ב”ה
היסורים כגורם בהלכה
אנו מוצאים בהלכה התייחסויות רבות לנושא היסורים, ויש מקורות שייסורים אפילו חמורים ממיתה, ויתכן שגם בדברים שצריך למסור את הנפש עליהם, אם מאיימים על האדם בייסורים קשים שאין להם קצבה וסוף, שלא צריך למסור את עצמו לכך.
אנו נמצאים בימי העומר, לימוד שקשור למשמעות היסורים יש במעשה של רשב”י כשברח למערה. כתב המגן אברהם סי’ קנו ס”ק ב’:
בשבת דף ל”ג אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא, משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם.
לולא היתה דעתן של נשים קלה, היו מחוייבות לסבול ולא לגלות את מקומו של רשב”י. ומוכח שצריך לסבול יסורים ולהציל את חברו. ראה הסבר דברי המגן אברהם במחצית השקל שם:
…ותחלה הטמין ר’ שמעון בן יוחאי ובנו את עצמם בבית המדרש, ולבסוף אמרו נשים דעתן קלות דלמא מצער להו המלכות להודיע באיזה מקום אנחנו מוטמנים וע”י קלות דעתן יגלו, ולכך ברחו והטמינו את עצמם במערה שגם נשותיהם לא ידעו מקומם. ומבואר שם לבסוף כשיצאו מן המערה פגע בר’ יהודה בן גרים והענישו ר’ שמעון בן יוחאי ונח נפשיה. ומדאמר נשים דעתן קלות כו’, משמע שמחמת קלות דעתן יעשו שלא כדין ויגלו, מוכח דמצד הדין אף דהוי מצער להו הוה להו לסבול הצער ולא לגלות. ולבסוף כשברחו, אף על גב שיש לחוש פן יצערו הנשים לגלות מקומם ולאשר הנשים לא ידעו מקומם יסבלו צער עבורם, משמע דמותר להציל את עצמו מסכנות נפשות אף על גב שגורם ע”י זה צער לחבירו.
גמרא שממנה יש שרוצים ללמוד על משמעות היסורים כדבר שדוחה איסורים, היא בכתובות לג ב:
דלמא מלקות חמור דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא א”ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה
וכתבו התוספות שם:
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא – תימה מנא לן דהא אמרי’ בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר”ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי’ היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר’ עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ”ש לנגודי
ואור”ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ”כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה והיינו דכתיב (דניאל ג) לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד משמע שהצלם לא היה תופס באלהות ומיהו פלחו לצלמא משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר פלחו.
לדעת רבנו תם אין היתר לעבור על איסור עבודה משום ייסורים ואותו הצלם לא היה עבודה זרה ממש.
אבל בשיטה מקובצת שם בשם הר”ר אליעזר כתב שאכן אם היה מדובר על יסורים שאין להם קצבה היה מותר לעבור גם על איסור ע”ז:
ובקונטריסין כתוב וז”ל אלמלא נגדוהו פי’ ה”ר אליעזר דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה כדכתיב בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים ויפה פי’ ומה שהקשה עליו ר”ת ז”ל מר’ עקיבא וחבריו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח. נ”ל דלא קשה מידי דהתם הכאה שיש בה קצבה הויא דכיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במיתה גמורה במהרה וההיא הויא כמו נוטל את נפשך. אבל הא דאמר רב אלמלי נגדוהו כו’ פירושו הכאה בלא מיתה קאמר כגון שהניחום שנה או שנתים ויכו אותם בכל יום והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה ובהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא ע”כ. ולא נהירא דקרא ה”ק אפילו הוא נוטל את נפשך ובכלל הויא היסורין ומה שכתבו התוס’ הוא עיקר:
וראה במתיבתא שם:
אמנם יש בראשונים ביאורים נוספים בזה ברמב”ן ביאר באופן ראשון שדברי הגמרא הם בלשון גוזמא בעלמא וודאי שלא היו עושים כן ובשם רש”י הביא הרשב”א ואינו ברש”י שלפנינו שדברי הגמרא אינם בניחותא אלא בלשון תימה וכי אם היו מלקים אותם היו עובדים לצלם פשיטא שגם אז לא היו עובדים לצלם וראיית הגמרא היא ממה שמבואר כאן שמלקות הוא רבותא גדולה יותר ממיתה.
בט”ז יורה דעה סימן קנז ס”ק ח כתב לגבי האסור למסור לגויים, על דברי השו”ע שם: “עובדי כוכבים שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א”כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ’ ח’ דתרומות והרמב”ם פ”ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה”ג אין למסרו, אא”כ חייב מיתה כשבע בן בכרי”:
ועוד נראה לי דבמקום שאין מוסרין אותו אין חילוק בין מסירה למיתה או לשאר יסורים או אפילו לממון דלענין יסורים פש.יטא שהם גרועים ממיתה כדאמרינן באלו נערות (דף ל”ג) אלמלא נגדוהו לחנניא מישאל ועזריה הוה פלחו לצלמא ויליף מזה דיסורים קשים ממיתה ויליף דמלקות חמור ממיתה וראיה דהא בירושלמי לא קאמר תבעיתיה מלכא להריגה אלא סתם תבעיתיה אפשר ליסורין לחוד (ואין) [ויש] לנו להחמיר מספק.
ובמדרש שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב משמע שצריך לסבול יסורים:
אמר ר’ חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באש ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותם מהן ומביאין קרטיות של קנים ונותנין אותן תחת צפרנן ומשיאין נפשותיהם מהם, הוא שאמר דוד (שם /תהלים/ כ”ה) אליך ה’ נפשי אשא, אשיא כתיב, שהיו משיאין נפשם על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא,
בדיני שבת יש הקלות לחולה שאין בו סכנה ומשום צער, כגון שבות דשבות באופנים שונים. טעם של היתרים אלו משום שבמקום צער לא גזרו רבנן.
דברנו באחד השיעורים הקודמים שיש מצב שאפשר להתפלל על אדם שימות, כמו שמסופר בגמרא כתובות קד ע”א על אמתא דרבי שאמרה על רבי, בגלל שסבל: “יהי רצון שיכפו עליונים את תחתונים”.
בעבר דברנו על האפשרות לסכן את עצמו כדי לינצל מצער והבאנו את דברי היעב”ץ במור וקציעה סימן שכ”ח לגבי ניתוח במצב של סכנה.
אבל יש שבוחרין בספק נפשות כדי להציל עצמם מיסורין קשין כאותן שמוסרין עצמן לחתוך מפני אבן שבכיס ובגיד וחצץ הכליות הכואב אותן מאד בצער קשה כמות ר”ל. ולאלא מניחין אותן לעשות כחפצם בלי מוחה מחמת שכמה פעמים נושעים ונרפאים מ”מ העלולים יש להם לחוש לעצמם. וכל שאין סכנה בכאב לא שפיר עבדי אפילו בחול, לא הותר להכניס אדם עצמו בספק סכנת נפשות אע”פ שהרבה עשו כן ונצולו. גם רבים קרבו מיתתן על ידי החתוך לפיכך לא הותר לגמרי אפילו בחול.
בעבר דברנו על מידת החיוב להציל מי שחייו יהיו חיי סבל גדולים. לגבי חולה שסובל מיסורים, עד כמה חייבים להשתדל להחיות אותו ולהציל אותו, כתב באגרות משה חו”מ חלק ב’ סי’ עד אות ב’:
באופן שיש לו יסורין ואין ידוע רפואה אף לא להקל מהיסורין שעל כעין זה ניחא להו לאינשי יותר אף למות מלחיות חיי יסורין כאלו, כדאיתא בגמ’ בכתובות ל”ג ע”ב דדלמא מלקות חמור, אפשר כדמסתבר לכאורה שאין מחוייבין לרפאות חולה כזה כשאינו רוצה בעניני רפואה כאלו שמאריכין חייו בחיי יסורין כאלו, ואף בסתמא כשלא שייך לידע דעת החולה יש לתלות שאין החולה רוצה וליכא החיוב לרפאותו.
וכן כתב בנשמת אברהם חלק ד’ על יו”ד סי’ רל”ט בשם הגרש”א אלישיב:
וכן אמר לי הגרי”ש אלישיב שליט”א שחייב הרופא לעשות כל מה שצריך כרי להאריך הייו של חולה אפילו אם אין טיפול למהלתו הבסיסית כל זמן שלא הגיעה עת הגסיסה רק אם החולה סובל מיסורים קשים ומבקש שלא יאריכו חייו בטיפולים כאלה מותר בשב ואל תעשה ליתן לו למות ולכן בחולה שנמצא בחוסר הכרה מוחלט ואפילו אם מוגדר כמוות מוחי כל שלא ברור שסובל מיסורים חייבים לעשות לו הכל כולל החייאה כדי להאריך את חייו וראייתו ממה שכותב המ”ב בשם האו”ה בשם הסמ”ג והסמ”ק מצאוהו חי אע”פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה וכו’
אנו מוצאים גם בסוגיות וגם במדרש ובפוסקים דיון על התאבדות של מי שסובל. ע’ במדרש רבה בראשית לד,יג כתוב: “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, וכו’ להביא את החונק עצמו, יכול כשאול ת”ל אך יכול כחנניה מישאל ועזריה ת”ל אך. והרלב”ג בשמואל א’ לא,ד על שאול, מפרש “היה ירא שימיתוהו באכזריות גדולה מפני מה שהשחית בהם ולזה בחר שימות ביד אוהביו”.
האחרונים דנים על נושא זה של ההתאבדות, ממעשה של רבי חנינא בן תרדיון בגמ’ עבודה זרה יח, א:
…לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס”ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס”ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס”ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס”ת הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים
בשו”ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שכו למד ממעשה זה שאסור לעשות מעשה בעצמו כדי לחבול בעצמו כדי למות:
וצא ולמד מר”ח בן תרדיון פ”ק דע”ז דאע”פ שהיה מצר מאד ומיתתו טוב לו מחיו שהרי האספיקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העוה”ב מ”מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש יאמר מוטב שיטלנו מי שנתנה ואל ישליט הוא בעצמו (ובזה נזדייף ס’ בשמים רא”ש סי’ שמ”ה) ומוכח דאפי’ המיצר ביותר מ”מ רוצח הוא ומת ברשעו
אבל בחדושי הריטב”א עבודה זרה יח, א הביא גמרא זו כסברא להתיר:
הא דאמרינן בהגדה דר’ חנינא בן תרדיון מוטב יטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי. כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר”ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו, והכי איתא במדרש (ב”ר ל”ד י”ד) כתיב (בראשית ט’ ה’) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפי’ כשאול מלך ישראל, פירוש שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת, תלמוד לומר אך מיעט, דבכי האי גונא שרי, ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת, ע”כ מצאתי בגליוני התוספות, והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה.
בפירוש בעלי התוספות על פרשת נח:
כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו’ ת”ל אך, שאם ירא אדם שמא יעשו לו ייסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון, שיכול להרוג את עצמו. ויש אומרים ששאול שלא ברשות חכמים עשה.
והדברים הובאו בבית יוסף יורה דעה סימן קנז אות א ד”ה כל העבירות:
[בדק הבית] וכתוב בארחות חיים (סי’ ד הל’ אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו’ (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך.
ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח”כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.
דברים דומים לאלה מצינו בדברי הרמב”ן בספרו תורת האדם (שער הסוף – ענין ההספד). וכך נפסק גם בשלחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף ג):
וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.
נאמר בקינות לתשעה באב (קינה כב) על התאבדות שלא לעבוד עבודה זרה:
ונתוועדו בפרישות ובטהרה /לקדש שם הגדול והנורא/ ואיש את אחיו חזקו בעזרה /להדבק ביראה טהורה/ בלי כרוע לעבודה זרה… ולא חסו גבר וגבירה /על פנים צפירת תפארה/ אבל אזרו גבורה יתירה /להלום ראש ולקרוץ שדרה/ ואלימו דברו באמירה /לא זכינו לגדלכם לתורה/ נקריבכם כעולה וכהקטרה /ונזכה עמכם לאורה/ הצפונה מעין כל ועלומה.
וכן בקינה כט על אמהות שלא חסו על ילדיהן.
ובגמ’ גיטין נז, ב באגדות החורבן מובא:
תנא מעשה בד’ מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא דרש להן הגדול שבהן אמר ה’ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים מבשן אשיב מבין שיני אריה אשיב ממצולות ים אלו שטובעין בים כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים נשאו ילדים ק”ו בעצמן ואמרו מה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה
גם בתוספות הרא”ש שם מבואר שהיסורים קשים ממיתה:
קפצו כולן ונפלו לתוך הים. לא תיקשי לך הא דאמרינן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו, דשאני הכא שהיו יראים שמא ייסרו אותם כדאמרינן אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא, ועוד שע”כ היו מענין אותם ולא היו הורגים אותם.
ומכאן גם להתאבדות של אנשי מצדה, שיש לדון בה על פי ההלכה: ברבעון “אור המזרח” (תמוז-אלול, ה’ תש”ך), נתפרסמה תשובה של הרב שלמה גורן, הדנה במאורע ההיסטורי של נפילת אנשי מצדה, והערכת המעשה שלהם – אבוד לדעת – לאור ההלכה. הרב גורן מכריע שהמעשה שלהם היה על פי ההלכה, הרב נריה חלק עליו והוכיח שאין ללמוד ממעשה של שאול, ואכמ”ל.
וראה פתחי תשובה יורה דעה סימן שמה ס”ק ב שהביא תשובת הבשמים ראש שנראה שמתיר להתאבד אם סובל יסורים:
ועי’ בתשו’ בשמים ראש[1] סי’ שמ”ה שכתב באחד חסר לחם וחשוף שת שהלך בפני שנים ואמר מאסתי חיי ואבד עצמו דאינו נקרא מאע”ל כל שעשה כן מריבוי צרותיו דאגות ויסורים או עוני גמור ע”ש ועיין בספר הר אבל ענף אחד עשר שפקפק עליו בה וכתב דלאו גושפנקא דהרא”ש חתים עלה ע”ש [גם בתשו’ ח”ס שם כתב דמוכח מר”ח בן תרדיון פ”ק דע”א דאפי’ המיצר ביותר מ”מ מאע”ל הוא ובזה נזדייף ס’ בשמים ראש סי’ שמ”ה עכ”ל] ועי’ בתשובת בית אפרים חלק י”ד סי’ ע”ו מ”ש בענין זה:
ובשו”ת יביע אומר חלק ב – יורה דעה סימן כד, האריך בענין זה על דברי הבשמים ראש, וכתב:
חוץ מתשובה זו של הבשמים ראש, ישנם כמה דברים זרים ומוזרים בשו”ת בשמים ראש, אשר לא יאומן כי יסופר שיצאו מפ”ק של רבותינו הראשונים כמלאכים. וכבר לעזה כל המדינה (או המדינות) על הרב המו”ל ר’ שאול ברלין ז”ל בזה…
וע”ע חיים שאל תשובה מו.
ע’ המעין מט ד תשס”ט “התאבדותו של שאול לאור ההלכה”.
[1] הספר בשמים ראש התגלה בשנת התקנ”ג (1973), ויש ספק באמינותו. יש שטענו שכתב הרא”ש, ויש שכתבו שכתב אותו שאול ברלין, שהיה רב בקהילה בגרמניה ובשלב מסוים נטה לכפירה.