ב”ה
לבירור היחס שבין הלכות שכנים ודיני נזיקין
הנושא: בירור חיוב הרחקה של שכנים אם מדיני שותפין או מדיני נזיקין. הגדרת שותפות לגבי הלכות שכנים. הקשר בין שאלה זו ובין הגדרת גירי דיליה. חובת תשלומים בנזקי שכנים בהקשר זה. מהלך הנתיבות לגבי היתר לאדם לעשות בשלו.
בהלכות אלו מצרף גם הרמב”ם וגם השו”ע את הלכות שותפין בקרקע ודיני הרחקת נזיקין אחד עם השני. האם אלו שני דברים שונים או שגם דיני הרחקת נזיקין בנויים על התחייבויות הדדיות?
השאלה היא לגבי הרחקת נזיקין בכלל, ולגבי היזק ראיה בפרט. האם לראותם כהלכות נזיקין, וחיובי הרחקה שייכים לאיסור להזיק, יהיה האיסור אשר יהיה (ע’ קהילות יעקב ב”ק סי’ א’), אלא שכאן נוסף האיסור להזיק גם בגרמא. או שחיובי הרחקה של פרק שני בנויים על התחייבויות של שותפים אחד עם השני. באופן אחר: האם כל הלכות אלו שייכות להלכות שכנים, או שיש כאן הלכות שמורכבות מדיני נזיקין ומהתחייבויות שכנים.
ברמב”ם הלכות אלו לא נמצאות בספר נזיקין אלא בספר קנין, ומשמע שהדברים הללו הם חיובי שכנים ולא שייכים להלכות נזיקין. ולפי זה צריך לומר שגם ההרחקה אינה משום חשש נזיקין אלא שייך להתחייבויות של שכנים ושותפים. וע’ רמב”ם שאכן הביא קודם לדיני הרחקות שכנים את דיני חיובי השכנים. ההיפך משו”ע שהקדים דיני הרחקות נזיקין לחיובי שכנים. האם חילוק זה עקרוני? וכן בכותרות הרמב”ם להלכות שכנים שבהם הקדים את חילוק הקרקעות בין השכנים ואחרי כן הרחקת נזק כל אחד מהם משכנו. וכן סידר את הדברים בהלכות שבפרק ט’ מתחיל הרמב”ם את דיני הרחקת נזיקין. אבל בטור ושו”ע הקדים הרחקת נזיקין לדיני חיובי שותפים. מסימן קנ”ג עד סימן קנ”ו דיני נזקי שכנים, ומסימן קנז עד סימן קע”ה הלכות שותפין בקרקע.
האם ניתן יהיה לראות בראשונים ובפוסקים בסיס לדעות שונות בהגדרת חיוב השכנים בכלל ולגבי הרחקת נזיקין בפרט?
יש להקדים נקודה חשובה: לכאורה הרי לא ניתן לבסס את כל הנ”ל על דיני שותפות שהרי לא תמיד שכנים יש ביניהם הסכם של שותפות? (ע’ לשון רש”י ריש בבא בתרא “השותפין – שיש להן חצר בשותפות ובתי שניהן פתוחין לתוכו”, היינו יש חצר משותפת, ומשמע שזו שותפות קניינית).
אלא שמצאנו דוגמאות לחיובי שותפים אף שאינם שותפים בפועל: חיובי בני העיר בצרכים המשותפים. וע’ נתיבות סימן קע”ח ס”ק ג’ שהוכיח שכל דבר הנצרך לשנים אף שאינם שותפים, אחד כופה את השני להשתתף כמו בבני העיר שמשתתפים בחומה. ויתכן שזו תקנת חכמים שלגבי צרכים משותפים דינם כשותפים שהתחייבו זה לזה.
ואם כן יתכן שלדעת הרמב”ם אכן כל חיובי שכנים מבוססים התחייבות משותפת כדין השותפים שהתחייבו אחד לשני.
וע’ יד רמ”ה שכתב שהחיוב להרחיק הוא משום ואהבת לרעך כמוך, (יד רמ”ה פ”ב אות קז) וע”ש שי”א משום לפני עוור. אבל אם נאמר שכל החיוב הוא מצד גדרי וחיובי שותפין, הרי לא צריך לכל הנ”ל.
כשדנים על הזיק ראיה גם כן עולה שאלה זו: האם היזק ראיה להלכה ששמיה היזק, הוא משום דיני הרחקת נזיקין ואיסור להזיק. או ששמיה היזק משום התחייבויות ממוניות שיש לאחד כלפי השני, ושאלה זו תידון להלן בנפרד.
מאידך יש לשאול על טיב ההרחקות שחז”ל חייבו: האם ההרחקות פירושן שאין חשש לנזק. או שאף אם יש חשש, מכל מקום חז”ל לא חייבו להרחיק משום שסוף סוף אדם עושה בשלו, ולא ניתן למנוע מאדם לעשות בשלו?
אלא שאי אפשר לדון על שאלות אלו מבלי לעסוק במחלוקת רבנן ור’ יוסי אם על המזיק להרחיק את עצמו או על הניזק להרחיק את עצמו: ע’ משנה כ”ה ע”ב במחלוקת בין ר’ יוסי ורבנן לגבי אילן ובור. לרבנן על המזיק להרחיק את עצמו ולר’ יוסי על הניזק להרחיק את עצמו. וכן מסקנת הגמ’ בדעת ר’ יוסי לעיל יח ע”ב בסוגית חרדל ודבורים. ופוסקת הגמ’ שם שהלכה כר’ יוסי.
לפי זה, האם כל ההרחקות שבתחילת פרק לא יחפור הם אינם אליבא דר’ יוסי? ע’ בגמ’ כ”ה ע”ב שמודה ר’ יוסי בגירי דיליה. ולכאורה הגדרת גירי דיליה הוא שזה חיציו והרי זה כאדם המזיק (וע’ נימוקי יוסף ב”מ פרק עשירי ע”א ע”ב באלפס לגבי שאלת הגמ’ שם במים שמשתמש העליון שיורדים על התחתון, שהרי זה גירי דיליה, ולכן מתרצת דפסקי מיא והדר נפלי, כתב הנימוקי יוסף: “אע”ג דאמר על הניזק להרחיק את עצמו הני מילי היכא דלאו אדם עצמו מזיק כגון בור ואילן שבשעת נטיעתו אינו מזיקו אבל השרשים גדלים ומתפשטין מאיליהן לאחר זמן. אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו כי הכא ששופך את המים על ראשו מודה הוא דהא לאו גרמא בנזיקין הוא אלא מזיק ממש הוא ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד”.
ואם הגדרת גירי דיליה היא שזה אדם המזיק ממש, לכאורה כל המשניות בהרחקת נזיקין אינם אליבא דר’ יוסי וממילא אינם אליבא דהלכתא. ואכן כן כתב רש”י בדף כב ע”ב ד”ה “לימא מתני’ דלא כר’ יוסי: דפליג בסיפא דפירקין בנוטע איל סמוך לבור וטובא מילי איכא במתניתין דודאי לאו כרבי יוסי אלא לימא אף זו דסולם ושובך דלא כרבי יוסי”.
אבל הרמב”ן בסוף קונטרס דינא דגרמי (וכן הרמב”ם שהביא את כל דיני הרחקות של פרק לא יחפור והשו”ע), כתב בשם הגאונים שכל אלו ההרחקות הם גירי דיליה (וכמובן נצטרך לברר את הגדרת גירי דיליה בהקשר זה וביחס להלכות גרמא בכלל).
ולפי זה כל חיובי ההרחקות הם משום שזה גירי דיליה, ויתכן אם כן שחיוב ההרחקה לר’ יוסי הוא משום הלכות נזיקין ולא משום חיובי השותפים.
וע’ רמב”ם הלכות שכנים פרק י’ הלכה ה’ שם מבאר הרמב”ם את יחס שבין הלכות נזיקין להרחקת נזיקין: “מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק, או שנטע כרישין קרוב מן הבצלים של חבירו שהן מפיגין טעמן, או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלין העלין ומפסידין את הדבש וכל אלו וכיוצא בהן אין צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחבירו מאליו, במה דברים אמורים שאינו מרחיק כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק בידו, הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו, וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו לפיכך צריך שירחיק משדה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך”.
אם כן הגדרת הרמב”ם היא שכל ההרחקות הם כדי שלא יזיק בחיציו, ואם כן הרי זה שייך לדיני נזיקין הכללי.
ואם זה שייך לדיני נזיקין הכללי, יש לדון בשאלה זו גם בהקשר לחיוב תשלומים על הרחקת נזיקין, אם חייב לשלם כשהזיק הרי זה ממש איסור להזיק ואין צורך לבסס את חיוב ההרחקה על הלכות שותפים.
בגמ’ לא יחפור מצאנו שני מקרים, באחד שאין חיוב תשלומים ובשני יש חיוב תשלומים: לגבי רקתא, בגמ’ מחלוקת אם זה כמו זורה ורוח מסייעתו או לא. ובזה פסק הרמב”ם שחייב להרחיק והרי זה נחשב כגירי דיליה. וכתב בפרק י”א הלכה א’ “שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן”. ואף על פי כן כתב בהלכה ב: “אף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו”. ואם כן אף שזה גירי דיליה פטור מן התשלומים.
ובעצם הרי מפורש בסוגיה כ”ב ע”ב לגבי מרחיקין את הסולם מן השובך שלא תקפוץ הנמיה, שזה גירי דיליה, ומיד שואלת הגמ’ “והא גרמא בנזיקין הוא” ומשמע שאין סתירה בין המושגים גרמא וגירי דיליה.
ואם כן מפורש ברמב”ם שאף שזה מיקרי חיציו, הרי פטור מתשלומים. אבל מאידך בפרק י’ הלכה ה’ כתב הרמב”ם: “…אף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו. במה דברים אמורים שאינו מרחיק כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק בידו, הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו, וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו לפיכך צריך שירחיק משדה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך”. ולפי לשון זה של הרמב”ם משמש שבשאר הרחקות נזיקין יש חובת תשלומים. ומכן חובת ההרחקה.
אלא ששאלה זו אם יש חיוב תשלומים על הרחקת נזיקין תלוי במחלוקת ראשונים. ע’ רמב”ן בסוף קונטרס דינא דגרמי שהביא מחלקות בענין זה.
וע’ שו”ע סימן קנ”ה סעיף לג כתב שתי דעות אם חייב לשלם אם לא הרחיק או אינו חייב לשלם: “סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו, יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב”. וע’ טור (ע’ קי”ד ע”ב) שכתב שפטור משלם ככמו הני דנפצי כיתנא בשם הראב”ד. ובשם בעל העיטור והרא”ש כתבו שחייב לשלם. ולפי מה שכתבנו בדעת הרמב”ם, הרי רק בנזקין של גורן אבק ועפר פטור משלם, אבל בהרחקות אחרות חייב לשלם. אלא שלא מצאתי מי שלומד כך ברמב”ם.
ויתכן שגם כוונת הרמב”ם כאן במה שכתב שזה כמי “שעומד ברשותו ויורה חיצים לחצר חברו” שאין הכוונה שזה נחשב לאדם המזיק בחיציו. אלא כוונת הרמב”ם היא לחלק: עד כמה אדם יכול לעשות ברשותו דבר שמזיק לשני (שהרי ברור שיש שימושים שאדם יכול לעשות בשלו אף שמזיק: לדוגמא נהוג שמותר לעשות רעש עד שעה אחת עשרה בלילה. אף שגם קודם זה מפריע, אלא שאין להגביל אדם בשימושים רגילים אף שמפריע במידה מסויימת). והרי חז”ל לא חייבו בביטול רשות, וכמ”ש הנתיבות. וכתב הרמב”ם שודאי לעמוד ברשותו ולזרוק חיצים אין לו רשות בשם זכויות הפרט להשתמש ברכושו. ואין כוונת הרמב”ם לומר שזה אדם המזיק, אלא כוונתו לומר שזה הגבול בין זכותו להשתמש ברכושו לבין הצורך להגביל את השימוש. ושימוש כזה כמו לירות חיצים לחצר אחרת, אינה בכלל שימוש שמותר לו לעשות בשם ניצול רכושו.
מכל מקום יש לחזור ולבחון את חובת ההרחקה לפי שתי הדעות: אם יש חובת תשלומים, יש לשאול האם אמנם כשמרחיק כבר בטלה חובת התשלומים משום שבזה אין נזק? או שפטרו אותו בזה. ואם אין חיוב תשלומים אף בגירי דיליה, האם חובת ההרחקה היא משום האיסור להזיק, כפי שכתב ביד רמ”ה כ”ו ע”א סימן קו, ואולי חובת ההרחקה היא מטעם אחר: משום חיובי השותפים.
תשובה לשאלות אלו יש למצא על ידי שנברר שאלה נוספת: מה היחס שבין הרחקות נזיקין ובין ארבעה אבות נזיקין: בנתיבות המשפט סימן קנ”ה ס”ק יח עמד על שאלה על כל ההרחקות שבפרק לא יחפור, מדוע אין חיוב כמו שור בור ואש והרי כל דיני הרחקות נזיקין יתכן ששייכים לד’ אבות נזיקין. ואכן מצאנו בתוס’ כו ע”א ששאלו לגבי נפצי כיתנא שיתחייב משום אש. ותרצו שאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש וכו’. (וע’ ברשב”א כאן ניסוח ברור יותר: “הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומה בה על פני העוברים”). אם כן יש מקום לשאול על דמיון החיוב שבין הרחקת נזיקין לשאר ארבעה אבות נזיקין. וצריך לתת תירוץ מקומי. (וע”ע עוד בתוס’ רי”ד שם שכתב שאין חיוב משום אש משום שהניזק נמצא שם וע’ רמ”ה אות קה שאכן ניתן לחייב משום אש, וע’ א”ת ערך הרחקת נזיקין עמ’ תרפ”ז שהביא מחלוקת זו). מכל מקום בראשונים שלא אמרו כמו הנתיבות, נראה שלא מסכימים לסברת הנתיבות. וע’ גם ברמב”ן בסוף קונטרס דינא דגרמי. וע’ רמב”ן בקונטרס דינא דגרמי עמ’ קמ”ב שדן מדוע שורשים לא יהיו כדין שור או אש. ומשמע שאכן יש להבין מדוע לא שייכים לד’ אבות. והרמב”ן תירץ שזה כמו נולד וכו’ עיי”ש. ואם כן לדעתו אין זה חילוק עקרוני כמו שכתבנו על פי הנתיבות. ויש לעיין.
וע’ הסבר הנתיבות שם. באור דבריו: הוא מה שאמרו ששן ורגל פטורים ברשות הרבים “דאורחיה הוא”. כלומר שהתורה לא חייבה בשמירה ברשות הרבים כשדרך להוליך את בהמתו שם. ולכן התורה לא חייבה משום שורו את הדבורים או משום בור את המים שנוזלים ממנו או שורשי אילנו. כי זה פטור גם בהלכות נזיקין. ולפי זה מבואר מדוע דנים בענין נזקי שכנים רק לגבי גירי דיליה או לא, היינו אם זה כאדם המזיק ולא דנים בגדרי שור או בור. משום שלגבי דברים אחרים פשוט שאם עושה ברשותו שאין חיוב שמירה ונזיקין. וע’ נתיבות שם: “ובביטול רשות לא חייביה רחמנא”. ונראה להסביר את הדברים כפי שכתב הרא”ש בב”ק פ”א סימן א’ לגבי שן ורגל ברשות הרבים. משום שהתורה התירה לאדם להוליך ברשות הרבים אף שידוע שיש חובת שמירה.
וכתב הרא”ש: “ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברה”ר לפי שדרכו לילך ברה”ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהם תמיד”. כלומר שבדבר שכן דרכו אין חיוב שמירה, ולכן אין חיוב תשלומים.
ודברים אלו כתב בהגהות מיימוניות בהלכות שכנים פרק י’ אות ד’ בשם ריצב”א: “דלאו לכל מילי א”ר יוסי על הניזק להרחיק עצמו, אלא בדברים שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו. מדתניא בתוספתא “ר’ יוסי מתיר שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה וכן משמע נמי בירושלמי דאמר טעמא דרבנן משום דיישוב העולם בבורות, ולר’ יוסי משיב כמה דאית לכון יישוב בבורות אף אנא אית לי יישוב העולם באילנות…”. (ויש להעיר שבריטב”א ב”ב כ”ה ע”א ד”ה מרחיקין, הבין בירושלמי באופן שונה ומשמע שזה ממש שאלה לענין תקנת העולם). ולשון התוספתא בפ”א ה”ח “מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה בין מלמעלה בין מן הצד רש”א כשם שמרחיקין מלמעלה כך מרחיקין מלמטה רבי יוסי מתיר שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה”.
וכך יש להבין מה שכתב הרא”ש בתשובה כלל קח אות י’ בתחילתו (תשובה שהובאה בטור סימן קנ”ה (דף קי”א ע”ב בדפוס הטור הרגיל): “שאלה: ראובן חפר גומא בחצרו, שמי גשמים יקלחו לתוכה, וכשרבו המים, בוקעין ועוברין דרך חומת מרתף שמעון, וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים; נ”ל =נראה לי= שראובן חייב לסלק היזקו. ואף לרבי יוסי, דאמר (ב”ב כ”ה:): על הניזק להרחיק עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה, הכא מודה, כיון דנפיש היזקא דשמעון; וגם תשמיש של שמעון קבוע, ואי איפשר לו לסלק את עצמו, דאין דירה בלא מרתף וחצר. דלא קאמר רבי יוסי אלא בבור ואילן, אעפ”י שהבור קדם לאילן, לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, משום דסתם בור הוא מים מכונסין, ובקל יכול הניזק לסלק עצמו ולהרחיק את בורו מן האילן כ”ה אמה. ובור לא הויא כולי האי תשמיש קבוע, לכן הקלו בו חכמים, וגם לא נפיש היזקא כולי האי”. ופירוש הדברים: שיסוד הלכות השכנים הוא מבוסס על היתר לאדם לעשות בשלו ואין חיוב שמירה כשעושה דבר שראוי לעשות במקומו. ולסברא זו אנו נצרכים או כדי להסביר את הפטור בהרחקה, או כדי להסביר את חובת הניזק להרחיק את עצמו ולא שעל המזיק להרחיק את עצמו.
ואם כן יש לומר שחובת ההרחקה מבוססת או על איסור להזיק בידים או גם בגרמא, וכמו שכתב הרמ”ה שאסור להזיק משום ואהבת לרעך כמוך או משום לפני עוור לא תתן מכשול. או משום חיובי השכנים.
ומכאן יש לדון בהיזק ראיה: האם הוא שייך להלכות איסור להזיק או שהוא שייך לדיני ממונות. ולכאורה היזק ראיה הוא קל יותר משאר נזיקין שהרי אינו אפילו גורם נזק ממש, אלא מהותו של היזק ראיה הוא מניעת שמוש של השכן כיון שהוא יודע שאני יכול להשתמש. ויש לומר שהיזק ראיה למ”ד שמיה היזק אכן מבוסס על חיובי שכנים ולא על דיני נזיקין.
הטור הביא שתי פעמים דין היזק ראיה. בהלכות נזקי שכנים סימן קנ”ד, וכן בהלכות שותפין בקרקע סימן קנז. ומשמע שהחיוב משותף: ע’ אבן האזל שכנים פ”ב הט”ז. חזון איש חו”מ ב”ב סימן א’ ס”ק יב. שהחיוב בבנין הכתל הוא משום שאדעתא דהכי השתתפו. וכן משמע במאירי בריש מסכתין. (וע’ עוד בספר מראי מקומות ריש ב”ב עמוד ב’)
וע’ ר”י מגאש דף ו’ לגבי פתחים וחלונות שאל על היזק ראיה שהרי ר’ יוסי סובר שעל הניזק להרחיק את עצמו. והר”י מגאש לא שאל את זה על משנתנו לגבי כותל, ויתכן משום ששם זה שייך לדיני שותפין. אף שאפשר לתרץ באופנים אחרים: או שר”י מגאש סובר שבהיזק קבוע גם לר’ יוסי על המזיק להרחיק וכדעת הרא”ש בתשובה. או שבמשנתנו שניהם מזיקים ונזוקים לכן לא שייך לשאול מר’ יוסי. אבל מכל מקום לפמ”ש הרי הדברים ברורים שבמשנתנו זה גדר שונה.
אלא שע’ אור זרוע בריש המסכת שהביא בשם רבנו ברוך מארץ יון ששאל על היזק ראיה שהרי על המזיק להרחיק את עצמו. וכתב שמודה ר’ יוסי בגירי דיליה והיזק ראיה זה גירי דיליה. (וכ”כ רמב”ן בדף נט) וכן כתב בכסף משנה על רמב”ם פרק ב’ הלכה יב בשם ריב”ש שהיזק ראיה הוא גירי דיליה ויש בו גם “קצת איסור”.
וע’ גם ברמב”ם פרק יא הלכה ז’ לגבי חזקה בהרחקת נזיקין שכתב שיש חזקה, חוץ מארבעה דברים שהם העשן וריח בית הכסא והאבק ונדנוד הקרקע “וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה”. הרי שזה שונה. ולדברינו לא שונה רק במה שהנזק קבוע יותר, אלא שונה במהות משום שיסודו הוא חיובי השותפים. וע’ גם בבית יוסף סימן קנ”ה ד”ה והיזק ראיה (קטו ע”א), על מה שכתב הטור שלרמב”ם לא מועילה חזקה בהיזק ראיה, כתב בית יוסף שרמב”ם כתב כן רק על היזק ראיה של חצר השותפים.
ולהלן נוכיח שלגבי היזק ראיה במיוחד יש נפ”מ גדולה אם יסודו בהלכות שותפות או באיסור להזיק, באיזה מידה מנהג המדינה תופס בזה.