש לו דין ע”ע… דמהאי טעמא אמרינן פועל יכול לחזור בו… ” וחילק מהר”ם שיש הבדל בין אם קיבל את שכרו קודם או עדיין לא קבל את שכרו. אם כן הרי מהר”ם הבין בסוגיה שאם פועל יכול לחזור בו הרי זה משום שדינו כמו עבד עברי.
ולעומת זה כתבו תוס’ בקידושין י”ז ע”א ד”ה חלה, שיש לחלק בין פועל לבין עבד, עיי”ש בסוף התוס’. ואם כן זו מחלוקת ראשונים אם אם פועל דינו כעבד ממש. ולכאורה גם לגבי הנפ”מ שכ’ לעיל.
נפ”מ נוספת ממחלוקת זו: אם פועל יכול לחזור בו כשאין לו כסף לשלם, אם זה מדין גרעון כסף הרי אם אין לו כסף אינו יכול לחזור בו. אבל אם אין זה מגדר של גרעון כסף הרי יכול לחזור בו.
נפ”מ נוספת: נחלקו התוס’ ב”מ דף י’ ד”ה כי לי בני ישראל עבדים, עם הגהות מרדכי בפ’ האומנים שהובא ברמ”א סימן של”ג אם פועל יכול לשכור עצמו ליותר משלש שנים. לתוס’ מותר ולמרדכי יש איסור.
ב”מ י’ ע”א: “רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום. אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא אמר ליה שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אמר ליה כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים.”
שולחן ערוך חושן משפט סימן שלג
סעיף ג התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים. הגה: ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלשה שנים (הגהות מרדכי פרק האומנין). סעיף ה בד”א, בדבר שאינו אבוד; אבל בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו. (משרתת או עבד של בעל הבית, מקרי דבר האבוד, דבע”ה לא יכול לעשות מלאכה בעצמו, וע”י זה נאבד שלו) (ת”ה סי’ שכ”ט); אא”כ נאנס, כגון שחלה (הוא או אשתו ובניו) (ח”ה סי’ שכ”ט) או ששמע שמת לו מת (ל’ הטור). ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם, רק מה שעשו, וידם על העליונה (טור שם והרא”ש ורש”י ושאר פוסקים ע’ ס”ק כ”ה). ואם חזר בעל הבית וקבלן לאחר שעבר האונס, סתם, וחזרו ועשו אחר כך מלאכתן, צריך לשלם להן כל מלאכתן ואינו מנכה להן כלום (טור בשם אביו הרא”ש והוא בפסקיו). אבל בלאו הכי, מנכה לו כל ימי חליו או אנסו, אעפ”י שלא חזר בו הפועל (תוס’ ורשב”ץ ותשובת מיימוני ס”ס קנין סי’ ל”א). וה”ה למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו. ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו, י”א דאינו צריך להחזיר (שם בתשו’ מיימוני ובמרדכי עיין בס”ק כ”ה). ומלמד החוזר בו, מקרי דבר האבוד. וכן סופר המקבל לכתוב ספר אחד וחוזר בו, מקרי דבר האבוד (תשובת מיימוני הנ”ל ומרדכי פ’ האומנין). מלמדין, דינן כשאר פועלים שצריכין לעשות כמנהג להשכים או להעריב, כמו שנתבאר סימן של”א, ואסור לעשות מלאכתו עם הלמוד או לנעור בלילה יותר מדאי, או להרבות במאכל, וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה (מרדכי פ’ האומנין בשם הירושלמי והגהות מיימוני סוף הלכות שכירות). שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן (הגהות מיימוני פ”ט). וע”ל סימן של”ד ושל”ה מדיני מלמד. ואם לא נאנס, וחזר בו, אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו, ועכשיו אינו מוצא, שוכר עליהם או מטען. הגה: ואם מצא פועלים אחרים (לשכור), והטעה את אלו, צריך ליתן להם כפי מה שפסק להן באחרונה (טור ס”ג בשם הרא”ש). כיצד מטען, אומר להם: סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים, עד שיגמרו מלאכתן, ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה; ואפילו נתן להם השתים, מחזיר מהם התוספת. הגה: פועל שעשה בחנם עם בעל הבית, יכול לחזור אפילו בדבר האבוד (מהרי”ק שורש קל”ג). תוספות מסכת קידושין דף יז עמוד א חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים – יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו ע”ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין וקשה דבפרק השוכר את האומנין (ב”מ דף עז.) קאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ופריך והתנן השוכר את הפועל ושמע שמת לו מת או שאחזתו חמה יכול לחזור בו טעמא דמת לו מת שאנוס הוא הא לאו הכי אינו יכול לחזור בו והשתא אי היכא דאניס נוטל שכירותו משלם מאי פריך לרב דילמא היכא דמת לו מת דאניס הוא נוטל שכירות משלם ורב איירי בדלא אניס ואינו נוטל אלא מה שהרויח אלא ע”כ אף כי נמי הוי אנוס אינו נוטל אלא מה שהרויח ואי לא אניס ידו על התחתונה דבעה”ב שוכר עליו אם באתה חבילתו לידו או מטעהו כדאמר (שם עה:) גבי השוכר את הפועל להעלות פשתנו מן המשרה והשתא פריך שפיר לרב וא”כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע”ע דעבד עברי גופו קנוי לאדונו הילכך חלה שלש אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח ועוד נראה לחלק בין מלמד לע”ע דעבד היכא דחלה ג’ ועבד ג’ היינו טעמא דאינו חייב להשלים משום דכתיב בספר (ישעיה טז) מקצה שלש שנים כשני שכיר אם כן מצינו דשנים דשכיר הן שלש שנים והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והילכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמר דאינו חייב להשלים ויטול שכרו כיון דעבדו ג’ שנים דהיינו שני שכיר.