ב”ה
דין פועל ליותר משלש שנים
רמ”א בשו”ע של”ג סעיף ג’
“התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים. הגה: ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלשה שנים (הגהות מרדכי פרק האומנין).”
וראה בשו”ת חתם סופר חלק א (או”ח) סימן רו ד”ה נוהגין ברוב:
“נוהגין ברוב תפוצות ישראל לכתוב שטר הרבנות על זמן, יש על ג’ שנים ויש על חמשה שנים, ומ”מ מעולם לא נשמע שאחר כלות הזמן ההוא יצא נקי מרבנותיו /מרבנותו/. וטעם המנהג הוא עפ”י מ”ש בש”ע ח”מ סי’ של”ג ס”ג שאסור לפועל ומלמד לשכור עצמו יותר מג’ שנים דא”כ יצא מכלל שכיר ונכנס לכלל עבד ואסור למכור עצמו בעבד עברי ע”ש, והנה זמן ג’ שנים לשכיר נפקא להו מקרא בישעי’ [ט”ז – י”ד] שלש שנים כשני שכיר, משמע דסתם שני שכיר הם ג’ שנים ובתורה כתיב [דברים ט”ו – י”ח] בעבד עברי כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים היינו פעמיים כשני שכיר וכנ”ל, ולפירוש זה אסור להשכיר עצמו ביותר משלש שנים, אך רש”י בחומש עפ”י ספרי פירש משנה שכר שכיר שעבד עברי עובד ביום ובלילה דמוסר לו שפחה כנענית, וגם התם בישעי’ בפסוק שלש שנים כשני שכיר פירש ג”כ פירוש אחר ע”ש, א”כ אינו מוכח לאסור יותר מג’ שנים רק שלא יהיה מושכר לשש שנים וע”כ יש כותבין שטר הרבנות על שלש שנים ויש על חמש שנים אבל סתם אין כותבין”
תוס’ ב”מ דף י’ ד”ה כי לי בני ישראל עבדים כ’ שמותר לאדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי.
לכאורה שאלה זו תלויה במה שנדון בשעור הקודם האם פועל הוא כעבד. ודעת הריטב”א שהובא היא שמסקנת הגמ’ היא אכן שפועל הוא כעבד אלא שיכול לחזור בו. אבל אם אינו עבד, הרי אין הגבלה לזמן. ונפ”מ משאלה זו האם גם בעל הבית יכול לחזור בו מאותה סיבה שאין הפועל שלו עבד. ותלוי בשאלה הנ”ל.
אבל עי’ בלשונו של מהר”ם שהובא בש”ך ס”ק יז, שאדרבא טוען שפועל אינו עבד ובכל זאת אוסר יותר משלש שנים, ומשמע ששאלה זו אינה תלויה במחלוקת הראשונים שנדונה בשעור הקודם.
מלשון מהר”ם מוכח שרק בסמוך על שולחנו יש איסור אבל אם אוכל בביתו מותר להיות פועל גם יותר זמן. ולפי זה בכל המשרות כיום מותר גם ליותר משלש שנים. וכ”כ בשו”ת בצל החכמה ח”ב סימן פ”ז.
כיון שדין פועל יכול לחזור בו הוא משום “כי לי בנ”י עבדים”, מה יהיה הדין אם העבד רוצה לחזור בו כדי לעבוד אצל בעה”ב אחר? האם לא נאמר שכיון שרוצה להשאר “עבד” אם כן לא יוכל לחזור בו או שיחזור וידו על התחתונה? בשאלה זו דן בשו”ת חוות יאיר סימן קו ד”ה תשובה:
“ומלבד זה נראה לכאורה שהיה אז עוד מקום להסתפק בנדון זה דאפילו נימא אינו דבר האבוד וא”כ יד הפועל על העליונה ליתן לה לפחות מה ששכר’ עמה לפי ערך עסמ”ע וש”כ. שמא היינו אם הפועל חוזר בו ]עי’ תשובה ק”מ[ מהיות פועל לשום אדם ומטעם כי לי בני ישראל עבדים דע”כ הפועל יכול לחזור בו כמפורש בגמ’ מש”כ אם הולך מבה”ב זה ונשכר אצל אחר שנשאר עבד לעבדים דינו כדין קבלן שידו על התחתונה ולא יפסיד בה”ב דבר. מ”מ לא נהירא לי לחלק בכך כלל רק מפני שנא’ כי לי ב”י עבדים לא אלים קניית האדון בו כולי האי שאם יחזור בו יפסיד מה שעשה כבר. ולא תלי בצדקתו ודעתו שחוזר בו מהיות עבד לעבדים רק עבד ל”ה דמי יגיד לעבד זה שיטעון כך אלא ע”כ כמ”ש וא”כ אין חילוק אפילו ישכיר עצמו אצל אחר”.
נפ”מ נוספת מהשאלה האם גדר של פועל הוא גדר של עבד שיש לאדון בו קנין, הוא מה הדין אם יש התחייבות בקנין בין פועל לבעל הבית שלא יוכל לחזור בו. בית יוסף הביא בשם הריטב”א, שאם הפועל עשה קנין עם בעל הבית, אין פועל יכול לחזור בו. וע’ ש”ך ס”ק יד שחלק על זה. וכתב עוד שגם קנין לא מועיל משום שהוי קנין דברים. ולדעת הקצות ודאי שיכול לשעבד את עצמו ולא נחשב לקנין דברים. ע’ קצות ס”ק ג’. וע’ רמב”ם וראב”ד הלכות שלוחין ושותפין הלכה ב’:
“האומנין שנשתתפו באומנות אע”פ שקנו מידם אינן שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, אבל אם היו לוקחין הבגדים בממון עצמן ותופרין אותן ומוכרין ולוקחין השתי והערב ממעותיהן ואורגים ומוכרין ונשתתפו במעות שלוקחין בו הרי אלו שותפין וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ובמשאן ובמתנן הרי אלו לאמצע.
השגת הראב”ד: האומנין שנשתתפו באומנות וכו’ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. א”א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ”ל.”
ומוכח מדעת הראב”ד שיש מושג של שעבוד הגוף, ובשעבוד הגוף כ”ע מודים שיכול לשעבד ואין זה קנין דברים. וע’ כסף משנה שם שגם לרמב”ם זה רק משום שמיירי בשותפין שלא התחייבו בפירוש אבל התחייבות מפורשת לשעבד את גופו אין זה בכלל קנין דברים.
וע’ בשעורי ר’ שמואל ב”מ י’ ע”א עמ’ קמז שהסביר את הריטב”א, שתוספת קנין אין פירושה פועל מסוג אחר. שודאי אין הבדל. אלא שאם עושים קנין, הרי יש כאן התחייבות של הפועל להשלים את העבודה והסכום יהיה כחוב.