ב”ה
מנהג המדינה בשכירות פועלים
מנהגים בהלכות פועלים: תאריך שבו משלמים משכורת, סוג פנסיה, מתנות בחגים וכו’. סוג מכונית שהעובד מקבל, כאן לעומת המקום הקודם, האם מחייב מנהג המדינה, מה הדין אם יש הבדל בין מנהגים של מקומות שונים.
משנה ב”מ פ”ג ע”א: השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היה צריך לומר הכל כמנהג המדינה:
יום עבודה של פועל דאוריתא: ע’ ב”מ פ”ג ע”ב. ופירוש פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית, ע’ תוס’ שם ד”ה פועל ובשם ר”ח.
ע’ שו”ע סימן של”א סעיף א’ ורמ”א.
מה דין פועל שנשכר בעיר אחרת, האם מנהג העיר שבו השכיר הוא מחייב או מנהג מקומו? וכן השאלה בבעל הבית שיוצא לשכור פועלים בעיר אחרת?
ע’ ירושלמי ב”מ פרק ז’: “אמר רב הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה א”ר אימי כל המוציא מחבירו עליו להביא ראייה חוץ מזו בני טיבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני טיבריא שעלו לשכר בית מעון נשכרין בבית מעון בני בית מעון שירדו לשכר בטיבריא נשכרין בטיבריא אבל שעולה מטיבריא לשכר פועלין מבית מעון יכילו מימר לון כן סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מיגר פועלין מטיבריא אלא בגין דשמעי’ עליכון דאתון משכימין ומעריבין בגין כן סלקית הכא” ומשמעות הירושלמי שהמדובר הוא על הפועלים שהלכו מטבריא למעון וממעון לטבריא. ואומר הירושלמי שתנאי העבודה הם כפי המקום שבו נשכרו. ובעל הבית שהלך לשכור פועלים במעון, חייבים להשכים ולהעריב.
לגרסא זו מובן מה פירוש “אבל שעולה מטיבריא…”, ופרושו, אף שהולכים אחר מקום העבודה, אם בעל בית טבריאני הלך למעון לשכור ולהביא לטבריה, יכול לומר להם וכו’ ולכן צריכים להשכים ולהעריב.
אבל הבית יוסף בסימן של”א הביא את הירושלמי בגרסא אחרת: “גרסינן בירושלמי בפרק הנזכר (שם) בני טבריה לא משכימין ולא מעריבין בני ]בית[ מעון משכימין ומעריבין בני טבריה שעלו לשכור מבני בית מעון נשכרים כבני בית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור מטבריה נשכרים כבני טבריה אבל אדם שהלך מטבריה לשכור פועלים מבית מעון יכול הוא מימר כן סלקת במחשבתין דלא הוינן משכח מיגר פועלים מטבריה אלא בגין דשמעית עלייכו שאתם משכימים ומעריבים בגין סלקית להכא וכתבו נמוקי יוסף שם (נב. ד”ה וגרסינן) ועיין בתשובת הריב”ש שכתבתי בסוף סימן של”ב (כד. ס”ז מחודשים ג)”.
לגרסה זו, מדבור בבעל הבית שיצא לשכור, ומבואר שהולכים אחר מקום ששוכרים ולא אחר מקום העבודה. ולפי זה לא ברור מה פירוש “אבל…” שהרי נדון זה כבר כתוב. ויתכן הסבר לפי גרסא אחרת שמביא בית יוסף בשם תשובת ריב”ש בסוף סימן של”ב: “כתב הריב”ש בסימן תע”ה על חזן שרוצה לפטור עצמו מהמס שאם מנהג העיר לפטור החזנים גם זה פטור דבענייני שכירות הפועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה: ומכל מקום נראה דבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים אבל בפיטור החזן שאין בעיר כי אם חזן אחד איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס לחזן אחד או שנים אלא אם כן הוא ידוע ומפורסם בעיר שמחמת מנהג העיר לפטור החזן פטרום ולמנהג מקומות שבא משם החזן אין להביט כלל דמאי דאמרינן בריש פרק הפועלים (פג:) וליחזי מהיכא אתו דמשמע (דמעיר) ]דבעיר[ חדשה שאין בה מנהג הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם היינו לומר שאם כל בני העיר החדשה באו ממקום אחד כולם הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם כיון שזאת העיר חדשה ואין בה מנהג ידוע עדיין לפי שדעתם להנהיג העיר כפי מקומם הראשון ולהכי מתרצינן בגמרא (שם) בלקוטאי רצה לומר שהעיר מקובצת אלה מצפון ואלה מים ולזה אין כאן מנהג שנוכל לילך אחריו: אבל לא שנלך אחר המקום שבא הפועל משם כיון שהוא בא להשכיר עצמו בכאן ומה שאמרו בירושלמי (ב”מ פ”ז ה”א) בני טבריה לא משכימין ולא מעריבין בני מעון משכימין ומעריבין בני מעון שבאו לשכור מטבריה נשכרין כבני טבריה אבל אדם מטבריה וכו’ זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשכרו שיכול הפועל לומר על דעת מקומי השכרתי עצמי אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר על דעת מנהג פועלי המקום שנשכר שם הוא עושה עכ”ל:”
ואם כן הגרסה בירושלמי היא רק על בני מעון שבאו לשכור מטבריה. ולכן כתוב “אבל…” היינו בבני מעון שהולכים לטבריא, ועל זה קאי הירושלמי ואומר שאבל אם בן טבריה הלך למעון יכול לומר וכו’ ושוכר כבני טבריה.
ונפ”מ למה שדן בשו”ת אגרות משה חו”מ ח”ב סימן נ”ז לגבי שדכנים, עיי”ש בסוף התשובה.
דברי הירושלמי על מנהג מבטל הלכה, שו”ת יחווה דעת חלק ו סימן ח ד”ה תשובה: “ומה שאמרו בתלמוד ירושלמי בבא מציעא (ריש פרק השוכר את הפועלים הלכה א’) מנהג מבטל הלכה, זהו רק בעניני ממון, ולא בעניני איסור והיתר. וכמו שכתב בשו”ת הרשב”ש (סימן תיט ותקסב). וכן אמרו בראש השנה (טו:) כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו? ומכאן הוכיח בשו”ת הריב”ש (סימן מד וסימן קכב), שאפילו במקום איסור דרבנן יש לבטל המנהג שנהגו היתר. ע”ש. (וראה עוד בזה בשו”ת יביע אומר חלק ו’ חלק יורה דעה סימן לב אות ג’). וכמה וכמה מנהגים שהיו באיזה מקומות שנהגו בהם שלא כדין, ועמדו גדולי הדורות וביטלום, וכמו שכתב הגאון רבי חיים פלאג’י בשו”ת חקקי לב (חלק אורח חיים סימן ו’).”
ועדיין קשה, שהרי בירושלמי יבמות כתב גם לגבי איסורים, ואומר הירושלמי שמנהג מבטל הלכה. “…חלצה במנעל חליצתה כשירה. למי נצרכה לרבי מאיר ורבי מאיר אמר אין חולצין במנעל. תני אמר רבי יוסי מעשה שהלכתי לנציבין וראיתי שם זקן אחד ונמתי לו בקי לך ר’ יהודה בן בתירה מימיך ונומה לי ר’ שולחני הייתי בעירי ועל שולחני היה תדיר. ונמנתי לו ראית חולץ בימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל. אמר לי רבי וכי יש סנדל במקומינו ואמרתי מה ראה ר”מ לומר אין חולצין במנעל. ר’ בא רב יהודה בשם רב אם יבא אליהו ויאמר שחולצין במנעל שומעין שלו. שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו. שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל. והמנהג מבטל את ההלכה. רבי זעירה רבי ירמיה בשם רב אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו. שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו שהרי הרבים נהגו להיות חולצין בסנדל. והמנהג מבטל את ההלכה.” ע’ שדי חמד חלק ד’ עמ’ 261בשם רשב”ש.
וע’ עוד מ”ש בשעור הלכות שכנים (שעור ב’) בענין מנהג ותשובת תרומת הדשן שהובאה שם. וע’ שו”ת אגרות משה חלק חו”מ סימן ע”ב שכתב שלחוק המלכות יש דין של מנהג: “ולכן ודאי לא גרע דין המלכות ממנהג שבסתמא הוא כהתנו אדעתא דדין המלכות וכ”ש שכן נוהגין כדין המדינה ונמצא שגם המנהג כן ונחשב זה ממילא כבתוך הזמן. ובתוך הזמן הא אין יכול המשכיר להוציאו אף בנפל הבית של המשכיר שצריך לעצמו כדאיפסק בסי’ שי”ב סעי’ י”א וכדעת רוב הפוסקים דלא כתוס’ ב”מ דף ק”ב. אך שמעתי שמדין המלכות שאם צריך המשכיר לעצמו יכול להוציאו וממילא יהיה זה גם מדין התורה דהוי כהתנו כן וצריך לחקור אצל יודעי דיניהם שהוא אדם כשר כי על השופט אין לסמוך שאין להם חזקת כשרות ואפשר שיעות בשוגג או במזיד. ידידו, משה פיינשטיין”.
וע’ ספר דיני ממונות, ח”ב ע’ שנ שכתב שלחוק אין דין של מנהג המדינה אם אם כן כך נהגו למעשה, וציין לשער א’ פרק ב’ ולשו”ת בית ישראל סי’ קע”ב.
ע’ פתחי החושן פרק ז’ סעיף ז’ ורהפטיג פרק חמשה עשר עמ’ 477