י. בל תאחר בצדקה

ב”ה

י. בל תאחר בצדקה

רמב”ם מתנות עניים פרק ח’ הלכה א’:

הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן, אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים, ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש, וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותו שיהיו הגבאין רשאין לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרין.

וכתב בדרך אמונה כאן:

הצדקה הרי היא בכלל הנדרים. דהיינו אם קיבל עליו לתת צדקה אינו יכול לחזור בו ואם אינו נותן עובר בבל יחל כמו בנדרים דאע”ג דנדרי איסור אינן אלא באוסר על עצמו איזה דבר ולא אם קיבל עליו לעשות [כ”ז שלא אמר בלשון שבועה] אבל הכא ילפי’ בגמ’ מדכתיב מוצא שפתיך תשמור אשר נדרת בפיך ודרשי’ בפיך זו צדקה דחל עליו נדר ודמיא לנדרי הקדש שנודר הרי עלי או הרי זו והוי נדר.

ולכן צריך ליזהר מלידור עד שיהי’ לו שמא יכשל ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בפירוש בלי נדר וכן כשיאמר יזכור על נשמת אביו ואמו יאמר בלי נדר ומ”מ ראוי לומר בפיו שיתן צדקה כדאי’ בתוספתא [פ”ד דפאה] דנותנין לו שכר האמירה מלבד שכר המעשה וגם עי”ז גורם שאחרים יתנו אך שיאמר בלי נדר מיהו בעת צרה מותר לנדור וי”א שנדר שנדר בעת צרה יש סכנה להתירו ואפי’ בדיעבד אם הותר יש מחמירין.

בגמרא בראש השנה דף ו’ ע”א מובאת בריתא:

תנו רבנן מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה’ אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה.

אם כן יש גם מצות עשה של מוצא שפתיך, וגם לא תעשה.

ואכן בהלכות ערכין פרק א’ הלכה א’ כתב הרמב”ם גם את העשה וגם הלאו של לא יאחר:

הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה’, לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה.

וצריך עיון מדוע לגבי צדקה לא כתב הרמב”ם שעובר משום לא יחל וככל היוצא מפיו יעשה ורק כתב שעובר בבל יחל.

בל תאחר של קרבנות תלוי ברגלים, האם גם בל תאחר של צדקה תלוי ברגלים? ע’ בסוגיה ר”ה שם:

בפיך זו צדקה אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים פשיטא מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות קא משמע לן התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי עניים.

ויש לשאול מה הדין כשלא שכיחי עניים, האם זה שלשה רגלים?

אבל לעומת זה בגמ’ לעיל ד’ ע”א-ע”ב מובאת ברייתא:

תנו רבנן חייבי הדמין והערכין החרמין וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח קט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר.

הרי שצדקות עובר עליהן בבל תאחר בשלשה רגלים?

כתבו על זה התוספות שם ד”ה צדקות:

צדקות ומעשרות – והא דאמר רבא לקמן (דף ו.) וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה”מ דקיימי עניים אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים והא דפריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב עד דעברו עליה שלשה רגלים כקרבנות היינו אפילו היכי דקיימי עניים ואין לפרש דהא דקאמר עובר לאלתר היינו עשה כדאשכחן באחריני דברגל אחד עובר בעשה דא”כ הוה ליה למימר עד דעבר עליה רגל אחד כקרבן.

אבל הרשב”א הקשה על תוספות:

ולדידי קשיא לי טובא חדא דאם איתא כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו שלש רגלים היינו משום דלא אטרח עליה עד שלש רגלים וכיון שכן אלו איתיה בירושלם ואפרשיה לקרבן יעבור עליה לאלתר דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים וקיימא בהמה. ועוד דכיון דחייב בעשה ברגל אחד מובאת שמה והבאתם שמה ממילא ליקום בבל תאחר וכר’ מאיר דהא חייבו להביאו וכיון שהוא מחוייב בכך ובא לירושלם יעבור דהא קאי מקדש וכהנים. ועוד בכל שלשה רגלים ליחייב בבל תאחר ואמאי בעי ר’ שמעון כסדרן, אי משום טירחא הא עברו שלש רגלים ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר עד ארבעה ואידך עד חמשה, אלא שהיא גזירת הכתוב וכיון דגזירת הכתוב היא בבל תאחר מה לי קרבנות מה לי צדקה… אלא מסתברא לי דלעולם ג’ רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב היא ועד שיעברו עליו אינו עובר ואפי’ קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים, והיינו ברייתא, ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך וכדדרשינן מוצא שפתיך זו מצות עשה, והיינו נמי דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא דכי תדור נדר אלא אאידך ברייתא דמוצא שפתיך. והיינו נמי דלא קאמר וצדקה קא עבר עלה לאלתר וקאמר מחייב עלה לאלתר,

וכן בתוספות מסכת ראש השנה דף ד עמוד ב ד”ה לקט

ולפי’ קמא קשיא דאי בדאיכא עניים ועבר ונטלם הרי עובר לאלתר בבל תאחר דדוקא היכא דליכא עניים אין עובר בבל תאחר אלא ברגלים אבל היכא דקיימי עניים קא עבר לאלתר כמו צדקה

לעומת שיטת התוספות הר”ן על הרי”ף מסכת ראש השנה דף א ע”ב באלפס כתב שאין קשר בין דברים שלא תלויים במקדש, לבין ג’ רגלים:

והרשב”א ז”ל הקשה דא”כ כי היכי דבצדקה מפלגינן בין היכא דקיימי עניים ללא קיימי עניים לפלוג נמי בקרבנות ונימא דהיכא דקיימי בבהמ”ק כהנים שיעבור לאלתר בבל תאחר לכך פירש דכי אמרינן צדקה מיחייב עלה לאלתר בעשה הוא דקא אמרינן אבל בבל תאחר בשלשה רגלים תליא מילתא אפילו היכא דקיימי עניים כדתניא בגמ’ וכן פירש ה”ר ישעיה מטראני ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דמידי דתלי במקדש כחייבי הקדשות והקרבנות תלי בג’ רגלים ומידי דלא תלי במקדש כצדקה לא תלי ברגלים כלל וליכא פלוגתא בין קיימי עניים ללא קיימי עניים ובין היכא דקאי גבי המקדש כהנים להיכא דלא קאי שהתורה לא נתנה דבריה לשעורים

ובדעת הרמב”ם: הרמב”ם מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יג כתב:

אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו’ כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה, עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.

לכאורה בכלל מתנות עניים הוא גם צדקה, ואם כן גם לרמב”ם זה שלשה רגלים? והרי בהלכות מתנות עניים לא הזכיר רגלים לבל תאחר? ונראה להבין את הרמב”ם כמו שכתב בספר חינוך תקע”ה:

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה [ו’ ע”א] שצדקה מחויב האדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה משום דהא קיימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקיים המצוה מיד חיוב העשה גם כן עליו מיד. ומכל מקום לענין לעבור עליו בבל תאחר אין עוברין עד שיעברו עליו שלשה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלשה רגלים ולא קודם לכן, וכדברי הברייתא שכתבתי במצוה זו בסמוך, זהו דעת קצת המפרשים. אבל יש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינן בצדקה בשאינו פורע אותה לאלתר. ואמרו שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה, למה שאין אדם מחייב עצמו כלקט שכחה ופאה, דמה שחייב הוא עצמו בו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחויב עלה בבל תאחר מיד, אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב הוא עצמו בהן. וקרבנות שחייב הוא עצמו בהן אין בידו להקריבם מיד, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלשה רגלים. תזכה בני ותבחן דבריהם.

ספר החינוך עצמו הוא כמו הרשב”א.

הרב סולוביצ’יק הקשה עוד על הרמב”ם לגבי בל תאחר, מדוע הרמב”ם לא הביא בל תאחר גם בפרק ז’ הלכה ב’, שנדונה בשעורים לעיל:

וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.

ותירץ ברשימות שיעורים (רי”ד סולובייצ’יק) מסכת נדרים ג’ ע”ב:

ונראה ליישב בהתאם למה שביארנו בענין הצדקה (אות ה’) שיתכן שהרמב”ם יבחין בין צדקה הבאה מחמת נדר לצדקה בעלמא. דוקא בנדרי צדקה חלים קניני ממון לעניים. לעומת זאת בצדקה בעלמא אין חלות קנינים לעניים כי אם חלות שם מצוה. לפי”ז מסתלקת קושייתנו שהרי בפ”ח מדבר הרמב”ם בנדר צדקה המחדש זכויות ממון לעניים ואילו בפ”ז שאין שם נדר ליכא דין ממון ויש רק מצוה בעלמא. דעת הרמב”ם היא שהמחייב של בל תאחר בצדקה הוא הנדר וזכויות הממון לעניים ולא המצוה דנתינת צדקה בעצמה ומשום כך חל איסור בל תאחר דוקא בצדקה הבאה מחמת נדר שיש בה דין נדר ודין ממון עניים ולא בצדקה בעלמא.

לאור זה שונה צדקה בעלמא אליבא דהרמב”ם ממתנות עניים (לש”פ ומעש”ע) שבהן פסק בפ’ י”ד ממעה”ק (הל’ י”ג) שיש איסור בל תאחר והיינו משום שיש בהן קניינים וזכויות ממון לעניים המחייבים בבל תאחר משא”כ בצדקה בעלמא. ה”ה בחטאות ואשמות, ההקדש הוא הבעלים ויש להקדש שעבוד ממון עבור חטאות ואשמות (ועיין בענין נדרי גבוה ובענין צדקה אותיות א’, ג’, וז’). לפיכך יש בל תאחר בלי המחייב של נדר.

עוד יש לברר, מה שבצדקה עובר לאלתר, האם הכוונה שעובר באופן חד פעמי, ולאחר מכן כבר עבר, או שעובר בכל רגע ורגע? בגמרא ר”ה ו’ ע”ב נאמר:

רבא כיון שעברו עליו שלשה רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר.

משמע שיש כל יום איסור מחדש. האם בצדקה לאחר שכבר עבר, שבא עני ולא נתן לו ועבר על בל תאחר, האם צריך למהר לתת או יכול לחכות עד סוף היום? בריטב”א בר”ה שם דף ו’ משמע שבכל שעה עובר.

אבל שו”ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקו כתב, דן שם לגבי הרואה נר חנוכה, שצריך לברך ופרש רש”י שזה למי שלא הדליק עדיין בביתו. ומשמע שאם עתיד להדליק יברך, וחלקו על רש”י ואמרו שימתין עד הדלקה, ודן האבני נזר מדין אין מעבירין על המצוות, והוכיח מסוגייתנו שאין דין אין מעבירין באותו היום:

וראי’ לזה מדברי הש”ס ר”ה [ו ע”ב] כיון שעברו שלשה רגלים בכל יום עובר עליו בבל תאחר לא אמר בכל שעה עובר בבל תאחר דלא הוי איחור אלא ביום. וכן לשון הרמב”ם בהלכות מילה פרק א’. משיגדיל כל יום שעובר עליו ואינו מל עצמו עובר בעשה.

הנה בשו”ת דבר אברהם ח”א סי’ לג דן בענין מילה בזמנה ומילה שלא בזמנה איזו קודמת:

וא”כ לית דין צריך בשש דמילה דשלא בזמנה קודמת, דזו שבזמנה הרי זמנה קבוע כל היום ואם תהא נדחית לשעה חדא ביום השמיני גופיה לא עבר על שום איסור ועדיין הוא נימול כדינו בזמנו ביום השמיני ואין מצוה להקדימו כלל אלא מצד מצות זירוז בלבד, משא”כ זו דשלא בזמנה דמכיון שהגיע לשעה שיכולין למולו כל שעה ושעה שמאחרו עובר בעשה כמ”ש הרמב”ם (פ”א מהלכות מילה ה”ב) וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מ”ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ”ל ועיי’ בראב”ד, הרי שבכרת פירש שאין חיובו נגמר אלא כשנשאר ערל אבל לענין ביטול העשה אין חילוק כלל דאע”פ שמל אח”כ מ”מ ההיא שעתא דהוה ערל עבר וביטל מ”ע, ודבר פשוט הוא דמ”ש הרמב”ם בכל יום ויום הוא מבטל מ”ע לאו דוקא הוא אלא בכל רגע ורגע עובר אף על פי שלא עבר עליו יום שלם דמאי שייך הכא שיעורא דיום כמובן, וא”כ בודאי יש להקדים את המילה דשלא בזמנה בכדי שלא יבטל ממ”ע בשעת האיחור משא”כ זו שבזמנה אם מאחרה איזה שעה אינו עובר בכלום דכל יום השמיני זמנה הוא:

לגבי נדרי צדקה בכלל, בגלל החשש מבל תאחר כותב הטור יו”ד סימן רג:

“ואפילו צדקה וכיוצא בזה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקין צדקה צריך לומר בלי נדר”. ורק בעת צרה טוב לידור כמו יעקב, ע’ המדרש רבה: (פרשה ע’ אות אות א’):

וידר יעקב נדר לאמר… מהו לאמר לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן, יעקב פתח בנדר תחלה לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהיה תולה את הנדר אלא בו, א”ר אבהו כתיב (שם /תהלים/ קלב) אשר נשבע לה’ נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן אלא נדר לאביר יעקב תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה.

שו”ע רנ”ז סעיף ג’:

הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר (דברים כג, כב). שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם. ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים. הגה: וכל זה בצדקה שיש בידו לחלקה בעצמו, אבל כשנודרין צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד גבאי, או שאר צדקה שיש לו ליתן לגבאי, אינו עובר עליה אף על גב דעניים מצויים. אא”כ תבעו הגבאי ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים והגבאי היה מחלק להם מיד. ואם אין ידוע לגבאי, צריך הוא להודיע לגבאי מה שנדר, כדי שיוכל לתבעו. (מרדכי פ”ק דב”ב ופ”ק דר”ה). ולא מקרי עניים מצויים אלא עניים הצריכים לחלק להם, אבל אם אין דרך לחלק להם מיד, לא מקרי עניים מצויים. (גם זה במרדכי בב”ב). ואם אמר: אתן סלע לצדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני, אף על גב דשאר עניים מצויים (ג”ז שם). ודוקא במפריש צדקה סתם, אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד, כמו שיראה לו. (טור בשם הרא”ש) וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותם שיהיו הגבאים רשאים לשנותה ולצורפה בזהב, הרי אלו מותרים (רמב”ם).