ב”ה
גדר ההתחייבות של פועל וקבלן – שאלת הקנין
הנ”פ אם עשה קנין או לא עשה קנין: לגבי תרעומת, לגבי השאלה בדבר האבוד שפועל אינו יכול לחזור בו, האם כאן יוכל לחזור בו. אם הגיע כליו לידו, האם יכול לעכב. ועוד נפ”מ (ע’ ערוך השלחן של”ג סעיף ג’ והדין נמצא בפתחי החושן פרק י’ סעיף ז’ עמ’ רנג) אם בעל הבית חוזר בו, ולפועלים לא היה מקום להשכיר א”ע, כך שאם בעל הבית חוזר אין צריך לשלם דמי פועל בטל. אבל אם התחילו במלאכה צריך לשלם להם כפועל בטל. אם כן מה נחשב שהתחילו במלאכה, האם גם קנין שעושים נחשב כאילו התחילו במלאכה?
האם עובד שחתמו אתו על חוזה עבודה, האם יכול בעל הבית לחזור בו (הפועל ודאי יכול לחזור בו משום “עבדי הם ולא עבדים לעבדים)?
פועל יכול לחזור בו, האם בקנין יכול לחזור בו? ע’ ש”ך של”ג ס”ק יד שהביא את הבית יוסף בשם הריטב”א שאין יכול לחזור בו. והש”ך חלק עליו. והשאלה היא במה שנדון לעיל, האם פועל יכול לחזור בו בחצי היום הפירוש שאין כאן קנין על גופו של הפועל או שהפירוש הוא שאף שיש קנין הפועל יכול לחזור בו.
אלא שלכאורה אם זה נכון שזה תלוי בזה, הרי יש סתירה בדברי הריטב”א, שהרי הריטב”א כותב שפועל עם קנין אינו יכול לחזור בו, והוא שכתב בב”מ בדף י’: “והא אמר רב פועל יכול לחזור בו. פירוש ואי ידו כיד בעל הבית חשיב האי קנייה קנייה אלימתא ליומיה כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו והיאך יכול לחזור בו: ופרקינן דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא ולאו משום דאין קניינו קנין גמור אלא גזירת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעל הבית. הריטב”א ז”ל” וא”כ צ”ע מדוע אם עושה קנין מפורש אין יכול לחזור בו.
שולחן ערוך חושן משפט סימן שלג סעיף א השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת. הגה: ויש אומרים דאם משך בע”ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן (טור בשם ר”ת); אבל אם הוא שכיר יום, יכול לחזור כמו שנתבאר (תוס’ והרא”ש ריש פרק הזהב). מיהו יכול לעכב כלי אומנתו ולשכור אחרים (מרדכי פרק האומנין ונ”י בשם תלמידי רשב”א והמגיד פרק ט’).
ומקור דברי הרמ”א בגמ’ ב”מ מ”ח ע”א גבי שאלת קנין מטלטלין מן התורה אם בכסף או במשיכה, ואומרת הגמ’: “…דתניא נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן הוא דלא מחסרא משיכה. אבל מידי אחריתא דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך. והתניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת הכא במאי עסקינן בספר נכרי דלאו בר משיכה הוא”. וכתבו התוס’ שם בד”ה והא בעי לממשך תספורת: “והא בעי לממשך תספורת – מכאן אומר ר”ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בהם ואם תאמר מ”ש מפועל דיכול לחזור בו ויש לומר דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן.”
ומה שהביאו ר”ת ראיה מגמ’ לגבי נתנה לספר, ולא הביא את הגמ’ בדף ע”ו שאם הלכו בעל הבית חייב, וכמ”ש הרמב”ן שזה נחשב לקנין, משום שניתן להסביר את הגמ’ כתוס’ שם, שההתחייבות לשלם היא מדינא דגרמי ולא משום ההתחיבות של בעל הבית לשלם. ולכן כתבו שהלכו או לא הלכו הוא רק סימן לשאלה האם הפועלים יכלו להשכיר את עצמם לאחר בזמן שבעל הבית בטל או לא.
אבל לפמ”ש לעיל, הרי אף שפועל יכול לחזור בו, מכל מקום יש נפ”מ מקנין לגבי שעת התחלת העבודה, האם בעל הבית יכול לחזור בו בלא לשלם כפועל בטל אם עשו קנין אבל עדיין לא הלכו?
(וע’ ש”ך ס”ק ד’ שכתב בשם הג”א שאם עשה קנין לא יכול לחזור בו אפילו אם ידו על התחתונה. ולכאורה אינו ברור: שהרי הש”ך בס”ק יד כתב לחלוק על הריטב”א שסובר שגם קנין אינו מועיל לפועל שלא יוכל לחזור, ואילו כאן כתב שפועל יכול לחזור בלא קנין אבל בקנין אינו יכול לחזור כלל? וצ”ל שכוונת הש”ך היא על קבלן, וכ”כ בפתחי החושן פרק י’ הערה טז)
מהו קנין התחלת המלאכה? בגמ’ בריש פרק השוכר את האומנין מבואר שיש הבדל בין “הלכו” לבין “לא הלכו”. וכן בשו”ע של”ג סעיף א’ מבואר שיש חיוב כשהלכו.
ע’ חדושי הרמב”ן על מסכת בבא מציעא דף עו/ב: “ומיהו ברייתא הלכו דוקא קתני שאע”פ שלא היו יכולין מתחלה להשכיר עצמן שאינן במקום שמשכירין בו פועלים או שהיו הפועלים נשכרין בתלתא ואמר להו ליתן להם עשרה, כיון שהתחילו במלאכה נתחייב מעכשיו ליתן להם שכרן משלם כמו שקבל עליו, שכשם ששאר הדברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה, ובזה יפה כח פועל מכח בעל הבית שפועל חוזר בו בדבר שאינו אבד ואפילו בחצי היום, וטעמא דמילתא משום דלא מפסיד בעל הבית מידי אי לא עביד השתא עביד למחר, אבל פועל הא פסיד שכירות דיומיה וכבר נשתעבד לו בעה”ב בהתחלת מלאכה, ומיהו אם מוצאין להשכיר עצמן משכירין, ואם מוצאין לשכור בפחות שוכרין ומשלים הוא להם עד כדי שכרן שקבל עליו משלם לפי מה שכתבנו”.
וע’ ש”ך ס”ק ז’ שבאר שאם הלכו חייב לשלם להם כפועל בטל אף אם לא היו יכולים להשכיר את עצמם ולא גרם להם נזק.
וברור שתוס’ ע”ו ע”ב ד”ה אין להם הבינו שהליכה אינה עושה קנין. ולכן כתבו שנפ”מ אינה בין הלכו ללא הלכו אלא בין אם היה נזק לפועלים או לא. וכ”כ במחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סימן ד’.
(בש”ך משמע שזה גרע משאר קנינים כ”כ בהערות לפתחי החושן פרק ז’ אות ט’ אלא שאינני מוצא בש”ך דברים אלו.) ודעת מחנה אפרים סי’ ד’ שהתחלת עבודה היא קנין רק משום קנס וכתב שם שלרמב”ן ולרשב”א התחלת מלאכה עביד קנין בפועלים “כחזקה ברקעעות וכמשיכה במטלטלין” ריטב”א: תקנת חכמים. וברע”א חי’ לב”מ ע”ט א’ כתב שזה “קצת קנין” הובאו הדברים בתחומין ז’ עמו’ 436ודעת הנתיבות שהתחלת מלאכה זהו קנין דרבנן.
אלא שבמחנה אפרים סימן ד’ יש חידוש גדול יותר: שכתב שיתכן שהתחלת עבודה אינה קונה רק בפועל ולא בקבלן. וזה שלא ככל מה שהבאנו לעיל עי”ש. ועוד כתב על פי תשובת הריב”ש סימן תע”ו: “…ולפי דברי הריב”ש למדנו דקבלן כל שהתחיל במלאכה מדינא אינו יכול לחזור בו וכן נראה מדברי הטור והרא”ש כמ”ש בסמוך, והא דקתני ידו על התחתונה לאו למימרא דמצי לחזור בו אלא אשמועינן דאם חוזר בו ואינו יכול להזמינו לדין ה”ז שוכר פועלים ביוקר עד כדי שכרם של אלו. א”נ הברייתא מיירי כשזה מוצא פועלים ביוקר לגמור את מלאכתו דבכי הא אפילו קבלן יכול לחזור אלא שידו על התחתונה”.
נפ”מ מכל ענין זה הוא מה שהובא בפה”ד הרבניים ו’ קפב: “תיק מס’ /אלף עשרים ושש/ ה’ בבית הדין הרבני האזורי רחובות בפני כב’ הדיינים: הרבנים, ז’ גרז – אב”ד, א’ שפירא, י’ נדב בענין: התובעת: א’ נגד: הנתבע: טוען רבני ב הנדון: שכר טוען רבני תביעת אשה נגד טוען רבני שיחזיר לה חלק מהשכר שקיבל ממנה כדי לייצגה בביה”ד, לאחר שהשלימה עם בעלה וביטלה את תביעתה נגדו. – טענת הנתבע שהוא טיפל רבות בענין תביעתה ועוד מגיע לו שכר נוסף”.
וזה נפ”מ ממה שכתבנו לעיל, שקנין מועיל אף לדברים אחרים כמ”ש לעיל.
לסיכום: פועל יכול לחזור בו. בדבר האבד אינו יכול לחזור בו. וממתי אינו יכול לחזור בו? מעשה קנין מועיל, וכן התחלת מלאכה. לגבי חזרת בעל הבית, כ’ בירושלמי שגם בעל הבית יכול לחזור בו, וצ”ב. לאחר הקנין בעל הבית חייב לתת לפועל שכר כפועל בטל משום שהיה קנין (ולתוס’ מדין גרמי ולא מדין התחלת העבודה) אם פועל עשה קנין, לדעת הריטב”א גם הוא אינו יכול לחזור בו ולדעת הש”ך עדיין פועל יכול לחזור בו.
קבלן אינו יכול לחזור בו אם עשו קנין או אם התחיל במלאכה כדעת הרמב”ן ושלא כדעת התוס’. יש להסתפק האם קבלן אינו יכול לחזור, פרושו כפי שהסברנו בפשטות בסוגיה שאם חוזר ידו על התחתונה, אבל אין התחייבות להמשך העבודה, או יש לומר שקבלן חייב להמשיך את העבודה בכל מצב, וזה הפירוש שאינו יכול לחזור בו, וכדעת המחנה אפרים.
(ע’ אבני נזר חו”מ נ”ב)
נספח: ש”ך חושן משפט סימן שלג ס”ק יד (יד) חוזר כו’ כ’ – ב”י וז”ל כ’ הריטב”א בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמיר’ אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו עכ”ל וכ”כ בד”מ בסתם ולפע”ד נראה ששאר כל הפוסקים שלא חילקו בכך לא ס”ל הכי וכן נלפע”ד עיקר וגם מטעמא דלי בני ישראל עבדים ולא עבדי’ לעבדים משמע דבכל ענין יכול לחזו’ בו וכן משמע לפע”ד ממ”ש הרא”ש פרק הזהב וטור ורבי’ ירוחם ושאר פוסקי’ גבי משיכת כלי האומנות דאע”ג דמהני לענין קבלן שנגמ’ קנין השכירות בכך מ”מ פועל יוכל לחזור ודוחק לחלק בין משיכ’ לקנין דבכל דוכתא כי הדדי נינהו וגם בהגהת אשר”י ממהרי”ח פ’ האומנין מדמי להו להדדי לענין זה ע”ש והבאתיו לעיל ס”ק ד’ וגם נראה דהוי קנין דברים כמ”ש הרמב”ם ספ”ה מה’ מכירה וסמ”ג דף קנ”ח ע”ב הרי שכ’ בשטר וקנינו מפ’ שילך בסחור’ עם פלוני כו’ ה”ז קנין דברים כו’ ואף הראב”ד בהשגות שם נראה שמוד’ לו בזה ודוקא בשותפים פליג עליה בפ”ד מה’ שלוחין לענין הריוח שהרויחו כבר או מטעם דכיון דמשתעבדי אהדדי לא שייך לו’ עבדים ועיין במהרי”ק שורש קפ”ב ודו”ק ואולי גם המחבר חזר בו ולכך לא חילק כאן בש”ע בין נשתעבד בקנין או לא כן נלפע”ד, שוב מצאתי כדברי להדיא בריב”ש ריש סי’ תע”ו ונתתי שמחה בלבי ת”ל וז”ל שאין חילוק בין שכירות פועל ליום א’ או שכיר שבת או שכיר חודש או שכיר שנה או שהוא קבלן שקבל קמה לקצור או כרם לבצור שבכל אלה א”צ קנין אלא התחלת המלאכ’ היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפי’ התחיל המלאכ’ ואפי’ בקנין משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עכ”ל ונרא’ דגם הריטב”א לא קאמר אלא בקבלן ולענין שאינו יכול לחזור בו בשום ממון וכמו שכתבתי לעיל ס”ק ד’ בשם הגהות אשר”י אע”פ שפשט ל’ הריטב”א לא משמע כן )שוב מצאתי בתשובת מבי”ט ח”א /ח”ב/ סי’ קל”ב שכתב דאלו ראה הריב”ש דברי הריטב”א בשם רבותיו אולי לא הי’ חולק עליה’ ולפעד”נ עיקר כהריב”ש וכמ”ש):