ז. כפיה לצדקה

ב”ה

ז. כפיה בצדקה

רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ז’ הלכה י’:

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.

ובשו”ע יו”ד סימן רמ”ח סעיף א’:

כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו, עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו. ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן.

ויש לברר האם הכפיה על הצדקה היא כמו כל מצות עשה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, או שזה דין מיוחד של כפיה על הצדקה? ברמב”ם הלכות אבל פרק יד הלכה ג’ משמע שיש גדר מיוחד של כפיה לצדקה, וז”ל הרמב”ם שם: “כופין ללויה כדרך שכופין לצדקה”, הרמב”ם לא כותב “כדרך שכופין על כל מצות עשה” אלא מדגיש צדקה. ולכאורה משמע שיש גדר מיוחד בצדקה.

אלא שדבר זה תלוי בתירוצים השונים של  התוספות בבבא בתרא ח’ ע”ב (וכן בכתובות) שם, על שאלתם מדוע כופין (כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה)  והרי זו מצות עשה שמתן שכרה בצידה:

אכפיה לרב נתן – וא”ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד”ה כל) אמר כל מ”ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב”ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים טו) ואר”ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי

ולר”י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו’[1] ולריצב”א נראה דהא דאין ב”ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה”פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א”ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) [וע”ע תוס’ כתובות מט: ד”ה אכפייה ותוס’ חולין קי: ד”ה כל].

לשיטת רבנו תם אין כופין על הצדקה אלא בדברים ולא דומה לכל כפיה על מצות עשה משום שכאן מעיקר הדין אין לכפות. ולר”י לכאורה הכפיה היא מדין אפרושי מאיסורא (ולהלן נדון בהבדל שבין ההגדרות). ורק לשיטת הריצב”א לכאורה הרי זה גדר של כפיה כמו בכל המצות.[2] וכתירוץ ר”י שיש גם לאו כן הסכימו הפוסקים (בית יוסף, ש”ך, גר”א בסימן רמ”ח).

לשיטת ר”י שהכפיה היא משום לא תעשה, לכן כופין לתת מה שראוי לו, מוכח שידי הלאו לא יוצא אם נותן פחות ממה שראוי לו. שאם לא כן אין אפשרות לכפיה.[3]

לפי תירוץ ר”י צריך עיון האם הכפיה בצדקה היא כפיה על מצות עשה או שהכפיה היא על מצות לא תעשה. האם ניתן לומר שהלא תעשה של לא תאמץ הוא רק כדי לחזק את העשה אל החיוב ביסודו הוא מצות עשה (ע’ להלן). ונפ”מ לשאלה מי יכול לכפות, אם נאמר שבמצות עשה רק בית דין יכולים לכפות, אבל בלא תעשה כל אחד יכול לכפות, אם כן נפ”מ גדולה מטעם מה הכפיה כאן.

ועוד נפ”מ מתירוצי התוספות לפי מה שכתב המנחת חינוך (מצוה תעט) שלגבי צדקה לגר תושב: “גר ותושב וחי עמך” (ויקרא כה,לה) יש רק עשה ואין לאו. משום שבלאו כתוב: “מאחיך האביון” וגר תושב אינו בכלל אחיך. ואם כן אם הכפיה בצדקה היא משום הלאו, אין כופין על הצדקה לגר תושב. אלא שאם כן, לשיטת רבנו תם שאין כופין על הצדקה אלא בדברים משום שאכן היא מצוה שמתן שכרה בצידה, אם כן יצא הפוך לגבי גר תושב, שהרי בגר תושב לא כתוב מתן שכרה בצידה, ואם כן יצא שעל צדקה לישראל לא יכפו ואילו על צדקה לגר תושב כן כופין, וזה לכאורה תמוה. ובדרך אמונה על הרמב”ם כתב שלא כופין על צדקה לגר תושב משום שאין לאו, אבל זה אינו נכון, שאם משום כך, הרי בגר תושב אין גם מתן שכרה בצידה וחזרה מצות צדקה בגר תושב להיות כמו כל מצות עשה שכופין אותו עד שתצא נפשו.

אמנם מסתבר שהכפיה היא על ידי בית דין משום שהרי יש צורך לקבוע כמה יקחו ממנו, וזה רק בית דין יכולים לעשות. וע’ לשון הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק ז’ הלכה י’ שהובא לעיל:

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.

אלא שבכל זאת יש לדון במקרים שאין צריך לשום, משום שהציבור קבע סכום מסויים המיועד לצדקה וציבור עצמו נדון כמו בית דין לגבי דברים אלו ואכמ”ל.

כתב הרמב”ם בפירוש המשניות כתובות פרק ד’  משנה ו’:

וידוע שיש לדיין לכוף את האדם על מתן הצדקה לפי שהיא מכלל מצות עשה שחובה להלקות את האדם עד שיקיים אותה המצות עשה שחל עליו חיוב עשייתה באותו העת או עד שימות, וזה כלל בכל מצות עשה. ואין חלוק בזה בין זכרים לנקבות לענין המזונות.

ברור מדעת הרמב”ם שהכפיה היא על מצות עשה שבצדקה, ולא דן כלל על הלא תעשה שיש בצדקה.ולכאורה אין זה מתאים עם אף אחד מהתירוצים של תוספות, שהרי לר”ת אין כופין, לר”י כופין על לא תעשה ולריצב”א רק לא מוזהרין. אלא על כורחך צריך לומר שהלאו הוא בא לחזק את העשה, כמ”ש להלן מקובץ שעורים, אבל החיוב הוא בגלל העשה.

ולכאורה על כורחך צריך לומר שהלא תעשה הוא רק מחזק את העשה, שהרי אם הכפיה היא בגלל לא תעשה, הרי שבכל צדקה תמיד יש לא תעשה, והרי אם כך, למה כופין רק אדם אמיד, והרי כדי שלא לעבור על לא תעשה אדם צריך לתת את כל ממונו? על כרחך שגם הלא תעשה הוא רק נועד לחזק את העשה.

אלא שיש מחלוקת בין האחרונים האם כל אדם יכול לכפות על מצות עשה או שרק בית דין יכולים לכפות על המצות: הגמרא אומרת שפריעת בעל חוב למ”ד שעבודא לאו דאוריתא הוא רק משום שפריעת בעל חוב מצוה, ע’ כתובות דף פו ע”א:

א”ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי א”ל תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.

וכתב בקצות החושן סימן ג’  שצריך דוקא בית דין, והיה צריך להיות סמוכין אלא ששליחותייהו עבדינן. והוסיף הקצות:

ואפילו לפי מ”ש הרמב”ן בחידושיו סוף ב”ב (קעה, ב ד”ה הא דאמר רבה) דגם למ”ד שעבודא לאו דאורייתא יורדין לנכסיו, טעמא דידיה לפי דהב”ד רשאין לכוף אותו בכל מילי דכפיה לקיים מצוותו ולהכי נמי יורדין לנכסיו משום כפיה והיינו כפייה דידיה לקיים המצוה בעל כרחו, וא”כ כיון דאינו אלא מתורת כפיה דהא הנכסים אינם משועבדים וא”כ מוכח דשליחותייהו דקמאי קא עבדינן.

והנתיבות סימן ג’ ס”ק א’ חולק על הקצות:

גם מה שכתב [בסק”א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בי”ד [מומחין] דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נראה לפענ”ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בב”ק כ”ח [ע”א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, ע”ש. ואי בעינן בגמר דין ג’ והיינו לומר פלוני זכאי, יבואר אי”ה בסימן ה’ [סק”ב].

ובמשובב נתיבות ענה הקצות לטענה זו של הנתיבות:

נלפענ”ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בי”ד, כדמוכח בב”ק כ”ח [ע”א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, עכ”ל. וזו היא השגתו על דברנו בסק”א, ע”ש.

ותמהני, כי כונתו להשיג על דברנו והוא מתעסק בהשגה על דברי תוס’, כי דברנו שם עפ”י דברי תוס’ בנוים… ומה שאמרו בנרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו להפרישו מאיסור שפחה, היינו להפרישו מאיסור, וכן מי שרואה חבירו לובש שעטנז יכול לפושטו מעליו אפילו בשוק, אבל לכופו לקיים מצות עשה, כגון מי שאינו עושה סוכה או אינו נותן צדקה, לזה צריך בי”ד דוקא, ואנן שליחותייהו דקמאי עבדינן. וגם להפרישו מאיסור נמי אינו אלא הכאה בעלמא, אבל בי”ד שכופין לקיים עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, כגון באומר סוכה איני עושה, ואילו באיסורא אין מכין עד שתצא נפשו, דלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות הידועות כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקום שקנאין פוגעין בו, ובשאר איסורין לא ניתן להצילו בנפשו כדי להפרישו. ומזה הוכיחו בעלי מוסר הראשונים [עיין שערי תשובה לר”י השער השלישי אות י”א] דעשה חמירא מל”ת, דבעשה מכין עד שתצא נפשו. וזה ודאי אם כבר עבר על העשה אין עונשין אותו, אלא קודם שקיים העשה מכין עד שתצא נפשו בכדי לכופו לקיים העשה, ובשאר איסורי ל”ת אינו ניתן להצילו בנפשו להפרישו מאיסור נבילות וטריפות, וכל זה ברור.

אם כן נחלקו הקצות והנתיבות האם לכפיה על מצות עשה צריך בית דין או לא. הנתיבות אינו מבדיל וסובר שגם במצות עשה כל אחד יכול לכוף, אבל בקצות החושן מחלק בין מצות עשה שרק בית דין יכולים לכוף ובין מצות לא תעשה שכל אחד יכול לכוף. ולכאורה נפ”מ גם בצדקה אם הכפיה היא ענין של בית דין או שמן הדין כל אחד יכול לכוף על הצדקה. ולכאורה זה תלוי אם הכפיה בצדקה מבוססת גם על הלאו או לא.

ולכאורה יש להביא ראיה לקצות ממצות הצדקה, שהבאנו לעיל מהרמב”ם בפירוש המשניות שהכפיה היא על מצות עשה של צדקה, ועם זה כותב הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק ז’ הלכה י’ שהכפיה היא בבית דין:

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.

ומוכח שאף שהכפיה היא רק לקיום מצות עשה, הכפיה היא רק בבית דין. ואולי לדעת הרמב”ם הצורך בבית דין כאן הוא רק משום שיש צורך לאומד כמה לתת.

אלא שעצם הדבר שיש בצדקה גם לאו, קשה, שהרי בסוגיה של העוסק במצוה פטור מן המצוה מבואר שהעוסק באבידה פטור מלתת ריפתא לעניא. ואם נאמר שבצדקה יש גם עשה וגם לאו, הרי ודאי שאין עוסק במצוה דוחה לא תעשה? וכתב על זה בקובץ שעורים (בבא בתרא דף ח’) שני תירוצים:

ומ”מ העוסק במצוה פטור מלמיתב רפתא לעניא, דהלאו בא מכח חיוב המצוה וכיון דפטור מהמצוה ממילא ליכא לאו. אלא דהתינח אם נפרש דבשעה שעוסק במצוה הוא פטור ממצוה ואם יקיים המצוה האחרת לא יצא וצריך אח”כ לחזור ולקיימה כמו באוכל מצה בשעה שהיה שוטה ואח”כ נשתפה, אבל אם נאמר דעוסק במצוה אינו פטור ממש אלא שהוא כמו אנוס מלקיים האחרת ואם עמד וקיימה יוצא באחרת א”כ מצות צדקה רמיא עליה ואיכא ל”ת, ושמא י”ל דלענין עוסק במצוה דפטור ממצוה אין נ”מ בין עשה לל”ת אלא בין קום ועשה לשוא”ת, והל”ת דצדקה עובר עליה בשוא”ת כמו העשה.

לתירוץ ראשון של הקובץ שעורים, אכן עיקר המצוה היא מצות עשה והלא תעשה הוא רק לחזק את העשה, ולכן נדון כמצות עשה ולא כלא תעשה. אבל לפי התירוץ השני של הקובץ שעורים, נראה שאכן הלאו עומד בפני עצמו.

אבל על עצם השאלת התוספות מהא שצדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצידה, ראה במנחת חינוך שתירץ באופנים אחרים “לולא דברי רבותינו הראשונים”, או שמתן שכרה של צדקה לפי פשט הפסוק הוא קאי על טובת הלב, ולא על עיקר המצוה:

דברים טו:

(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

וכן כתב במשנה למלך לגבי מצות הענקה לעבד שכופין אותו:

ועוד היה נ”ל חילוק אחר דאפשר דאין המתן שכר דהענקה אלא על מה שלא יקשה בעיניו אלא שמעניק בלב טוב ובנפש חפצה ואם אינו מעניק לו בלב טוב זהו עונשו שלא יהיה מבורך מה’ אבל על הענקה עצמה לא שמענו לא עונש ולא שכר ולפי זה כייפינן ליה וזה היה נ”ל חילוק נכון אלא דקשיא לי צדקה דהתם נמי כתיב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו’ וא”כ נימא דהמתן שכר לא קאי אלא על לא ירע לבבך אבל על הצדקה עצמה ליכא מתן שכר ומש”ה אכפייה רבא.

ועוד כתב המנחת חינוך, שבמצות צדקה יש עוד פסוקים שבהם לא נזכר מתן השכר, ולא דומה למצות כיבוד אב ואם ששם נזכר השכר בכל פעם שהתורה מצוה על כיבוד אב ואם. וכתב המנחת חינוך:

וראיה לדבר, דלא שמענו מעולם ולא ראינו בפוסקים דעל מזוזה אין כופין דמתן שכרה בצדה למען ירבו וגו’ [דברים י”א, כ”א], כמבואר בקידושין ל”ד ע”א דנשים חייבות במזוזה מהאי טעמא דכתיב למען ירבו וכו’ וגברי בעי חיי ונשי לא בעי חיי, והוה להו להפוסקים להזכיר זה דבמזוזה אין כופין כמו שיש כמה דעות בזה [בצדקה], ובמזוזה הוא רק עשה. אלא כיון דבפרשה ראשונה מבוארת מצות מזוזה, ושם אין מוזכר מתן שכרה, אף שבפסוק זה מוזכר, לא הויא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצידה. הכי נמי בצדקה דיש הרבה פסוקים דלא נכתב המתן שכר אין זה מצות עשה ששכרה בצידה. אך דברי בטלים נגד רבותינו הראשונים.

מכל מקום, למעשה כופין על הצדקה, ונקטו הפוסקים כמ”ש, שהכפיה היא משום שיש גם לאו על מצות הצדקה וכדעת ר”י בתוספות בבבא בתרא ובכתובות.

מקורות נוספים:

מקור השיעור בשיעור לפרשת תרומה, בספרית פרשת שבוע

מהגר”נ גולדברג: http://www.yeshiva.org.il/midrash/doc/doc50/doit.doc  הרב א’ שמחה קפלן “כפיה בצדקה” בתוך “מזכרת” לזכרו של הרב הראשי הריא”ה הרצוג עמ’ 354, הרב ברוך מרדכי אזרחי “כפיה לצדקה למזונות הבנים ולמצוות” בתוך “מוריה” ניסן תשמ”ג עמ’ קצג; הרב חיים א’ שוורץ “כפיה בצדקה” בתוך “עיטורי כהנים” גליון 85 עמ’ 17; הרב יהודה שביב http://www.etzion.org.il/dk/1to899/623daf.htm; ע’ בית הלוי ח”ג דרשות א’; וכן דן באריכות בכל הענינים הנ”ל הרב אבידן בספרו שעומד לצאת לאור בקרוב אי”ה.

[1] ומוכח שכופין על לאו שאין בו מעשה.

[2]  ובשו”ע חו”מ סימן צ”ז סעיף טז כתב הרמ”א:

הגה: מצות השבת העבוט הוא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה, ולכן אין בית דין של מטה מחוייבין לכוף עליה, אבל אם רוצים לכוף, הרשות בידם (תשובת הרמב”ן סימן פ”ה /פ”ח/). ועיין בי”ד ריש סימן ר”מ.

[3] שאלה שנשאלה בשעור: מה מועיל כפיה לקיים לא תאמץ את לבבך, והרי עדיין ליבו אמיץ גם אחרי שכפו אותו, והכפיה לא הופכת את הנתינה לנתינה ברצון טוב?  ותרצו, שקודם הכפיה, אימוץ הלב היה שלא לתת צדקה, ואילו לאחר שכפו אימוץ הלב הוא רק כאב לב על מה שנתן, וצ”ב.