ב”ה
הגדרת גירי דיליה:
האם הגדרת גירי דיליה היא הגדרה שניתן לפיה לחלק סוגי נזיקין, גם חדשים שנוצרים כיום ולקבוע מה נחשב לגירי דיליה ומה לא?
וכן יש לשאול: הטור (קי”ד ע”ב) הביא מחלוקת הראב”ד והעיטור אם חייב לשלם על הנזק אם נגרם אף אם הרחיק, אבל קשה על השו”ע שבסימן קנ”ה סעיף לג הביא המחלוקת רק באופן שלא הרחיק כנדרש, אבל אם הרחיק כשיעור פטור לכ”ע, וצריך בירור במה שונה הבנת הבית יוסף מהבנת הטור בעינינים אלו.
מחלוקת ראשונה מצאנו בין רש”י ובין תוס’ בסוגיה: כ”ב ע”ב שרש”י כתב שיש הרבה משניות דלא כר’ יוסי. ולרש”י כל הרחקות אינם גירי דיליה. אבל תוס’ שם הביא את ר”ח שחולק וסובר שכל המשניות הם גירי דיליה.
ע’ רש”י כ”ב ע”ב ד”ה בגירי דיליה: “בחיצים הבאים לו מיד גופו של בעל הבית ממש”. אבל לא יתכן שהגדרת גירי דיליה הוא כאדם המזיק ממש: שהרי שואלת הגמ’ שם “והא גרמא הוא”. ובמסכת בבא מציעא פירש רש”י באופן שמשמע שגרמא הוא ממש אדם המזיק:
גמ’ ב”מ קי”ז ע”א שואלת הגמ’ “איני והאמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה דפסקי מיא והדר נפלי”. ולכאורה כאן מוכח שהגדרת גירי דיליה הוא כשיש הפרש של זמן, וזה לכאורה הגדרת הגרמא, ע’ בתוס’ ב”ב כ”ב. וע’ נמוקי יוסף שם ואכמ”ל.
וע’ רש”י ב”מ שם שבאר גירי דיליה “דלא גרמא דנזיקין הוא דתפטר אלא מזיק ממש הוא ואדם מועד לעולם ער וישן שוגג ומזיד” אם כן להגדרת רש”י ברור שהגדרת גירי דיליה הוא כאדם המזיק ממש. ולכאורה כן כתב רש”י גם בגמ’ כ”ב ע”ב “גירי דיליה: בחצים הבאים לו מיד גופו של בעל הבית ממש. וראיה לשיטת רש”י מגמ’ סנהדרין ע”ז ע”ב: אמר רב חיננא בר יהודה משמיה דרב מצא איתמר. אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב. הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא”. והחיוב שמבואר בגמ’ ב”מ הוא דומה להבדל שבין כח ראשון וכח שני שזה נפ”מ לחיוב ממש. ולכאורה רש”י לשיטתו בב”ב כ”ב ע”ב שכתב על שאלת הגמ’ “לימא מתני’ דלא כר’ יוסי”, כתב רש”י: וטובא מילי איכא במתניתין דודאי לאו כרבי יוסי אלא לימא אף זו דסולם ושובך דלא כר’ יוסי”.
אבל הרא”ש בתשובה קח אות י’ הסביר אחרת את הגמ’ בב”מ: שלר’ יוסי הכל נחשב גירי דיליה אף אם המים פסקי והדר נפלי. ולכן בנדון השאלה שם אסר. אבל בב”מ שם מתיר אם פסקי והדר נפלי משום: “לא דמי כלל; דהתם, העליון אי איפשר לו לסלק היזקו למקום אחר, דאי איפשר לו להיות בלא מים, וגם התחתון בקל יכול לתקן המעזיבה, ואז אין המים נופלין עליו. ובלאו הכי פליגי רבנן ורבי יוסי על מי לתקן, רבנן סברי: על התחתון, משום דמעזיבה אחזוקי תקרה ניהו, ועל התחתון בעי לאחזוקי; ורבי יוסי סבר: מעזיבה אשוויי גומות הוא ]ועליון בעי אשוויי[. והיכא דהתחתון ניזוק ממימי העליון, ומעזיבה יכול לתקן שלא יפלו מי שופכים של נטילת ידי העליון, מודה רבי יוסי שעל התחתון לתקן המעזיבה, ואז אין מים מועטין עוברין דרך המעזיבה. אבל אם העליון משתמש במים רבים, שאינן נבלעין כלם במעזיבה, ועוברין המעזיבה ומזיקין לתחתון, ואע”ג דפסקי והדר נפלי, מודה ר’ יוסי דאסור; כיון דהתחתון אינו יכול לתקן לינצל מהיזק העליון אם לא יעשה כיפת אבנים, כולי האי לא אטרחוהו חכמים, וצריך העליון לסלק היזקו; והלשון מוכיח כן, מדקאמר: כל אימת דמשי ידיה. וכן מצאתי בספר אבי אסף, בפרק הבית והעלייה, וז”ל: והכל לפי הענין וההיזק, שמי רחיצה מועטין ראויין לכלות, אבל אם יש חפירת מים מרובין אצלו, והן מזיקין לו תדיר דרך כותלו, הוה ליה גירי דיליה עכ”ל”.
ודעת הרא”ש שם שהא דמודה ר’ יוסי בשאר המשניות קודם הוא משום שבקל יכול לתקן ולא משום שזו הגדרת גירי דיליה. ובהמשך כתב הרא”ש בד”ה וכן מצאתי: “וגם יש לחלק כאשר כתבתי בתחילה, דבור אין היזקו מרובה, ובקל יכול להרחיק מן האילן; וכן שובך נמי, יכול להרחיקו, ואין היזקו מרובה ומצוי כל כך כמו שאר הרחקות דמתניתין. ולא דמי נדון הלזה להא דאמרינן: ואת מימי הרגלים מן הכותל ג’ טפחים, וכן: לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ג’ טפחים, בד”א בכותל של לבנים, אבל בכותל של אבנים, טפח, בכדי שלא יזיק. והמדקדק בפרק לא יחפור, דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי ]להזיק, והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי[ להזיק, כתבו השיעורים, והיכא שאין ידוע, כתבו בכדי שלא יזיק. כדתנן (שם /ב”ב/ כד:): ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו. ואמרו חכמים, שלכל דבר מועיל חזקה, מלבד לנזקין גדולים. ולהכי דקדקו הגאונים לומר, שר’ יוסי מודה בכל הרחקות דמתניתין, כדי להחמיר בהרחקות”. הרי שלרא”ש אין הגדרת גירי דיליה גורמת לר’ יוסי שיתחייב אלא מה שההיזק מצוי. ולכן כתבו בכדי שלא יזיק ולא נתנו שעור. וכן דעת בעל העיטור שהביא הרא”ש שם. ועוד כתב הרא”ש שם שאם הזיק משלם, וע’ להלן.
הגדרת גירי דיליה, רמב”ן וראב”ן:
ראב”ן סימן א’: משמעות דבריו היא שעיקר החילוק הוא אם הנזק נעשה במקום ששם או במקום אחר ולכן שואלת הגמ’ על אילן ובור ועל סולם שזה לא כר’ יוסי. כיון שהנזק לא במקום ששם. וכן רחיצת הידים בסוף ב”מ אין זה גירי אם זה נשפך במקום אחר. ולא הזמן שבין המעשה לנזק הוא הקובע אלא מקום הנזק.
ודעת הרמב”ן ב”ב כב: שתלוי במקום שמניחים אותו. והגדיש שלא משנה הזמן ואפילו אם הנזק בא לאחר מכן הרי זה גירי. (וזה גם הביאור ברמב”ן לעיל בסוגית חרדל שכ’ שר’ יוסי מודה דעכשיו כבר זה גירי, אלא שאף שאין ניזק יכול לומר שאינו רוצה להתעצם בדין. אבל לגבי מהות הנזק הרי זה באותו מקום ולכן הוי גירי). וע’ רמב”ן בהמשך גם לגבי זרעים כתב שצריך מאותו מקום. ומה שהזכיר שם שהוא בתר שעתא, צריך לומר, שכיון שזה לאחר שעה, פירושו שהשורשים גדלים ווממילא זה במקום אחר. (ואולי יש לומר שאם הנזק הוא מידי, הרי זה גירי אף אם אינו באותו מקום. ומכל מקום נראה לי שהראב”ן והרמב”ן אומרים את אותה סברה.
וראה בקצות החושן סימן קנ”ה ס”ק ד’ שהביא חלק מדברי הרמב”ן, ומתוך מה שהביא נראה שהבין בדברי הרמב”ן שתלוי במקום.
(ופלא על אנצקלופדיה תלמודית שנראה שם בערך גירי דיליה, כרך ו’ עמ’ לה כאילו יש מחלוקת בין הרמב”ן ובין הראב”ן. וכן לא ברור שכתב שייש ראשוניםש חולקים וסוברים שהגפת והזבל והמלך והסיד והזרעים אינם גירי דיליה, ולפמ”ש הרי זה גם דעת רש”י והרא”ש בתשובה, ושם לא ציינו את הרא”ש בתשובה).
לבדוק האם שני הסברים אלו מתאימים לשתי ההגדרות בראשונים בהבדל שבין גרמא ובין גרמי. עיין בתוס” כ”ב ע”ב ד”ה זאת, שההבדל בין גרמי לגרמא, או שהוא עצמו גורם ההיזק, או משום שיש הפרש של זמן.
רמב”ן בקונטרס דינא דגרמי:
דעת הרמב”ם ע’ ברמב”ם הלכות שכנים פרק י’ הלכה א’ שמשמע שאם הנזק נעשה בשעת עשייתו הרי זה כמו אדם המזיק. “הרי זה כמזיק בחיציו” ומשמע שממש אדם המזיק. אבל בפרק יא אף שכתב בהלכה א’ שהרי זה כמזיק בחיציו, הרי בהלכה ב’ כתב שפטור מלשלם משום שאין אותו הנזק בא מכח המזיק עצמו. אם כן יש גירי דיליה שפטור לרמב”ם. ולכאורה ברמב”ם משמע שכל גירי דיליה, מלבד רקתא וסולם הרי זה אדם המזיק. וזה הפירוש גירי דיליה. אבל ע’ לחם משנה שם שהסתפק בדעת הרמב”ם האם כל זה נחשב לגירי דיליה ממש משום שהרמב”ם לעיל בפרק ט’ לא כתב הרמב”ם פטור לגבי נמיה. אף שהביא את החיוב לגבי אש בהלכה יא שם. ולכן יש להסתפק בדעת הרמב”ם.
האם שאלה זו קשורה לדין חיוב תשלומים? א. תשלומים לר’ יוסי בגירי דיליה. ב. תשלומים בכל נזיקין שהרחיק
האם הגמ’ בסוף ב”מ מדברת לענין חיוב תשלומים או לענין חיוב הרחקה?
הרא”ש בתשובה שלעיל כתב שהחמירו לגבי חובת תשלומים. וע’ ברמב”ן בקונטרס דינא דגרמי לכאורה מוכח שהחובה היא משום שזה גרמי.
אבל ברא”ש בתשובה הנ”ל בד”ה וכן מצאתי “ור”ח ורי”ף ז”ל בתר הני טעמי אזלי, דכולה מתניתין משום גירי דיליה; ולא דמו לאילן, דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשין; ומסתברא דכולהו הנך דתנינן בפירקין, משום ממון הוא, שמזיק ממון חברו, ולא דמי לאילן ובור, דשרשיו פנים חדשות באו לכאן זה סולם דדמי ליה, אוקמיה כרבי יוסי, ומשום גירי דיליה; עכ”ל”. וע’ ספר העיטור אות מ’ מודעה דף נג ע”ב שכתב הטעם משום שזה ממונו. וע’ רמב”ן בקונטרס דינא דגמי בסוף (ע’ קמ”ב מהד’ הרשלר) ששאל מדוע לא יתחייב על שורשים שזה כמו שורו. ותג’ שהכא נולד ואין שמירתו עליו.
ומשמע שזה משום ממונו שמזיק. ולכן חייב לשלם לשיטה זו. אלא שגם הרא”ש כתב שהר”ח והרי”ף הסבירו אחרת משום שהם הגדירו את גירי דיליה באופן אחר. וע’ להלן בשיטת הרי”ף. וכן כתב ביד רמ”ה בפ”ב סימן קה שכל התשלומים הם מדין ארבעה אבות נזיקין. (וע’ רמב”ן בסוגית חרדל שכתב שהדבורים הם כמו שן לולא שהם הפקר). וכן כתב בספר “מאה שערים” לבעל העיטור שנדפס אחרי המרדכי, וכתב שכל הרחקות משום שהם ממונו. ועי”ש מדוע הגמ’ שואלת רק על אילן ובור שלימא דלא כר’ יוסי. משום שהשורשים פנים חדשות באו לכאן.
אבל הרא”ש הביא את העיטור שם שכתב שהר”ח והרי”ף סוברים שכל הנזיקים לעיל הם ממש גירי דיליה. ולפי זה הגדרת הגירי היא שונה לדעתם.
מחלוקת הראב”ד ובעל העיטור: בעל העיטור הוא כפי שהביא אותו הרא”ש בתשובה, אבל העיטור שלפנינו הוא משובש בדברים אלו וצריך לסמוך על מסורת הרא”ש בדברי בעל העיטור (ע’ במ”מ של הרב גדעון שכ”כ).
דעת הרמב”ם לגבי חיוב תשלומים. ע’ לחם משנה פי”א ה”ג.
לגבי הפשט ברי”ף: ע’ רי”ף בפרק הכונס שכתב (כ”ה ע”ב בדפי האלפס): “ואי קשיא לך מ”ש התם גבי תנור (ב”ב כ’ ע”ב) דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ”ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומאי שנא הכא דפטור. לא תקשי לך הכא דלפי צורך שעה קא מדליק וקא מרחיק כשיעורא וקא עברה הדליקה יתירא משיעורא וקא מזקה אנוס הוא דמאי הוה ליה למעבד הלכך מכה בידי שמים היא ולפיכך פטור דלא יכול לאהדורה והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבירו נסליק היזקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עליה דר’ שמעון בתנור דקא יחהיב שיעור לפטור והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור”.
ע’ נתיבות קנ”ה סעיף קטן א’ שדבר שתדיר לא חייבו חכמים להרחיק עיי”ש. והנתיבות לשיטתו בסימן קנ”ה ס”ק יח, כפי שבארנו בשעור הראשון שסובר שההבדל בין אבות נזיקין למה שלא חייבו הרחקה הוא משום שתלוי בשימוש הרגיל בדירה שאותו חכמים לא חייבו לבטל שימוש דירה. וע’ הגהות מיימוניות פ”ט ה”ח שבאר ההיפך: שחיוב תשלומים באש הוא משום שבדבר המזיק תמיד צריך יותר להזהר. וכוונת הרי”ף לפי זה לא לקולא כפי שכתב הנתיבות אלא לחומרא. (ונ”פ בין נתיבות להגה”מ האם יש לומר שדוקא בתנור חייבוהו יותר להזהר או שלסברת הרי”ף בכל הרחקות הדין כן שחייב לשלם). ולפי מה שכתב בעל העיטור בתשובת הרא”ש הנ”ל, הרי הדברים ברורים. שסברת הנתיבות מתאימה לבעל העיטור. אבל הרי”ף סובר אחרת שתלוי בגירי ממש. ולכן מסתבר לומר יותר כמו הגהות מיימוניות. וע’ גם חזון איש סימן יד ס”ק י”ד ד”ה והא שפרש ג”כ שבבית אפשר לדרוש לבדוק שאין נזק ולכן חייב מה שאין כן בחוץ.
להלכה: נראה שיש הבדל בין הטור לבין המחבר: ע’ טור סימן קנ”ה שכתב (קי”ד ע”ב) שיש מחלוקת בין הראב”ד ובין העיטור. ובשיטת העיטור כתב שחייב לשלם אפילו אם הרחיק. אבל בשו”ע סימן קנ”ה סעיף לג כתב: “סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו, יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב”. היינו רק אם היה לו להרחיק מביא את הדעה המחייבת. ומשמע שאם הרחיק פטור אליבא דכ”ע. וזה תלוי במ”ש לעיל: אם ר’ יוסי מודה בכל הרחקות משום שזה ממונו שמזיק, אם כן הרי אין נפ”מ בשיעור ההרחקה. והשעור הוא נפ”מ רק למה שחז”ל חייבוהו להרחיק ולא משום שעי”ז כבר פטור. אבל אם ר’ יוסי מודה משום שלעיל הכל נחשב גירי דיליה כרמב”ן וכראב”ן, אם כן יש לומר שאם הרחיק, הרי הנזק כבר לא נעשה במקום שהניח ולאחר הרחקה הרי זה אינו גירי דיליה. ויש לומר שכן הבין המחבר.
מ”מ נוספים: ע’ חזון יחזקאל בתחילת ב”ב, ד”ה לא יחפור שכתב בביאור הגדרת גירי דיליה.