י. כפית טיפול רפואי

ב”ה

כפית טיפול רפואי וכפיית קבלת חיסון נגד קורונה

אחד הנושאים המדוברים היום בציבור הוא כפית החיסון נגד קורונה. השאלה עולה בגלל מצב החירום שקיים בגלל המגיפה, בימים רגילים המקובל הוא על פי החוק, שלא ניתן לכפות על אדם טיפול רפואי[1] ויש צורך בהסמכה מדעת לקבלת הטיפול.

מנכ”ל משרד הבריאות אמר לאחרונה כי נערכים בירורים “אם יש דרך לחייב אנשים להתחסן נגד קורונה”. יש לציין שבעקבות הקורונה השתנו כמה תפיסות. בג”ץ אישר פגיעות קשות בחירויות הפרט שבעבר לא היינו מעלים על הדעת, כמו האיסור על משפחות שכולות לעלות לקברי יקיריהן ביום הזיכרון. עד לפני שנה הדעה המשפטית המקובלת היתה שגם למדוד חום לעובד לפני הכניסה לעבודה אינה מותרת. המצדדים בזכות המדינה לכפות מסתמכים על הפילוסוף ג’ון סטיוארט מיל, שקידם את רעיון חירות הפרט, שבספרו “על החרות” הגדיר וניסח את “עקרון הנזק”: “התכלית היחידה אשר לשמה מותר בדין להשתמש בכוח כפייה כלפי איש הנמנה עם חברה תרבותית היא מניעת נזק לאחרים”[2]. מה דעת ההלכה בנושא זה?

את הדיון ההלכתי יש לחלק לשלשה חלקים: א. האם בכלל ניתן לכפות טיפול רפואי על חולה? ב. האם אפשר לכפות על אדם לקבל טיפול רפואי כדי שלא לגרום נזק לאחרים, ג. אך האם ניתן למנוע עבודה מאדם שלא רוצה להתחסן, או אפילו לפטר עובדי רפואה או מורים שלא רוצים להתחסן.

כמובן שאלה זו עולה בעקבות היעילות הרבה של החיסונים כפי שניתן לראות כיום בירידה במספר הנדבקים, בפרט המבוגרים שרובם קבלו חיסונים, האם יש בחשש מפני החיסון כדי לדחות רעיון של כפיה או למנוע תקנות בדיני עבודה?

כמובן שהדיון הוא שונה אם מדובר על חולה סופני שמסרב לקבל טיפול כימוטתרפי וכדומה (נדון באחד השעורים הקודמים שלדעת רוב האחרונים יכול לסרב), לבין אדם שנפגע קשה מכויות, שהטיפול בו יחזיר אותו לחיים נורמליים ובריאים, שצועק ומתחנן שלא יטפלו בו ולא יחליפו לו את התחבושות וטוב לו מוות מחיים.

אדם חייב לשמור על עצמו, או משום “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”[3] או משום “לא תעמוד על דם רעך” שחייב כלפי חברו וודאי גם כלפי עצמו, או מצות השבת אבידה שחייב כלפי עצמו כפי שחייב כלפי אחר (אלא שזה תלוי אם גופו שלו, ע’ להלן). ואולי גם מצות “ורפא ירפא”, ומצות וחי אחיך עמך”. ואם כופין זה מדין כפיה על המצוות.

יש שהביאו ראיה[4] מתוספתא בשקלים פ”א ה”ב:

משישבו במקדש התחילו למשכן משכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו כך אמ’ הקדוש ברוך הוא משכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות הצבור קריבין מהן מפני שקרבנות הצבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים.

אבל יש לומר שאין ראיה משום שכופתו יתכן כדי שלא יתנגד תוך כדי הטיפול. אמנם מהקשר בין המשל לנמשל משמע שממש כופין אותו גם אם מלכתחילה לא מסכים.

הרב שילה רפאל ז”ל דן בשאלה העקרונית של “כפיית טיפול רפואי על חולה”, והכריע: “דבגין שלש סיבות אין לכפות טיפול רפואי על חולה בניגוד לרצונו – א. יש הסומכין על הרמב”ן שאין צורך כלל להזדקק לטיפול רפואי; ב. יש פוסקים הסוברים שאדם הוא בעלים על גופו, ויכול לעשות בו כרצונו, ג. לשם כפיית טיפול צריך בית דין של שלושה, ולדעת היראים צריכים שלושה מומחים, ובזמן הזה אין לנו דיינים סמוכים, אין דין זה נוהג כלל בזמן הזה. אבל נראה לדחות את שלשת הטעמים הללו.

לגבי ההסתמכות על הרמב”ן על התורה שכתב בויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יא:

אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:

וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב”ר ט יג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים:

וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.

דעת הרמב”ן אינה מקובלת למעשה היום, מי הוא שיכול להחליט שהוא צדיק ברמה כזו שלא זקוק ללכת לרופאים? האם הוא מוכן גם להכנס לעזור לחולי קורונה כיון שהוא בטוח בה’ שלא יחלה אם לא נגזר עליו? הלכה למעשה כותב ה”חזון-איש” (איגרות ח”א, סימן קלו, קלח) :

וכשאני לעצמי הנני חושב את ההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות למצוה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם … ומצינו מאמוראים שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להרפא.

באיגרת השניה כתב :

“מן החובה על האדם להשתדל ברפואת עצמו כמו שהוא חייב להשתדל ברפואת חברו. ולכן השתדל נא להתגבר על רצונות הטבעיות ולמלא אחר פקודת הרופאים”.

(הובא במאמרו של הרב דייכובסקי על כפיית טיפול רפואי אסיא כרך ז’ ע’ 73)

וכן כתב בשו”ת ציץ אליעזר חלק יא סימן מא:

דברי הרמב”ן נאמרים ביסוד עיקרי הדברים בשרשן בזמן שאין שום גורמים חיצוניים מפריעים אבל מכיון שלפי מציאות הדברים דכמעט רובא דרובא דבני אדם אינם זכאים לכך שתבוא רפואתם ע”י נס מן השמים והתורה בעצמה לא תסמוך דיני’ על הנסים, כפי שכותב הרמב”ן בעצמו בסוף דבריו שם א”כ שוב כלול נתינת הרשות גם לחולה, ועוד יותר מזה דמצוה וחיוב נמי איכא בדבר כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך או מכיון שבני האדם התחילו להתרפאות שוב הניחם כבר ד’ על הטבעים כדברי הרמב”ן שם, ומכיון שכן שוב מצוה כבר איכא להתרפאות משום סכנה יעו”ש.

וכ”כ הגר”ע יוסף שליט”א בשו”ת יחווה דעת (ח”א סי’ סא) שגם הרמב”ן מודה שבזמן הזה שנסתם כל חזון והסתיימה ונפסקה הנבואה מישראל, מחוייבים להתנהג ע”פ עצת הרופאים. ובנשמת אברהם יו”ד בהקדמה לסי’ שלו כתב “אך נראה שכוונתו היתה דוקא לצדיקים ובזמן הנבואה כשישראל היו שלמים וענינם מתנהג אך ורק שלא בדרך הטבע”.

טענה נוספת נגד כפיה היא שהגוף שלי הוא ברשותי ויש לי רשות לעשות בו כרצוני. לגבי שאלת בעלות האדם על גופו, האחרונים דנים האם אמנם גופי הוא “שלי” ואני רשאי לעשות בו ככל העולה על רוחי, או אולי גם גופי הוא פקדון בידי מבורא עולם ועלי לשמור עליו. על פי ההלכה אסור לאדם להכות את חברו אפילו אם זה נתן לך רשות לכך משום שאדם אינו בעלים על גופו שלו. אם אכן אסור לאדם לפגוע בעצמו, הרי זה מחייב גם את החולה שלא לגרום לעצמו נזק ולקבל את הטיפול הרפואי הנדרש. ע’ הרב זוין בספרו לאור ההלכה “משפט שיילוק על פי ההלכה”[5].

אמנם מסתבר שגם הסוברים שאדם מישראל הוא “בעלים” על גופו, יסכימו שאין היתר לאדם מישראל להפקיר את גופו; וכל אדם מישראל, ובכלל זה הרופאים, מצווים להפריש מאיסור ולמנוע אדם מלעשות מעשים שיביאו למותו (הרב נפתלי בר אילן במאמר באתר צוהר לאתיקה, ובתחומין כה) .

על הטענה האחרונה של הרב שילה רפאל שאין לנו כח של כפיה, נושא זה נדון אצלינו במסגרת השיעורים על כללי המצוות, וכתב על זה הרב נפתלי בר אילן שם: “מאז ומעולם כפו בתי דין בישראל קיום מצוות או מנעו עבירות, כאשר “יד ישראל היתה תקיפה”, וזאת מכח “שליחותייהו קא עבדינן”.

סיבה נוספת שלא לכפות יכולה להיות מכך שחיוב הריפוי הוא מדין השבת אבידה, אם צריך להשיב את ממונו, ודאי שאת גופו. והרי באבידה מדעת אין חיוב להשיב, כך שאין חיוב לרפא מי שאינו רוצה להתרפא. וע’ מנחת חינוך במצוה רל”ז שלדעתו גם הלאו של לא תעמוד על דם רעך לא קיים במי שרוצה לאבד את עצמו. ז”ל המנחת חינוך בקומץ המנחה:

נראה לכאורה, דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו, לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצווה, כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בשו”ע חו”מ סי’ [רס”א ס”ד], אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר, דמקשה הש”ס בסנהדרין שם למה לי הלאו על טובע בנהר הא מוהשבותו לו נפקא ליה לרבות אבידת גופו, הא יכול לומר דנפקא מינה במאבד עצמו לדעת דאינו מצווה על אבידת גופו, כמו דאינו מצווה על אבידת ממונו מדעת, א”כ על כן כתבה התורה הלאו הזה, אלא על כרחך דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצווה, כן נראה לי ברור.

אמנם בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג סי’ לט מפורש שלא כדבריו, שכתב:

בפ’ בן סורר (ע”ג ע”א) דיליף מקרא דהרואה את חבירו טובע בנהר דחייב להצילו ולמטרח ולמיגר אגורי ודבר פשוט אפי’ צוח אל תצילני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא.

וכך פשוט לראשונים ואחרונים ומחללים שבת גם על מי שאינו רוצה שיצילו אותו.

למעשה, נפסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף י:

כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת; ואם רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מחללין; ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל.

וכתב המגן אברהם ס”ק ו:

רופא אחד אומר צריך. אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו, חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א”צ שומעין לחולה ואם הרופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא [רדב”ז ח”א ס”ו כ”ה]:

וכן בהלכות יום הכפורים סימן תרח סעיף א’:

חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר: אינו צריך, שומעים לרופא; ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך, שומעים לחולה.

אמנם בשם הגרש”ז אוירבך ראיתי – שולחן שלמה רפואה, א, עמ’ עה:

שגם במקום סכנה אי אפשר לעשות ניתוח מסוכן או לקטוע יד או רגל בלי הסכמת החולה אף אם הרפואה בטוחה… מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורין גדולים, או אפילו סבל נפשי חזק מאוד… אם החולה מבקש מותר להימנע מתרופות הגורמות סבל לחולה, אולם אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו רצוי מאד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעוה”ז מכל חיי העולם הבא. [וראה מנחת שלמה א, צא, כד; נשמת אברהם יו”ד סי’ קנה, עמ’ מז-מח; הלכה ורפואה, ב, עמ’ קלא].

ע’ מקורות של הרב נריה גוטל.

ביחס לחיסון נגד קורונה הדיון שונה, כיון שיש רופאים גם אם הם בודדים שטוענים שהחיסון מזיק (גם אם מסתבר שאין לדברים בסיס, וראה מה שפרסם לאחרונה הרב פירר בענין זה שהחיסון הנוכחי עבר את כל הבדיקות הרגילות לגבי כל חיסון ולא נעשו לו הנחות. קיצור הזמן שלקח לפתח הוא בגלל  ההשקעות האדירות שממשלות השקיעו וקיצורי זמן בירוקרטיים בגיוס מתנדבים ובתור לאישור ניסויים וכו’) ולכן שייך כאן מה שכתב היעב”ץ במור וקציעה סי’ שכח, שלדעתו יש לכפות, אבל יש לו הסתייגות:

שם. וכן אם רופא אומר כו’. כתב מג”א (סק”ו) בשם רדב”ז שאם רופא אומר צריך (כצ”ל) אם לא רצה החולה לקבל התרופה, כופין אותו.

נ”ל דווקא כשרוצה למנוע מהשתמש ברפואה הודאית (אף הסתמית ע”י רופא מומחה, כודאית חשיבא) שהחמיר על עצמו מחשש איסור דשבת, אבל אם נמנע מפני שאינו מחזיקה לרפואה בדוקה, אפי’ מדעת עצמו בלבד, כ”ש אם מסייעו רופא אחד (המתנגד לרופא שאומר צריך) אין כופין, וכ”ש אם חושש הוא שמזקת לו אותה תרופה שסדר לו הרופא האומר צריך, אפי’ בחול אין רשאין להכריחו, ק”ו לשבת… רק בחולי ומכה שבגלוי שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם, ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה, ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה, בכל ענין ואופן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה… ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, שלא יהא שדי תכלא בכוליה, ועושין כל הצריך לפקוח נפש נגד רצונו של חולה. וכל אדם מוזהר על כך משום ולא תעמוד על דם רעך, ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו.

הרי שלדעתו אם יש רופא שמתנגד, אין לכפות את הריפוי על החולה. ולכן לגבי חיסון נגד קורונה, יתכן שיגיע רגע שזה יהיה מוסכם וניתן יהיה לכפות, אבל במצב העכשוי הדבר לא ניתן.

יש להוסיף, שאם נחשיב את המתחסן כחולה שאין בו סכנה כיון שעל פי רוב לא נכנסים לסכנה, הרי מקובל שאין לכפות טיפול על חולה שאין בו סכנה.

עוד צריך לברר לגבי צוותי רפואה ומורים ועובדים שבאים במגע עם קהל שעלולים להדביק רבים. כאן מסתבר שהציבור יכול לתקן שהם לא יעבדו עם קהל. ויש להביא לזה דוגמה ממורה ומלמד שהתברר שפגע בילדים, שברור שלא יכול להמשיך וללמד (ראה שו”ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק א סימן קפה, וראה מה שכתב הרב יוסי שפרונג, ראש בית מדרש גבוה להלכה ורפואה).

אם לא נקבל את הגישה שיש כאן סיכון ממשי לחולים ולתלמידים מצד הצוות המטפל והמלמד, לכאורה אם יתקבל חוק בענין זה הרי זה דיני ממונות שבהם הולכים אחר מנהג המדינה (ראה הרב שפרונג שם). ויסוד הדבר שבשכירות פועלים הולכים אחר המנהג הוא משנה ב”מ פג ע”א:

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה.

אלא שיש מקום להרחיב בנדון זה, אם נאמר שהולכים היום בשכירות פועלים אחר החוק ומנהג המדינה, אולי זה משום שאנן סהדי שכשנשכר זה היה על דעת החוק, ואם כן אם נחקק חוק חדש שלא היה בזמן השכירות, אין מקום לקבלו אם לא מצד דינא דמלכותא דינא[6].

וביחס לאדם פרטי, אם אני דורש שיתחסן בשביל שאוכל להתפלל איתו במנין או להכנס לסופר וכו’ הרי כאן ההלכה היא שעל הניזק להרחיק את עצמו משום שאין זה גירי דיליה

הראב”ן בבא בתרא סי’ א מוכיח מחובת ההרחקה של האילן מן העיר על אף שאין בזה היזק גירי דיליה וכן מרחיקין את האילן מן העיר כד ב לא פליג ר’ יוסי אף על גב דליכא גיריה ולא הגרמה בנזקין מיד משום היזיקא דרבים מודה דעל המזיק להרחיק.

אבל לכאורה מהגמ’ ב”ב לגבי דבי בר מריון משמע שהיה היזק לרבים ורק משום גירי דיליה, ויש להאריך בזה.

ראה דיון במייל שם

[1] עיקרון הפגיעה באוטונומיה מעוגן בחוק זכויות החולה, התשנ”ו – 1996, חוק שמגן על זכותו של אדם לקבל את ההחלטות שנוגעות לטיפול הרפואי בו בהתאם לבחירותיו, רצונותיו, אמונותיו והשקפותיו. בכלל זאת, גם הזכות לבחור האם להתחסן אם לאו.

[2] ג’וליאן סבולסקו, אחד הביו-אתיקנים המובילים בעולם, טוען במאמר שפורסם החודש ב-Journal of Medical Ethics כי אפשר להצדיק חובת חיסון בהינתן ארבעה תנאים: יש סכנה חמורה לבריאות הציבור; החיסון בטוח ויעיל; חיסון חובה עדיף על חלופות אחרות מבחינת היחס בין עלות ותועלת; והכפייה היא מידתית.

[3] אמנם הפסוק מדבר על זכירת מעמד הר סיני, בדברים ד’ טו: “וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ”, ולגבי שמירת הנפש, המקור הוא אותו הגמון בברכות לב ע”ב שפגע באותו חסיד שהיה מתפלל ולא הפסיק את תפילתו כשראה את ההגמון. ואמר לו ההגמון: “ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום”. מכל מקום הרמב”ם הביא פסוק זה כמקור בהלכות רוצח פרק יא הלכה ד’, לגבי חובת השמירה ממכשול.

[4] שעורי תורה לרופאים ח”ג סי’ קפא.

[5] נושא זה של בעלות האדם על גופו שימש את שקספיר במחזהו הנודע “הסוחר מוונציה” שמקובל לראות בו מחזה אנטישמי. במחזה זה מציג שקספיר את שיילוק בדמות יהודי נתעב שמעשיו נוגדים את טבע האדם. שיילוק היהודי מלוה לנוצרי אנטוניו שלשת אלפים דוקטים, ומתנה עמו בשטר כתוב וחתום שאם לא יפרע בזמנו הרשות ליהודי לחתוך מגופו ליטרה בשר. בהמשך מחליט שיילוק לנקום מאנטוניו ולחתוך ליטרה מבשרו בצד הלב. סופו של המחזה מעניין לכשעצמו, אבל עצם האפשרות שאדם ימכור אבר מגופו מעסיקה את בעלי ההלכה וודאי היום כשאפשרות שאדם ימכור כליה מגופו, וסחר איברים בכלל היא אפשרות שגם המחוקק עוסק בה.

[6] ע’ משפט הפועלים, רוזנר, פרק ג’; הלכה ברורה הלכות שכירות פועלים, אוצר התשובות, ועוד.