ב”ה
דין לשמה, האם על ידי אמירה דוקא או די במחשבה
הטוויה של הציצית צריכה להיות לשמה, ולשיטת רש”י ותוספות גם התליה. האם הלשמה צריך להיות שיאמר בפה שעושה לשמה, או שדי במחשבה? שאלה זו ניתן לשאול גם על כל דבר שצריך בו דין לשמה: כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות ועיבוד העורות שלהם, כתיבת גט אשה, וכן בדברים שהמחשבה פוסלת כמו קדשים ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן, ופסח וחטאת ששחט שלא לשמה. או בשוחט בהמה לעכו”ם, אם די במחשבה או חל רק בדיבור.
הלכות קטנות לרא”ש (מנחות) הלכות ספר תורה סימן ג
והר”ר ברוך ז”ל נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס”ת או לשם תפילין או סגי במחשבה. וכן גבי כתיבת ס”ת תפילין ומזוזות. וכן כתיבת הגט דבעינן כתיבה לשמה או סגי במחשבה. לפי שמצינו פיגול דכתיב ביה לא ירצה ובעיא דיבור (זבחים דף כז א) ותרומה ניטלת בלא דיבור רק במחשבה (תרומות פ”א) ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע והחושב לשלוח יד בפקדון חייב. הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד ותו לא צריך:
הרי שרבנו ברוך הסתפק בשאלה זו. ומוכח בדבריו שיש להשוות את כל התחומים אחד לשני וגם מגט, שהרי מזיכר את כתיבת הגט ולומד מפיגול ומשליחות יד. אמנם בפיגול נחלקו הראשונים אם צריך דוקא דיבור או שאפשר לפגל גם במחשבה, ע’ מנחת ברוך סי’ א’.
ובקיצור פסקי הרא”ש הלכות קטנות (מנחות) הלכות ספר תורה סימן ד כתב:
הכותב ס”ת צריך שיאמר בתחילת הכתיבה ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ובשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם כתיבת השם.
וצריך דיון נפרד מדוע באזכרות די שיחשוב ובכתיבת הספר צריך שיאמר. ולכאורה האזכרות חמורות יותר מס”ת, ע’ רמב”ם הלכות ס”ת פרק א’ הלכה טו: “הכותב ס”ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין”. ובחידושי הגר”ח שם עמד על כך[1]. ואולי משום שלאחר שאמר בפה על הכתיבה באופן כללי, צריך מחשבה מיוחדת לשם האזכרות. וכן משמע בשו”ע, שם מובאת מחלוקת לגבי האזכרות שו”ע או”ח לב, י”ט:
בתחלת הכתיבה יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין. מלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. הגה: וי”א דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו, סגי בהכי (הרא”ש ה”ת וס”ת וטור יורה דעה וא”ח). ויש להקל בדיעבד. וכשבא לנמנם לא יכתוב, דאינו כותב אז בכוונה (א”ז).
אם כן זו מחלוקת לגבי אזכרות האם צריך אמירה ממש או די במחשבה. אבל כאמור, זה לא נוגע לשאלה העקרונית, שכיון שלגבי אזכרות הרי בתחילת הכתיבה כבר אמר שכותב לשמה.
צריך עיון, האם שאלה זו אם צריך לומר בפה או די במחשבה היא שאלה טכנית, איך עושים את דין לשמה, אם על ידי מחשבה או על ידי דיבור, או שהשאלה כאן היא עקרונית האם יש צורך להחיל שם של חפצא מקודש וזה צריך על ידי דיבור בדומה לקרבנות שצריך לומר בפה (ובמחשבה חל רק מדין נדר, ואכ”מ), או שדי במחשבה משום שאין זה עושה חלות על החפץ.
אלא שלכאורה, אם צריך דיבור, איך ניתן לומר את הדין המבואר בתחילת זבחים, דף ב’ ע”ב, שלגבי קרבנות סתמא לשמה, והרי אין דיבור? ולכאורה זה מוכיח שהשאלה כאן היא רק שאלה טכנית, בדברים שסתמא לאו לשמה, צריך דיבור כדי להוכיח שנעשה לשמה. וכן לכאורה מוכח ממה שיתכן שמועיל על ידי גוי כשישראל עומד על גביו, ואכן לגבי טוית ציצית כתב שו”ע או”ח יא, ב’
טוואן נכרי, וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמם, להרמב”ם, פסול; ולהרא”ש, כשר. הגה: ונוהגין שיסייע הישראל מעט, וכדאיתא לקמן סימן ל”ב סעיף ט’ ובי”ד סי’ רע”א גבי תפלין וספר תורה. וצריכין שזירה, ושיהיו שזורין לשמן.
אמנם לדעת הרמב”ם צריך עיון האם יש להשוות דין לשמה לדין שלא לשמה ופיגול שבקרבנות, האם הרמב”ם יסכים להשוואה שכתב רבנו ברוך, להשוות את כל דיני הלשמה והפיגול. ראה רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יג הלכה א’:
שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן: מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן, מחשבת שינוי השם כיצד…
וכתב המשנה למלך שם:
מדברי רבינו נראה דכל מחשבה דקדשים הוי אפי’ בלא הוצאה בפה. (א”ה וכן הוא דעת הר”ב החינוך פ’ צו) אך התוס’ בפ”ק דזבחים (דף ד’) ד”ה מחשבה נראה דס”ל דכל מחשבה דקדשים צריך הוצאה בפה וקרי לה מחשבה לפי שאין בה מעשה וכ”כ בפ’ תמיד נשחט (דף ס”ג) ועיין במ”ש בפ”ב דחולין (דף ל”ט) ועיין בפ’ הניזקין אההיא דכ”ג יוכיח וכן הוא דעת רש”י בפרק ב”ש (דף מ”א) ובפ”ק דמנחות (דף ב’) וכ”כ התוס’ בס”פ המפקיד וכ”כ הסמ”ג.[2]
שאלה, זו האם הלשמה יוצר חלות או שרק צריך להיות מעשה לשמה, היא האם לשמה דומה לדיני הקדשת הקרבנות, שזה ודאי מעשה בחפצא, או שיש לדמות לדין עשיה לשמה של כלי שרת שכתב הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פ”א הלכה ה”כ:
אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה, וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט, ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט, אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית.
(הקשר לשתי הלכות אלו, כתב בספר סת”ם כהלכתן, הרב משה שטרנבוך, פרק א’ ע’ לא).
הרב שטרנבוך שם כתב ששתי אפשרויות אלו תלויות במקור הצורך בטויה בציצית. לפי הגמרא בסוכה ט’ ע”א המקור הוא ממה שכתוב “גדילים תעשה לך”, אומרת הגמרא שם אליבא דבית הלל שסוכה ישנה כשרה:
ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין נמי פסולה (אלמא) דבעינן טויה לשמה הכי נמי נבעיא סוכה עשויה לשמה שאני התם דאמר קרא גדלים תעשה לך לך לשם חובך.
אם כן המקור הוא מפסוק. אבל הסוגיה במנחות מב ע”ב קושרת את זה לעיבוד בעור של בתים של תפילין:
אמר רב יהודה אמר רב עשאן מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשירה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינן טוייה לשמה כתנאי ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשירות ואף על פי שלא עיבדן לשמן רבן שמעון בן גמליאל אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן.
וכותב הרב שטרנבוך שם, שאם הלימוד הוא מציצית לשם חובך, הרי בציצית הרי לשמה הוא משום שכל דבר שבקודש צריך הזמנה כמו כלי שרת הנ”ל, שהרי אין קדושה בציצית לאחר הטויה. אבל אם זה נלמד מעיבוד אם כן הרי זה הזמנה לחפצא של קודש כמו קרבנות, כפי שיש קדושת בבתים של תפילין.
ולדעתו המחלוקת אם צריך בפה או במחשבה תלויה בשאלה זו: אם זה ענין של החלת קדושה, הרי צריך בפה כמו בקרבנות. אבל אם רק יש צורך בעשיה לשם מצוה ולא בחלות, די במחשבה.
אלא שיש להעיר: בגמרא סנהדרין מז ע”ב
איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מלתא[3] היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא מאי טעמא דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא האי נמי בהזמנה מיתסרא ורבא גמר שם שם מעבודה זרה מה עבודה זרה בהזמנה לא מיתסרא אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא.
ובגמרא דף מח ע”ב אומרת הגמרא שזו מחלוקת תנאים אם תפילין צריכים עיבוד לשמן:
תנאי היא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשירות אף על פי שלא עיבדן לשמן רבן שמעון בן גמליאל אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן.
ונחלקו רש”י ותוספות בפירוש הקשר בין עיבוד ובין הזמנה: רש”י כתב:
אף על גב שלא עבדו – לעור זה לשמו, דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה.
כלומר כיון שהזמנה לאו מילתא לכן אין ערך בלשמה כיון שזה לא יכול לחול. ובלשון חדושי הר”ן סנהדרין מח ע”ב:
והואיל ולרבא הזמנה לאו מילתא היא נמצא עבוד לשמו בטל מעיקרא ולפיכך אם לא עיבדן לשמן כשרות ורשב”ג דאמר פסולות עד שיעבדם לשמן ס”ל כאביי דאמר הזמנה מילתא היא ואפשר לקדשו בהזמנה קודם שישתמשו בו בקדושה ולפיכך צריך עבוד לשמו כדי שיתקדש קודם לכן דאביי הזמנה דאית ביה מעשה בעי כאורג בגד למת.
אבל שיטת התוספות שם ד”ה אף על פי שלא עיבדן לשמן ההיפך:
… וקשה לר”ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב”ג… ומפרש ר”ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב”ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה.
וזה בדיון הפוך מרש”י: אם הזמנה לאו מילתא, צריך עיבוד לשמה, שהרי אחרת איך יתקדש. ואם הזמנה מילתא, ההזמנה מועילה ואין צריך לשמה בפירוש.
והנה, הגמ’ במנחות מב ע”ב הנ”ל אומרת ששאלת הטויה של ציצית לשמה תלויה בדין עיבוד של תפילין. ואם כן לשיטת רש”י שצריך עיבוד לשמה רק אם הזמנה מילתא, לפי זה גם טויה לשמה רק אם הזמנה מילתא. ולהלכה כרבא שהזמנה לאו מילתא, צריך לומר שטויה לשמה צריך ללמוד מ”גדילים תעשה לך” שזה לימוד מיוחד של לשמה בציצית.
ולשיטת התוספות, לפי הגמרא במנחות, צריך עיבוד לשמה משום שהזמנה לאו מלתא, ואם כן יש צורך בעיבוד לשמה כיון שהזמנה לא פועלת.
ויש להביא ראיה שאין דין לשמה יצירה של קדושה, לפי מהלך הרמב”ן במלחמות בסוכה, שם מסביר את הגמרא בסנהדרין מח ע”ב, ואומר שאליבא דרבא שהזמנה לאו מילתא, הסבר מחלוקת רשב”ג ות”ק לגבי עיבוד היא האם בכלל לא צריך לשמה בתשמיש קדושה ובתפילין, או כרשב”ג שצריך לעשות לשמן, אבל לא משום ההזמנה, שהרי הזמנה לאו מילתא היא, אלא משום שצריך שיעשו לשם חובה. ע’ מלחמת ה’ סוכה ד ע”ב:
אבל לרבא אף על גב דמותר לשנותה בעינן לשמה אלא ת”ק לא בעי לשמה בתשמיש קדושה אי נמי בתפילין גופייהו ורשב”ג בעי להו לשמן בין בגוילין של כתיבה בין בתשמישי קדושה כגון טלאי שלהן ולאו דהויא הזמנה מלתא היא אלא מצותן שלהן שיעשו לשם חובה שכן בציצית בעינן צביעה לשמה כדאיתא התם אף התכלת ואף על פי דמותר לשנותה לעולם דלאו דבר שבקדושה הוא ואף על גב דהזמנה בעלמא נמי היא.
הרי שלרמב”ן דין לשמה אליבא דרבא הוא רק שיעשו לשם חובה, כמ”ש.
ואלו דברי ע’ שו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן ד, שהלך בדרך זו:
בשו”ע סי’ י”א ס”ב[4] איתא “טוואו נכרי וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמן להרמב”ם פסול ולהרא”ש כשר”, ותמהו ע”ז הרעק”א והדגול מרבבה בשו”ע שם דמנין להב”י דלהרא”ש מהני גם בטוויה ישראל עומד ע”ג, דהרי הרא”ש עצמו באר דדוקא היכא שגומר תיכף מעשהו מהני מה שישראל עומד על גבו וכמילה או עיבוד עורות, משא”כ בגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה …וא”כ הכא בטוויה שהיא מעשה ארוך אין להכשיר אליבא דהרא”ש.
…ולכן לא מהני מה שיאמר בתחילה שכונתו על הכל. אולם כל זה דוקא היכא שהמחשבה צריכה לעשות חלות וכמו לשמה בגט, וכן בכתיבת ס”ת וכדומה, משא”כ בטווית ציצית שאין נעשה שום חלות בגוף החפצא ורק בעינן כונה, בכגון דא שפיר מהני גם בעכו”ם וישראל עומד ע”ג כשאומר שמתנה בתחילת המעשה שכל מה שהוא עושה יהיה לשמה.
אם כן גם הוא אומר שהלשמה בציצית לא יוצר חלות מסויימת.
ונראה לומר, שגם אם צריך אמירה בדין לשמה ולא די במחשבה, אין פירוש הדבר שהאמירה יוצרת קדושה, גם בספר תורה ובעיבוד תפילין, אלא הקדושה נעשית על ידי מעשה העיבוד שנעשה לשמה או כתיבת הספר עצמה שנעשית לשם ספר תורה. וראיה לכך, ממה שהקשה המנחת ברוך שם, שהרי יש ראיה מפורשת שלא צריך אמירה, שהרי איך אפשר לומר שבכתיבת גט אשה צריך דוקא לשמה, הרי אפילו אילם כשר לכתיבת הגט, שהרי בגיטין כב ע”ב כתוב במשנה שהכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן:
מתני’ הכל כשרין לכתוב את הגט אפי’ חרש שוטה וקטן… גמ’ והא לאו בני דיעה נינהו אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גביו.
והגמרא לא שואלת שהרי חרש אינו יכול לדבר אלא רק שלאו בר דעה, ואם כן אילם שהוא בר דעה יוכל לכתוב את הגט. וכתב במנחת ברוך שם:
אמנם זה ליתא דאפילו אי נימא דבעי אמירה, מ”מ אם הבעל אמר לו לסופר לכחוב לשמה והוא קבל עליו ברמיזה שיכתוב לשמה תו סגי במחשבתו גרידא לד”ה וכמש”כ במרדכי ה’ ציצית כה”ג גבי טוית ציצית דאם אמר לאשה טוי לי ציצית לטלית סגי ותו לא צריך, ואע”ג דסתמן לאו לשמו קאי עכ”ד. כוונתו דאע”ג דס”ל התם דבעי דוקא שיאמר בפיו שהוא עושה לשמה, מ”מ כיון דסתמא דמלתא דאשה זו תטוה לשמה, דהא אדעתיה דהכי קבלה, משו”ה תו סגי במחשבה גרידא ולא בעי תו אמירה דידה.
וזו הסברא שכ’ לעיל: שגם אם צריך לשמה בדיבור, אין הכוונה שהדיבור פועל את החלות, אלא המעשה פועל את החלות כשמוכח על ידי אמירה שעושה לשם כך, או שיש הוכחה אחרת. ולכן גם זה הטעם שמועיל כשגדול עומד על גביו, שאז ברור שהמעשה נעשה לשם מטרת המצווה. וזה הפשט גם במה שאנו אומרים שסתמא לשמה.
[1] וז”ל: “מבואר בדברי הרמב”ם דרק אזכרות אם לא כתבן לשמן הוא דפסולין הס”ת והתפילין והמזוזה, אבל דין כתיבת סת”מ עצמו כשר גם בלא כוונה [דהרי תרי מילי נפרדים נינהו, דכוונת אזכרות הוא לשם קדושת השם וכמבואר בגיטין דף כ’ [ע”א] ולא כוונת קדושת סת”מ], וכן לקמן בפ”י כשחשב כל הדברים שס”ת נפסלת בהן חשב שם רק שכתב האזכרות בלא כוונה, ולא הזכיר שם דגם ביתר הכתיבה אם לא כתבה לשם ס”ת דפסולה, והיינו משום דהרמב”ם סובר דבדין קדושת סת”מ כשר גם בלא כוונת כתיבה לשמה, ורק בדין קדושת אזכרות הוא דבעינן שיכתבם לשם קדושתן.”
[2] וע’ מנחת ברוך סי’ א’
[3] אנציקלופדיה תלמודית כרך ח, [הזמנה] טור תרכג: “גדרה. חפץ שהזמינוהו לתשמיש האוסרו בהנאה או המתפיסו בקדושה, נחלקו בו תנאים ואמוראים אם הזמנה זו דבר הוא – “הזמנה מילתא” – או לא, כלומר: אם החפץ נאסר בהנאה או נתפס בקדושה כבר משעת ההזמנה, או שאין ההזמנה דבר – “הזמנה לאו מילתא” – ואין ההזמנה פועלת לאסור או להקדיש את החפץ. המחלוקת המפורשת בהזמנה נאמרה בהזמנה לדבר האוסרו בהנאה, אלא שבמחלוקת זו מפרשים בתלמוד גם מחלוקת של תנאים בהזמנה לדבר שבקדושה”.
[4] שו”ע או”ח יא, א’ – ב’, סעיף א: החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן. (הגה: ויש מחמירין אפי’ לנפצן לשמן והמנהג להקל בנפוץ) (מרדכי ואגודה סי’ כ”ג), שיאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה: טווי לי ציצית לטלית; ואם לא היו טווין לשמן, פסולים.
סעיף ב: טוואן נכרי, וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמם, להרמב”ם, פסול; ולהרא”ש, כשר. הגה: ונוהגין שיסייע הישראל מעט, וכדאיתא לקמן סימן ל”ב סעיף ט’ ובי”ד סי’ רע”א גבי תפלין וספר תורה. וצריכין שזירה, ושיהיו שזורין לשמן.”