ב”ה
זכות השביתה
כשבאים לדון על שביתה על פי ההלכה, יש לדון על סוגי שביתות שונות וסוגי סצקציות שונים כלפי המעביד. סוגי שביתה: כשהמעביד אינו ממלא את הסכם העבודה. דרישה לתוספת שכר להבא. דרישת תשלום פיצוי על העבר. ויש אופן יותר קל: כשהעובדים רוצים להכריח את בעל הבית לבא לבוררות. סנקציות של עובדים: אי מתן אפשרות למעביד להביא פועלים אחרים. למנוע מפועלים אחרים למלא את תפקידם. שביתת האטה וכיו”ב.
(ובפוסקים דנו על סמכות בעלי אומנות לתקן תקנות, ובגדר שבעת טובי העיר, הצורך באדם חשוב, האם ניתן לתקן תקנה שאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וכיו”ב)
על פי ההלכה קשה למצא אסמכתא לשביתה (ע’ תשובת אגרות משה להלן, שהתיר למלמדים לשבות משום “עת לעשות לה’ הפרו תורתיך”). שביתה על פי ההלכה היא רק שביתה שהפועל חוזר בו ממש, ולוקח את הסיכון שבעל הבית לא יחזיר אותו לעבודה. ואז כשחוזר בו מחמת יוקר ידו על התחתונה כמבואר ברמ”א, ע’ להלן בזה. אבל לא מצאנו שעל סמך ההלכה של פועל יכול לחזור בו יוכל פועל לשבות ולמנוע ממנו פיטורים.
גמ’ יומא לח ע”א על בית גרמו, עיי”ש.
ובירושלמי יומא פ”ג הלכה ט’: “בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו ולא רצו ללמד שלחו והביאו אומנים מאלכסנריאה והיו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו לא היו בקיאין. בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ולא היתה מעפשת ואלו היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים והיתה מעפשת וכיון שידעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב”ה לכבודו ברא (משלי טז) כל פעל ה’ למענהו שלחו אחריהם ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן שנים עשר מנה היו נוטלין ונתנו להן עשרים וארבע ר’ יהודה אומר עשרים וארבע היו נוטלין ונתנו להן ארבעים ושמונה”.
תוספתא ב”מ יא,יג: “מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שולחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו יכולין לעכב על ידיו עד שיעמיד אחר תחתיו ואם התנה עמהם בב”ד או שעיברו עליו את הדרך הרשות בידו”. וע’ חסדי דוד (הביאו הרב גרשוני בתושב”פ כרך יט עמ’ פו).
ויש להסביר שצורך רבים שגורם שלא יוכל לחזור בו, הרי זה כמו פועל שיכול לחזור בו אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען, היינו שאין יכול לחזור בדבר האבד. וע’ להלן.
שרותים חיוניים: יש דברים שהמדינה קובעת וזה בגדר של דינא דמלכותא, או מצאנו שהמלך יכול לקחת בעלי אומניות ולתת שכרן, ע’ רמב”ם הלכות מלכים פרק ד’ הלכה ג’: “וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן, ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן, שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו.”
שביתת רופאים ומורים: ע’ שו”ע יו”ד סימן של”ו שמותר ליטול שכר בטלה ואם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר ואין לו דמים וע’ רמ”א ס”ג. מכל מקום, אם זה שכר בטלה, ובעצם הוא חייב לעבוד בחינם, הרי שאינו יכול לשבות. ובגליוני הש”ס בסנהדרין ע”ג ע”א כתב שאם החולה לא רוצה לשלם לרופא, הרופא חייב לרפאותו בחינם. ומכל זה מוכח לכאורה שאינו יכול לשבות.
וכן גם מלמדים, השכר שהם נוטלים הוא שכר בטלה, ע’ יו”ד סימן רמ”ו סעיף ה’: “מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבע”פ אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואע”פ שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם. ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי, ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי. (וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו). (הגהות מיימוני פ”א).” וכ”כ באגרות משה חו”מ ח”ב סימן נט.
האם פועל יכול לחזור בו כשדורש תוספת שכר? האם ניתן לסמוך את השביתה על ההלכה שפועל יכול לחזור בו? לכאורה פועל יכול לחזור בו מהעבודה לגמרי, אבל אינו יכול לסמוך על הלכה זו כשרוצה להמשיך לעבוד. אמנם בשעור הקודם נדונה האפשרות שבתשב”ץ כתוב כך, שפועל יכול לקחת חופשה ללא תשלום על ידי הלכה זו של פועל יכול לחזור בו בחצי היום. אבל צ”ע אם זו כוונתו כמו שכתבנו בשעור הקודם.
א. פסק הרמ”א סימן של”ג סעיף ד’ שפועל אם חוזר מחמת יוקר אין שומעין לו. וע’ דרכי פועלים שהביא טעם הב”ח שהטעם הוא שזכות הפועל לחזור כדי שלא יהיה עבד לעבדים, אבל אם רוצה לעבוד אצל אחר, טעם זה לא שייך. ועוד, שהטעם שיפו כוחו של פועל שרוצה לחזור בו הוא רק כשהולך בטל. אבל אם הולך ומשתכר ברוח אצל אחר אינו בדין שהוא ירויח ובעל הבית יפסיד. וכוונת הרמ”א שאם חוזר ידו על התחתונה, שאם כוונתו שאינו יכול לחזור בו הרי היה צריך להשיג בסעיף ג’ ששם מדובר בדין פועל יכול לחזור בו ולא בסעיף ד’ שם מדובר על דין הפועל החוזר.
ב. פועל יכול לחזור בו, אבל אם נקנה בקנין, אינו יכול לחזור בו: פועל יכול לחזור בו, האם בקנין יכול לחזור בו? ע’ ש”ך של”ג ס”ק יד שהביא את הבית יוסף בשם הריטב”א שאין יכול לחזור בו. והש”ך חלק עליו. והשאלה היא במה שנדון בשעורים קודמים, האם פועל יכול לחזור בו בחצי היום הפירוש שאין כאן קנין על גופו של הפועל או שהפירוש הוא שאף שיש קנין הפועל יכול לחזור בו. (ראה שעור ה’). ואם כן אם חתם על הסכם עבודה לכאורה אינו יכול לחזור בו. אבל פסק הש”ך של”ג ס”ק יד שכל הפוסקים סוברים שגם בקנין יכול לחזור בו.
ג. בדין דבר האבד: נפסק בשו”ע של”ג סעיף ה’: “בד”א, בדבר שאינו אבוד; אבל בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו. ( משרתת או עבד של בעל הבית, מקרי דבר האבוד, דבע”ה לא יכול לעשות מלאכה בעצמו, וע”י זה נאבד שלו) (ת”ה סי’ שכ”ט); אא”כ נאנס, כגון שחלה (הוא או אשתו ובניו) (ח”ה סי’ שכ”ט) או ששמע שמת לו מת (ל’ הטור).” אלא שגם בדבר האבד אין בעל הבית יכול לכוף את הפועל לעבוד, רק שידו על התחתונה, ע’ ש”ך ס”ק טז ויותר בס”ק סז. וע’ בתשובת הגרש”ז אוירבך בתחומין ה’ עמוד .289
שו”ת מהר”ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן שפז ד”ה +ד”ל סי’ “ולענין מלמד החוזר בו יש מדמין אותו לדבר האבד דלכ”ע שוכר עליהן או מטען בין לרבנן בין לר’ דוסא % בריש האומנין ע”ז ע”ב וטעם משום דאמר רבא פ’ לא יחפור (כ”א ע”ב) האי שתלא וטבחא ואומנא ומקרי דרדקי כמותרי’ ועומדי’ דמו ומסלקי’ להו בלא אתרייתא כללא דמלתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא אלמא חשוב לת”ת כדבר האבוד כשאינו לומד כדין גם זה דבר אבוד הוא כשחוזר ואינו מוצא מלמד אחר ומתבטל. ואינו ראי’ מהתם אלא כשמלמדו בשיבוש דשבשתא כיון דעל על ואפי’ מאן דלית ליה מיהו בההיא שעתא מתבטל והוי פסידא דלא הדר אבל חוזר בו אינו נחשב פסידא דלא הדר אך נראה ראי’ להיות דבר האבוד מהא דכתי’ אם תעזבני יום יומים אעזבך שאם נתבטל יום אחד התורה מתרחקת במדת ריחוקו יום א’ דהיינו יומים בין שניהם. אך אם ימצא אחד בפחות יכול להכניסו תחתיו ובע”הב יתן לו כל שכירותיו לבד”
וזה נפסק בשו”ע של”ג סעיף ה’ בהגהות הרמ”א: “ומלמד החוזר בו, מקרי דבר האבוד. וכן סופר המקבל לכתוב ספר אחד וחוזר בו, מקרי דבר האבוד (תשובת מיימוני הנ”ל ומרדכי פ’ האומנין).”
מדין עביד איניש דינא לנפשיה: ע’ ב”ק כז ע”ב “…דאתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא ר”נ אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עביד לא טרח. מתיב רב כהנא בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל אמר ליה עמך בן בג בג יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. רבי ינאי אמר מאי שבור את שיניו בדין. אי הכי ואמור לו ואומרים לו מיבעי ליה שלי אני נוטל שלו הוא נוטל מיבעי ליה קשיא.”
אם כן במקום שלדעת הפועל בעל הבית אינו עומד בתנאי ההסכם, יכול הפועל לעשות דין לעצמו, אבל לא במקום שדורש תוספת שכר.
וע’ רמב”ם הלכות סנהדרין פ”ב הלכה יב: “יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו.”
אלא שיש להעיר: אדם עושה דין לעצמו, אבל אינו רשאי משום כך לגרום נזקים לאחר. ויכול רק לקחת מה שמגיע לו וכיו”ב.
מניעה מפועלים אחרים לבוא ולעבוד בזמן השביתה:
כתב הרמ”א בחו”מ סימן קנ”ו סעיף ז’: “בני עיר אחרת שבאין לפזר בעיר ואין מרויחין, אין בני העיר יכולין למחות בהם, אע”פ שמייקרים השער (מהרי”ק שורש קע”ג /קע”ב/). וכל זה לא מיירי אלא כשבאים אחרים לעסוק בעיר שאינן דרים שם, ולכן יכולין למחות בידן אף על פי שרוצים ליתן מס, הואיל ולא היו שייכים במס עד הנה; אבל אם רוצים לדור במקום ההוא וליתן מס ולהיות כאחד מבני העיר, י”א דהרשות בידם, דיוכל אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה (טור בשם הרא”ש ומרדכי פרק הנ”ל ועיין בב”י). ויש חולקין ואומרים דיכולין למחות בידם, בפרט בזמן הזה שדרים תחת האומות ויש לחוש שאם יתוספו הדיורין שיבא לידי קלקול מן הגויים, ולכן הבא לדור הוי כרודף. ולכולי עלמא אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור, או ע”י מונע אחר, הרשות בידם (מהרי”ק שורש קצ”ה /קצ”א/).”
שביתה מכח מנהג המדינה, תופס. וע’ בין השאר בתשובת הגרש”ז אוירבך בתחומין ה’ עמ’ 289
אגרות משה ח”ב חו”מ סימן נח מתיר שביתה עיי”ש משום עת לעשות לה’ הפרו תורתיך: “הנה ראיתי את הטעלעגראמא /המברק/ של צוות הישיבה (סטעף) שנכללים שם המלמדים והרמ”ים אשר מודיעים שאם לא יתנו להם כל מה שרוצים לא יבואו להמתיבתא ללמוד עם התלמידים ביום ב’ אחר השבת, ונשתוממתי על זה שכל כך נקל ענין בטול תורה למאות תלמידים אחרי ששמעתי שגם חברי ההנהלה (הדירעקטארן) הסכימו להוסיף סך הגון, כי הרי פשוט וברור לע”ד ששביתה שקורין סטרייק למלמדים וראשי ישיבה הוא בעצם דבר אסור מטעם שאבאר. כי כל ההיתר שמלמדי תורה שבע”פ כמו בהמתיבתות ואף בהישיבות רשאין ליטול שכר הוא מצד שכר בטלה כדכתבו התוס’ בכורות דף כ”ט ע”א ד”ה מה והרא”ש שם (פ”ד סי’ ה’), וכן איפסק בש”ע יו”ד סימן רמ”ו סעיף ה’ עיי”ש, דאף שיש עוד היתר באין לו במה להתפרנס זהו שיעור קטן מאד, כשאין לו מה לעשות שא”כ לית לו בטלה דמוכח שיהיה רשאי ליטול שכר מותר לו ליטול עכ”פ כפי מה שצריך לפרנסה שהוא דוקא בצמצום גדול. אבל עיקר ההיתר הוא משום דהוא שכר בטלה דמוכח דהא ודאי היה עושה מלאכה אחרת שהיה מרויח יותר, שנמצא שהישיבה משלמת הסך שהתנו כדי שיהיה בטל ויתחייב אז ללמד בחנם, אבל התנו שנותנין לו השכר שישב בטל ממלאכה דוקא כשילמד עם התלמידים שיתנו לו ללמד מישיבה זו ולא עם תלמידים אחרים. וא”כ כשרוצה יותר שכר לישב בטל הוא דוקא כשאפשר לו עתה להשיג מלאכה אבל כשא”א לו להשיג מלאכה הא לא שייך זה, שא”כ ליכא היתר בעצם לתבוע הוספה באופן דשביתות וכל עניני בטול תורה וגם אפשר שיתמעטו התלמידים מזה שכל דבר הוא איסור מצד עצמו. אבל לפעמים רחוקים טובא כשהמנהלים לא איכפת להו כלל בתשלומי השכירות וכן כשההוספה היא באופן שלא ספקו שהדין הוא אע”פ שלא רצו מוסיפין עליהם והמנהלים אין רוצים בזה, והאומדנא היא שיועילו שביתות, שייך אז להתיר מצד עת לעשות לה’ הפרו תורתך, שהרי א”א ללמד לתלמידים כשהרב שרוי בצער חוסר פרנסה, שלהיתר זה צריך פסק דין דרב מובהק שאינו בעל דבר אחרי השתדלות הרבה למנוע זה. אשר על כן באשר שגם המנהלים הסכימו להוסיף סך הגון ובפרט בעת הזאת שכמעט אי אפשר להשיג כספים כידוע אסור לעשות שביתה, ואם הסך שמוסיפין המנהלים הוא לפי דעת ורצון המלמדים והרמ”ים מועט צריכין להשתדל בדברים ובהסברים איך שהוא מועט אבל לא בשביתות. הכו”ח למען כבוד התורה ולמען השלום, משה פיינשטיין.
נספחים:
תשובת הרב קוק הובאה אצל ורהפטיג עמ’ 978ששביתה מותרת במקום שבעל הבית לא רוצה לבא לבית הדין. משפטי עוזיאל ח’ חו”מ סימן מ”ב שאלה ו’: וע’ שו”ת חתם סופר חו”מ סימן מ”ד ד”ה נעייל. ורהפטיג עמ’ 981 ע’ ציץ אליעזר ח”ב תשובה כג
השביתה לאור ההלכה, תורה שבעל פה יט עמ’ 81 הרב גרשוני, וכן בכרך כו
תורה שבעל פה כרך כה הרב לופז
אורחות משפט ע’ קלז, המעין מג ; בנין אב ח”ג סט
חפש בכל כרכי תורה שבעל פה “שביתה”