ב”ה
ט. מחשבה בצדקה
הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק ח’ הלכה א’ כתב שהצדקה היא בכלל הנדרים:
הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן, אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים, ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש, וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותו שיהיו הגבאין רשאין לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרין.
מקור הרמב”ם הוא בגמרא ראש השנה ו’ ע”א:
תנו רבנן מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה’ אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה.
לפי הלימוד הזה, הפסוק מדבר על זה שהנדר חל לצדקה. כמו כן צדקה היא כנדר לענין בל יחל ובל תאחר, אלא שלגבי בל תאחר אומרת הגמרא שם שצדקה מחייב לאלתר כיון שקיימי עניים. אבל יש לברר, האם גם לגבי חלות במחשבה יש לצדקה גדר של נדר?
יש דברים שבהם מועילה מחשבה ויש דברים שבהם לא כתוב שמחשבה מועילה. בגמרא שבועות כו ע”ב:
אמר שמואל: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: (ויקרא ה’) לבטא בשפתים. מיתיבי: בשפתים – ולא בלב, גמר בלבו מנין? ת”ל: (ויקרא ה’) לכל אשר יבטא האדם בשבועה; הא גופה קשיא, אמרת: בשפתים – ולא בלב, והדר אמרת: גמר בלבו מנין! אמר רב ששת: הא לא קשיא, הכי קאמר: בשפתים – ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא, גמר בלבו סתם מנין? ת”ל: לכל אשר יבטא, אלא לשמואל קשיא! אמר רב ששת, תריץ ואימא הכי: בשפתים – ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין? ת”ל: לכל אשר יבטא האדם. מיתיבי: (דברים כ”ג) מוצא שפתיך תשמור ועשית – אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? ת”ל: (שמות ל”ה) כל נדיב לב! שאני התם, דכתיב: כל נדיב לב. וניגמר מינה! משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
בנדרים צריך להוציא בשפתיו, ע’ רמב”ם הלכות נדרים פ”ב הלכה ב’ שכתב דין גמר בליבו צריך להוציא בשפתיו: “אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו, עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו וליבו שווין, כמו שביארנו בשבועות”
ולגבי נדרי הקדש כתב הרמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות יד,יג:
בנדרים ובנדבות, אינו צריך להוציא בשפתיו, אלא אם גמר בליבו, ול הוציא בשפתיו כלום–חייב. כיצד, גמר בליבו שזו עולה, או שיביא עולה–הרי זה חייב להביא, שנאמר “כול נדיב ליבו, יביאה” (שמות לה,ה): בנדיבות לב, יתחייב להביא. וכן כל כיוצא בזה מנדרי קודשים ונדבותם.
לכאורה אם כן מחשבה מועילה רק בתרומה וקדשים. ואף על פי כן בשו”ע מצאנו שתי דעות בזה, בשו”ע חו”מ ריב סעיף ח’
קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י”א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב כל נדיב לב עולות[1] (דברי הימים – ב כט, לא) חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. (ויש להחמיר כסברא הראשונה ועיין בי”ד סוף סימן רנ”ח).
וכן ברמ”א יו”ד רנ”ח סעיף יג:
הגה: אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים. (מרדכי פ”ק דקידושין ובפ”ק דב”ב ובהגהות ובמהרי”ק שורש קפ”ה /קס”א/ ומהר”ר פרץ ובהגהות סמ”ק ורא”ש פ”ק דתענית). וי”א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא”ש כלל י”ג). והעיקר כסברא הראשונה, ועיין בחושן המשפט סימן רי”ב).
לכאורה איך יתכן שמחשבה מועילה בצדקה, והרי זה בניגוד לגמרא שתרומה וקדשים הם שני כתובים הבאים כאחד? אלא כתב המרדכי בבא בתרא תצ”א (הובא בבית יוסף יו”ד רנ”ח):
ובפ’ שלישי דשבועות אמרינן מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת”ל כל נדיב לב פרש”י גבי נודב להביא קרבן כתיב דילפינן מכל נדיב לב דהיכא דגמר בלבו נדר או נדבה לקרבן שחייב להביא אף על פי שלא הוציא בפיו. ור”פ האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה הלכך מכאן פסק בתשובת הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו ואף על גב דבפ”ג דשבועות קאמר דהוי תרומה וקדשים שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין פרש”י בתשובה דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו:
כלומר, שצדקה היא כמו נדרים ונדבות של הקדש שמועיל בלב.
מכל למקום יש אם כן דעות בראשונים, וכן מפורש ברא”ש בתענית פרק א’ סימן יג שמועילה מחשבה בצדקה. והרא”ש סותר את עצמו בתשובה ע’ שו”ת הרא”ש כלל יג סעיף א’ והעיר על זה מהרי”ק בשורש קסא ענף ה-ז, וראה בספר כל נדרי פרק סא ההערה מד.
כיוצא בה יש מחלוקת לגבי קבלת תענית בלב אם מועילה, ע’ תוספות ע”ז לד ע”א סוף ד”ה מתענין לשעות:
מעשה בא לפני ר”ת באחד שעשה הרבה תעניות ולא קבלם מאתמול ואר”ת כי לא הפסיד תעניותיו כי מאחר שהיה בדעתו להתענות היינו גמר בלבו והוי בכלל נדיב לב דאמר דגמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו והא דבעו שמואל ור’ יוחנן קבלה היינו לכתחלה ועוד היה אור”ת כי אף לא גמר בלבו עד הלילה יכול להתענות ולהתפלל תפלת תענית ויצא ידי נדרו כאילו קבל מאתמול אך לא היה בידו ראייה ברורה על זה ומיהו מצוה מן המובחר לקבל מבעוד יום בתפלת המנחה ור”י היה רגיל כשהיה מתענה באחד בשבת לקבל תעניתו בשבת באלהי נצור.
וברמב”ם הלכות תענית פרק ג’ סוף הלכה ג’ כתב:
וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול אינו חוזר ואוכל אף על פי שיש שהות ביום.
וע’ מ”מ שם. והובא במחבר להלן, שקבלה בלב אינה קבלה.
ברמ”א סימן תקנ”ג סעיף א’ לגבי תשעה באב כתבו המחבר והרמ”א:
אף על פי שאכל סעודה המפסקת, מותר לחזור ולאכול אלא אם כן קבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום. הגה: וקבלה בלב אינה קבלה, אלא צריך להוציאו בשפתיו (ב”י בשם הפוסקים).
אלא שיש לשאול מגמרא בנדרים ז’ ע”א:
יש יד לצדקה, או אין יד לצדקה? היכי דמי? אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי, ההוא צדקה עצמה היא! אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי, מאי? הדין נמי צדקה קאמר, או דלמא [מאי] והדין (נמי) – לנפקותא בעלמא קאמר, ודבורא הוא דלא אסקיה; מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות, דכתיב +דברים כ”ג+ בפיך – זו צדקה, מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד, או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש?
ופירוש יד ע’ אנציקלופדיה תלמודית ערך ידות:
ידות נדרים ונזירות, הן לשונות של הדרת נדר או קבלת נזירות בלשון שאינה גמורה, ודנים בהן אם נחשבות כדיבור שלם[2]1, ונקראות יד מפני שהן התחלה ופתיחה של הדיבור, כאדם האוחז בבית יד הכלי, ומטלטל את כולו בכך[3]2, או מפני שאינן דיבור שלם אלא מקצת הענין, כידות הכלי שהן מקצת הכלי[4]3, והן חלקי דיבור[5]4, המורים על ענין נדרים ונזירות[6]5.
ולכאורה אם צדקה מועילה על ידי מחשבה איזו ה”א יש שלא יהיו ידות בצדקה? שאלה זו מקשה בשיטה מקובצת שם:
אין יד לצדקה. אם תמצי לומר יש יד לפיאה משום דבעל כרחו אבל צדקה דמדעתיה לא. וקשיא לי גבי צדקה אם בדעתו היה לצדקה למה לא נחייבנו משום נדיב לב דאמר בשבועות גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו. ושמא גמר בלבו פירושו שנתישב בלבו לעשות הצדקה ולא יתחרט אבל כאן לא נתישב עליו לבו כל כך. הרא”ם ז”ל.
ולגבי יד לשבועה ונדר, אכן צריך להוציא בשפתיו, ע’ רא”ש נדרים ב’ ע”א:
…כל הני מיקרי ידות כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בו הכלי עולה עמו וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו ובגמרא מפיק להו מקראי ואע”ג דגמר בליבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפרק ג’ דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו.
ואם כן ברור שלרא”ש אם יש בעיה בצדקה הרי שזה משום שמחשבה לא מועילה בצדקה. ואם כן הרא”ש גם סותר למה שכתב במסכת תענית שלגבי צדקה מועילה מחשבה.
שאלה זו תירץ בקרן אורה בנדרים ב’ ע”א (וע’ גם קהילות יעקב נדרים סימן ב):
אלא דיש לומר דאין מכאן ראיה דעל כרחך לא מהני גמר בלבו אלא היכא דלא נתכוין להוציא בשפתיו, אבל אם נתכוין להוציא בשפתיו (ואיתקבל) [ואיתקיל] מילוליה והוציא דבר אחר לא מה שהיה בלבו, גם בקדשים לא אמר כלום. ותרווייהו לא קדישי, לא מה שהיה בלבו, ולא מה שהוציא בשפתיו. וכדתנן להדיא (תרומות פ”ג מ”ח) המתכוין להוציא תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום. וא”כ ה”נ כיון דלא נתכוין לגמור בלבו לבד אלא הוציא בשפתיו ג”כ הוה אמינא דלא הוי פיו ולבו שוין ומה שבלבו ג”כ לאו כלום הוא קמ”ל דהוי יד.
אלא שתירוץ זה צ”ע שהרי כשאתקיל מילוליה הרי אמר דבר שונה ממה שחשב. אבל אם זה אינו סותר את מה שחשב, מדוע לא נלך אחר מחשבתו?
סיכום מדרך אמונה מתנות עניים ח, יט:
אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה יש דעות בזה אם חייב לקיים מחשבתו ופסק הרמ”א להחמיר [7](פט) ודוקא אם גמר בלבו ממש בהחלט [[8](צ) וכ”ש אם כתב אף שלא הוציא בפיו דחייב] [9](צא) ולכן אם אמר שחשב ב”ד מחייבין אותו לקיים מחשבתו [10](צב) או שישאל לחכם [[11](צג) וי”א דדוקא אם הוציא מפיו ליתן צדקה רק לא אמר כמה או מה רוצה ליתן או למי בזה מהני מחשבה] ודוקא אם החליט בלבו [12](צד) אבל אם רצה לומר בפיו א”כ לא גמר בלבו שיהא צדקה עד שיוציא בפיו [13](צה) ולכן אם רצה לומר על סלע זו שיהא לצדקה והוציא בפיו על אחר הוי טעות ושניהן אינן צדקה.
- וַיַּעַן יְחִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר עַתָּה מִלֵּאתֶם יֶדְכֶם לַה’ גֹּשׁוּ וְהָבִיאוּ זְבָחִים וְתוֹדוֹת לְבֵית ה’ וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת: ↑
- 1 . עי’ להלן ובפרקים הבאים. ↑
- 2 . תוס’ ורא”ש ור”ן ומאירי נדרים ב א; שריד מפרש”י על נדרים (הוצאת מכון התלמוד השלם בכרך השלמות לנדרים) שם, והובא בשמו בר”א מן ההר שם. ועי’ להלן ציון 151 שי”ס שסוף דיבור אין בו דין ידות. ↑
- 3 . נ”י שם. ↑
- 4 . פיהמ”ש להרמב”ם ריש נדרים. ↑
- 5 . ר”א מן ההר שם, ועי”ש שפירוש זה הוא פי’ אחר מפירושו של רש”י. ועי’ חי’ הגרי”ז נזיר ג א שלהרמב”ם נזירות פ”א ה”ו אף כשגמר דבורו, אם אין במשמעות הדיבור לשון נזירות, כגון שאמר הריני מסלסל, חשובה יד, ושלד’ תוס’ נזיר שם אינו משום יד. נדר בדיבור שלם אלא שיש ספק בכוונתו אם נתכוין לאיסור, אם דנים בה תורת יד, עי’ להלן ציונים 121 – 122. ↑
- (פט) עה”ש: ↑
- (צ) מהרש”ם בשם שבו”י וזה דלא כתשו’ מהר”ם גלנטי סי’ י”ג דכתיבה אינה נדר ואולי ס”ל כהפוסקים דצדקה במחשבה אין חייב: ↑
- (צא) פ”ת ומש”כ רמ”א אין כופין כבר תמה הגר”א ע”ז דהיינו אם אין יודעים אמנם בהגהות רעק”א כתב דכיון דהוי ספיקא דדינא א”א לכופו כמו כל ספק ממון: ↑
- (צב) עה”ש: ↑
- (צג) פ”ת בשם דת אש ולכאו’ בחו”מ סי’ רי”ב ס”ח לא משמע כן: ↑
- (צד) ש”ך שם סק”ה ולשון הש”ך צ”ע וכבר השיג עליו בעה”ש וכ”כ מהרש”ם בסי’ רנ”ח סי”ג שאם נתכוין לומר בפיו לא חל עד שיאמר: ↑
- (צה) שו”ע שם ס”ב וט”ז שם: ↑