ג. קו העוני

ב”ה

קו העוני בהלכה

קו העוני היום נמדד באופן יחסי לכלל האוכלוסיה, על פי ממוצע ההכנסות, או על פי חציון ההכנסות, כלומר להכנסה של אדם שחצי מהחברה מרוויחה יותר ממנו וחצי מהחברה מרוויחה פחות ממנו. היום עני הוא מי שמשתכר 50% מהכנסה זו.

יש גם אפשרות למדוד בצורה לא יחסית אלא מוחלטת, לפי סל צרכים שמוגדר כחיוני. כל השיטות אינן מדוייקות. למשל אחת הערים העניות היא בני ברק, ומאידך במדד האושר היא נמצאת במקום גבוה. כלומר שה”די צרכו” שם בנוי על הסתפקות במועט.

קו העוני הוא רק מדד ממשלתי להשיגים ולא מדד לשום דבר אחר, ודאי שאינו קרטריון לקצבאות. הקרטריון לקצבאות הוא תלוי בכמה דברים:

• השתכרות
• כושר השתכרות
• רכוש
• תמיכה נוספת

האם יש הקבלה בין הקריטריונים לקבלת דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, נכות, וכיו”ב לבין הקרטריונים ההלכתיים?

קו העוני, כפי שבמדינה הוא רק הגדרה פוליטית מהו עני, גם בהלכה נראה שאין “קו עוני” אלא יש ‘די מחסורו’ צדקה, מעשר עני וכו’., שהוא מדד אישי. ונפ”מ גדולה, שלפי ההלכה יתכן אדם עשיר שנמצא בדרך ואין לו מה לאכול הוא מוגדר כעני.

יש בהלכה הגדרות שונות, לקחת מן התמחוי, מן הקופה, מן הצדקה, מעשר עני, לשקו”פ, ודי מחסורו, וכפי שישנן הגדרות שונות לקבלת קצבאות שונות מביטוח לאומי, כך יש בהלכה הגדרות שונות.

לגבי צדקה:

די מחסורו, כפי שדברנו. ולכאורה לא תלוי במאתים זוז.

לגבי לשו”פ תלוי במאתים זוז

לכן המשנה בפאה פ”ח מ”ח לא מנתה את הצדקה, כיון שזה צריך לתת לו די מחסורו:

מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:

וכתב הרע”ב: “מאתים זוז – קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות”.

מאתים זוז זה פי עשר מפדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים זוז. 960 ג’ כסף שזה כיום, (אלול תשע”ז 1825 ₪) כסליו תש”פ כ 2000 ש”ח, שזהו סכום שאינו מספיק אפילו לחודש כיום.

והגדרים הם שונים: לכן מי שסמוך על שולחן אחרים כפי שנבאר, לא יכול לקחת צדקה, כיון שיש לו די מחסורו (קהלות יעקב סוכה סימן כט “בענין צדקה לעני שאחד מפרנסו”) אבל כיון שהוא עני יכול ליטול לשו”פ.  מאידך כמובן שאינו יכול ליטול לקט שכחה ופאה כדי לקנות סוס לרכב עליו, כיון שזה מיועד למזונות.

ובאור שמח הלכות מתנות עניים פרק ו’ הלכה י’ כתב לגבי ההבדל בין צדקה לבין מתנות עניים:

והנלע”ד, דפאה הוא רק כזכות שיש לעניים, ואינו בשביל שחסר לו, דהא עני נוטל אפילו אלף זוז בפעם אחת, ובצדקה אין אתה מחוייב לעשרו, וכן מי שיש לו י”ד סעודות לא יטול מן הקופה (שבת קיח, א) ומלקט שו”פ נוטל, וכן אין מחייבין לשיטת הר”ת למכור כלי תשמישו של כסף בלקט שכחה ופאה, ובצדקה מחייב, עיין תוס’ כתובות (דף ס”ח ע”א ד”ה עד כאן).

על פי ההלכה, עני הוא מי שאין לו מאתיים זוז שהם פרנסה לשנה. ובשעור הקודם עמדנו על כך שיש מחלוקת בין הרמב”ם לבין הטור אם מאתים זוז נאמר רק לגבי מתנות עניים או לגבי צדקה.

וכתב הבית יוסף על דעת הטור:

ואף על פי שבמשנה לא אמרו אלא לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני כתב רבינו לא יטול צדקה כלל משום דמשמע דכל שאינו נוטל את אלו אינו נוטל שום צדקה וכן כתב המרדכי בפ”ק דב”ב (סי’ תק) בשם רבינו אפרים ובשם אור זרוע (הלכות צדקה סי’ יד) דגם בצדקה הוא גוזל את העניים דבעל הבית שנתן לו לא יתן לעניים אחרים והביא ראיה מהירושלמי (פאה פ”ח ה”ז) דכל שיש לו מאתים זוז לא יטול צדקה:

ונראה שהמחלוקת היא עקרונית: אם מאתים זוז הם נאמרו רק לגבי לשו”פ, הרי שהמדד הוא יכולת ההשתכרות, ומי שיש לו יכולת פרנסה לשנה לא יקח השנה מתנות עניים שהם לשנה. אבל לטור שגם צדקה תלויה במאתיים זוז, הרי שיתכן שהמדד הוא לא יכולת ההשתכרות אלא הרכוש.

ונפ”מ גדולה בין השיטות גם לשאלה אם יכול ליטול לשנה הבאה. הרי מאתיים זוז הם פרנסה לשנה, ומכך למד בדרך אמונה פרק ט’ אות פד, שגם צדקה לגבי די מחסורו כשהעני נוטל יכול ליטול רק לצורך שנה זו אבל לא יכול ליטול בשביל השנה הבאה:

אם הי’ לו ר’ זוז דהיינו פרנסה לשנה זו אסור לו ליטול מהצדקה לצורך שנה הבאה וכן שאר צרכיו המזדמן לו כגון נשואי בניו או רפואות או לשכור דירה וכה”ג ואין לו לזה אם הוא לצורך שנה זו יכול לקבל אף על פי שיש לו ר’ זוז דהוי די מחסורו אשר יחסר לו אבל לצורך שנה הבאה לא יקבל עתה רק בשנה הבאה.

אלא שזה רק למ”ד שגם צדקה תלויה במאתים זוז. אבל אם צדקה לא תלויה במאתים זוז אם כן אין הגבלה בזמן אלא כל שצריך נוטל אפילו אם צריך לשנה הבאה.

אבל בשאלה האם מודדים על פי כושר השתכרות או על פי הרכוש, מצאו שילוב בדבר זה, ע’ שו”ע יו”ד רנג סעיף א’:

מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מהתמחוי. מזון י”ד סעודות, לא יטול מהקופה. ואם יש לו ר’ זוז ואינו נושא ונותן בהם, או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, לא יטול צדקה.

הרי מאתים זוז הם סיבה לרכוש כזה שלא לוקח צדקה. או שיש לו חמישים זוז שנושא ונותן בהם, היינו שיש לו כושר השתכרות די, ולכן לא נוטל צדקה.

ובשו”ע יוד רנ”ג סעיף ב’ כתוב:

יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח. ודברים של טעם הם.

ומקורו בטור:

וי”א שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה לפיכך שיערו שמי שיש לו ר’ זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח תדע לך שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן שאז אפי’ אם יש לו נ’ זוז לא יטול שאפשר לו להתפרנס מן הריוח אלמא הכל לפי הענין ואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של נ’ זוז אבל האידנא א”א והכל לפי המקום והשעה

כלומר, שכיום כושר ההשתכרות הוא המדד לצדקה. וברור שמאתיים זוז לא מספיק. מאתים זוז כפי שנאמר לעיל זה כיום, אלול תשע”ז 1825 ₪ שזהו סכום שאינו מספיק אפילו לחודש כיום.

ובדרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ט’ בציון ההלכה קכט הביא בשם חזון איש:

בחוברת ה’ תרו”מ שהדפיס ר”ז שפירא ז”ל ע”פ מרן שכל מי שאינו מסודר בפרנסתו שיש בה כדי מחייתו נקרא עני ויכול ליטול מעשר עני:

ומאידך מסתבר שכיום מי שאין לו רכוש אבל יש לו משכורת אינו נחשב לעני. בשו”ת שבט-הלוי (ח”ב סי’ קכ) כתב שכיום הכנסה חודשית קבועה מהווה תחליף לרכוש בשווי 200 זוז, וכלשונו: “גם אם אין לו קרן, מי שיש משכורת קבועה שממנה מתפרנס בריוח, פשיטא דאסור ליטול.” לפי דבריו, שיטת המדידה ההלכתית כיום אינה שונה מהמקובל בכל שיטות המדידה של העוני בעולם. אבל יתכן שמתאימה לקריטריונים לקבלת קצבאות מביטוח לאומי.

וכבר בתשובת מהרשד”ם[1] יו”ד קסו, בתשובה ארוכה בענין צדקה כתב בסופה:

זהו מה שראיתי לכתוב בענין זה וכבר אמרתי שבנדון שלפנינו לא היה צורך כלל לכתוב עליו כי אין התובע מאותם הנכנסים בגדר המתפרנס מן הצדקה לא מציבור ולא מקרובים אחר שיש יכולת בידו להתפרנס מצד אחר אלא שאינו רוצה ה’ יודע והוא עד שכח האמ’ הציקתני לכתוב מה שכתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה.

אבל בדרך אמונה בבירור הלכה להלכה יג חילק בין סוגי קצבאות:

היו לו מאתים זוז. נראה שהלומדים בכולל או בישיבה ויש להם שם שכירות קבועה כל חדש כדי צרכם לחדש זה כיון שההנהלה לא התחייבה לתת להם אלא אם יהי’ להם ואם לא יהי’ להם א”א לתובעם לדין או שהרשות ביד ההנהלה לשלחם כשירצו דינם כעניים ממש המתפרנסים מן הצדקה ומותר להם ליטול צדקה ולשו”פ ומ”ע אם אין להם מאתים זוז אבל אם ההנהלה התחייבה ליתן גם משלהם אם לא יהי’ להם וגם א”א לסלקו תוך השנה אז הוי כאילו יש להם פרנסה לשנה וכן כל כה”ג:

ונראה לכאורה להביא ראיה לחילוק זה ממשנה בסוף מסכת נגעים, פרק יד משנה יב:

מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא מביא אדם על ידי בנו על ידי בתו על ידי עבדו ושפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים ר’ יהודה אומר אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת:

וכתב הרמב”ם בפירוש המשנה:

ואמרו מביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו קרבן עני ואף על פי שהוא עשיר, הואיל ואין הקרבן על עצמו אלא מקריבו על זולתו, ובתנאי שיהו בנו ובתו עניים. אבל אשתו כיון שהוא חייב בקרבנותיה אינו מקריב עליה אלא קרבן עשיר מפני שהיא כגופו. ואמר ר’ יהודה כי כשם שמקריב על אשתו קרבן עשיר כך כל קרבן שהיא חייבת כלומר קרבן זיבות ויולדת הרי הוא חייב בו, ואינו מקריבו עליה קרבן עני אם היה עשיר. והלכה כר’ יהודה.

הרי שעל בניו ובנותיו אף שנותן להם מזונות, הוא מקריב עבורם קרבן עני, כיון שאינו חייב מן הדין לתת אלא מדין צדקה. אבל אשתו שהוא חייב לתת לה נחשבת כעשירה. (אלא אם כן נאמר שהטעם הוא משום שאשתו כגופו כפי שמשמע ברמב”ם).

וכן לגבי מתנות לאביונים, כתב באשל אברהם סי’ תרצ”ה:

אך נראה, שכיון שכשניסת האשה מוטלת על אישה, אינו מקיים מתנות לאביונים על ידי מה ששולח לאשה נשואה.

אבל לכאורה יש להוכיח שדין  מתנות עניים אינו דומה לקרבן עני, שהרי לגבי אשתו מצאנו שנחשבת כעניה אף אם הוא עשיר, ראה בסוגיה ב”מ יב, וברמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ד’ הלכה יא:

לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו, אבל האריסין והחכירין והמוכר קמתו לחבירו לקצור ילקט בנו אחריו, ויש לפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו.

והרי בסוגיה בב”מ שם מבואר שאם הוא נטל למחצה לשליש ולרביע הוא נחשב עשיר, וא”כ אעפ”כ אשתו נחשבת עניה כמו שכתב שם הרדב”ז:

ר’ יוסי אומר בין כך ובין כך ילקטו בניו ואשתו אחריו ואמר שמואל הלכה כר’ יוסי וטעמא דר’ יוסי דאע”ג דהאב עשיר בניו ואשתו עניים הם וזוכין לעצמן.

בשו”ת שבט-הלוי (ח”ב סי’ קכ) שכיום להגדרת עני לענין צדקה, יש קרטריון נוסף:

מכל מקום, כהיום שגם מי שהוא מתפרנס ממשכורת דרך הכבוד, מכל מקום כשמגיע לשאלת הדירה אין זה די לקנות או אפילו לשכור, שאי אפשר זה בארץ ישראל אלא ביוקר מאד, פשיטא דלענין דירה עכ”פ נחשב עני, כיון שאין לו מאתים זוז בערך של היום. והכל לפי המצב והתקופה, כמבואר בטור ובמרדכי ובשאר פוסקים.

מקורות נוספים: תחומין / כרך כז / הרב עדו רכניץ / מדידת עוני בהשראה יהודית, הרב נפתלי בר-אילן, “זכאותו של העני לצדקה”, תחומין ב עמ’ 465-459; ואורי דסברג, “קריטריונים לחלוקת כספי ציבור”, תחומין ד עמ’ 413-411. הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט (קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה, אסיא מט-נ, תש”ן, ובאתר דעת)

[1] רבי שמואל בן משה די מדינה (המהרשד”ם), אחד מגדולי החכמים הספרדיים אשר בשאלוניקי – ירושלים של הבלקנים – נולד בשאלוניקי בשנת ה”א רס”ו (1506) למשפחה ספרדית, שם למד ונהיה לרב ולמנהיג. הוא לקח חלק פעיל בעיצוב דמותה של הקהילה הספרדית במקום והעלה את רמת הארגון בה לזו שבקהילת האם בספרד. ישיבתו בשאלוניקי משכה תלמידים רבים מקרוב ומרחוק. ר’ שמואל ענה לשאלות מכל איזור הבלקנים ומאיטליה, ופסקיו התקבלו גם על הדורות הבאים. למרות אסונות וצרות אישיים רבים לא נפלה רוחו. הוא נפטר בשנת ה”א שמ”ט (1589).