ב”ה
אחד מבני המבוי שביקש לעשות…
יש לבדוק איך משתלבות להלכה שלש בעיות הקשורות לפתיחת עסק בחצר: א. בעית הנכנסין והיוצאים. ב. שאלת הרעש. ג. שאלת פסקת לחיותאי. והדברים מבוארים בשו”ע סימן קנ”ו סעיפים א-ה.
בנוגע לבעית הנכנסים והיוצאים: נתבאר בשו”ע בסעיף א’ ושם מחלוקת של הרמב”ם ושאר ראשונים אם בני מבוי יכולים למנוע.
שיטת התוס’ שרק בני חצר יכולים למנוע, אבל לא בני מבוי, כ”כ בדף כא ע”א ד”ה אחד. ובתוס’ כ”א ע”ב ד”ה כופין שיטת ר”י שאין טענת ריבוי הדרך במבוי לא כלפי בן אותו מבוי ולא כלפי בן מבוי אחר. ולפ”ז אף בתינוקות עכו”ם אין מעכבו אלא משום סיקת חיותו ולא משום ריבוי הרגל. ושיטת הרשב”א שם בתוס’ שמיירי בתינוקות ישראל ויכול לעכב משום שיש כבר מלמד תינוקות. (ויש לומר שסברתו היא כמ”ש החתם סופר שדבר מצוה אין יכולים לעכב משום שזה מוטל על הציבור. מה שאין כן כאן כשכבר יש מלמד תינוקות. ואם כן זה סיוע לסברת החתם סופר שאין היתר משום מצוה גרידא אלא משום שהיא מוטלת על הציבור). ולרשב”א בתינוקות עכו”ם מעכב משום ריבוי הרגל. ואף שבמבוי כ’ רשב”א בתוס’ לעיל שלא חוששים לריבוי הרגל, צריך לחלק בין סוגי האומניות שיש שבהם יותר ריבוי רגל, ומה שנאמר כאן שלשכנו אינו כופהו היינו בדברים שאין בהם ריבוי רגל, וכפי שחילקו התוס’ לעיל בין גרדי לפטיש (מהרש”א) וע’ משפט שלמה עמ’ רט”ו, סימן לב.
ודעת הרמב”ם בהלכה ח’ שבני מבוי יכולים למנוע מלהושיב ביניהם וכ’ וכן בהלכה יא מפני ריבוי הדרך (וע’ להלן שגם בהלכה ח’ דעת הרמב”ם היא שהרישא מיירי במבוי שאינו מפולש). וטענת ריבוי הרגל שייכת בין כלפי בן חצר ובין כלפי בן מבוי, וע’ להלן.
שיטת המחבר והרמ”א, עיין בביאור הגר”א ס”ק א-ג עיי”ש. הש”ך בס”ק ד’ עמד בצ”ע בדברי הרמ”א, אולם לדברי הגר”א ס”ק טו-טז מיושב (שערי יצחק סימן כז אות א’), שכתב שדברי הרמ”א אמורים במבוי שהוא מפולש.
בנוגע לשאלת הרעש: נתבאר בשו”ע סעיף ב’ שלדעת הרמב”ם אם הוחזק אין יכול למחות אבל אם לא הוחזק יכול למחות לכתחילה. ודעת התוס’ הובאה ברמ”א שכל מה שעושה בביתו אין יכול למחות. והחילוק שבין רעש הפטיש לרעש הנכנסים והיוצאים, מחלוקת בין הסמ”ע סק”י לבין נתיבות ס”ק א’. וע’ בישוב דברי הסמ”ע על פי קהלות יעקב סימן יד, כפי שהביאו בספר משפט שלמה סימן לב.
ולגבי טענת פסקת לחיותאי: בשו”ע סימן ה’ נתבאר במחבר שיטת הרמב”ם וברמ”א שיטת התוס’. ולהלן נסביר את מהלך הסוגיה לפי הרמב”ם ולפי התוס’.
בשאלת הנכנסים והיוצאים: כתב הרמב”ם הלכות שכנים פרק ו’ הלכה ח’: “כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות, היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת, אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי, ואפילו היה מבני מבוי אחר אינן יכולין למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות, אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למנעו”.
יש לבדוק איך משתלב ברמב”ם שלש בעיות הנ”ל: א. בעית הנכנסין והיוצאים. ב. שאלת הרעש. ג. שאלת פסקת לחיותאי.
בהלכה זו, ח’, הרישא של הלכה ח’ ברמב”ם ע”כ מיירי במחאה מקול הנכנסים, שהרי הרמב”ם פתח שם בלשון רבים, והרבים ודאי אינם מוחים מחמת פסקת לחיותאי. ואם כן הרישא מיירי בריבוי הדרך. ואם כן צריך לומר שמיירי במבוי שאינו מפולש (כ”כ סמ”ע). והמשך הבריתא עוסקת בשאלת פסקת לחיותאי. וכשיש עוד אומן ולא מיחו בו, אין טענת פסקת לחיותאי. וצריך לומר לדעת הרמב”ם, שאם יש כבר חנות באותה חצר וכמ”ש בהלכה ח’, הרי אין גם בעיה של ריבוי הדרך, (וצ”ע מדוע).
הקשיים שעמדו בפני הרמב”ם בבואו להסביר את הסוגיה: מה שהקשה הרמב”ן על בעית רב הונא: “ואיכא דקשיא ליה אי לבר מבואה אחרינא לא מעכב, אלא הא דאמרינןלעיל שלא להושיב ביניהם לא חייט וכו’ היכי משכחת ליה, אי לבר מתא אחריתי כולא מתא מעכב עליה…” ולכן לרמב”ם מה שמצי מעכב היינו משום ריבוי הרגל. וזה כשאין אומן כמותו.
שתי דרכים בביאור הרמב”ם (בחלק השני של הלכה ח’) כתב בית יוסף: “ונראה מדבריו שהוא מפרש דרב הונא בריה דרב יהושע הכי קאמר בר מתא שיש לו רחיים או חנות במבוי או בחצר אחת ואתא בר מתא אחריתי להושיב באותו מבוי רחיים או חנות מעכב עליו זה מפני קול הנכנסים והיוצאים ואי שייך אכרגא דהכא לא מצי מעכב דכיון דאין לו מבוי מיוחד כל מבוי ומבוי כמבוי דידיה הוא. בר מבואה שהושיב רחיים או חנות ואתא בר מבואה דנפשיה אינם יכולים לעכב עליו כל שאין מוחים ביד הראשון כיון שיש ביניהם אותה אומנות. בר מבואה שהושיב רחיים או חנות ואתא בר מבואה אחרינא לאותובי בההוא מבוי רחיים או חנות מהו מי אמרינן יכלי למימר בבן מבוי דידן לא מחינן אבל בך דלאו בן מבוי דידן את מחינן או דילמא כיון שיש ביניהם אותה אומנות ואינם מוחים אפילו בבן מבוי אחר אינם יכולים למחות ואסיקנא בתיקו הלכך לא מצי מעכבי.
אי נמי הכי פירושו בר מתא אבר מתא מעכבי שלא יעשו אומנותם משום דפסקו לחיותייהו ואי שייך אכרגא דהכא לא מצי מעכבי משום טענה דפסיק לחיותיה בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב לא משום דפסק לחיותיה ולא משום טענת קול הנכנסים והיוצאים שיש ביניהם אותה אומנות בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מי מצי מעכב משום קול הנכנסים וקול היוצאים דאילו משום דפסיק לחיותיה פשיטא דלא מצי מעכב דהא בר מתא אמאן דשייך אכרגא דהכא לא מצי מעכב ועלתה בתיקו הלכך גם מטעם קול הנכנסים והיוצאים לא מצי מעכב. וזה הפירוש נראה שמתיישב יותר על לשון הרמב”ם”
והסמ”ע בס”ק טז באר באריכות את דברי הרמב”ם. ודבריו הובאו בקצרה בנתיבות בחידושים אות יא וכן בביאור הגר”א על שו”ע סעיף ה’. לפ”ז הרישא של הברייתא מיירי במבוי שאינו מפולש והטעם הוא משום ריבוי נכנסים. וסיפא שלשכנו אינו כופהו, משום שאין יכול לעכב משום פיסוק חיות המדובר כשיש אומן כמותו. ודברים אלו נתבארו ביתר אריכות בסמ”ע ס”ק טז.
וראשונים אחרים, ע’ תוס’ כ”א ע”א שכתבו שבמבוי אי אפשר למנוע מלהיות רופא אומן וגרדי. ורק בחצר אפשר למנוע. אבל הרמב”ם גרס “אחד מבני מבוי” וכמ”ש בשעורים קודמים). ולתוס’ הרישא מיירי במבוי מפולש והטעם הוא משום פסקת לחיותאי.
סיכום המחלוקות על פי בית יוסף. ע’ בבית יוסף בסוף החלק הראשון.
הערות למעשה: פת”ש ס”ק ג’: חתם סופר ס”ק יח, כשמבטל לגמרי את פרנסת השני אסור לכ”ע חתם סופר סי’ ס”א: נער שלא משלם מיסים, הרי הוא כמו בן עיר אחרת. פת”ש בשם אבי אסף: אם הנוסף גר בפתח המבוי כך שיפגעו בו קודם אפשר למחות. בית יוסף: אם מוכר יותר בזול, תמיד מותר.
נספח: שמעתי בשם ר”מ שמחה מדוינסק בצעירותו. בגמ’ נדה כ’ ע”ב “אפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה דמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה אמר לה האי דם חימוד הוא. אמרה ליה לבריה תא חזי כמה חכימי יהודאי אמר ליה דלמא כסומא בארובה הדר שדרה ליה שתין מיני דמא וכולהו אמרינהו ההוא בתרא דם כנים הוה ולא ידע אסתייע מילתא ושדר לה סריקותא דמקטלא כלמי אמרה יהודאי בתווני דלבא יתביתו” וקשה, מדוע הוזכר בגמ’ זו ר’ עובדיה? וראה בגמ’ שם מעשה קודם שיש מעשה מעין זה עם ר’ אלעזר ויתיב רב אמי קמיה, ושם מסופר אח”כ שר’ אמי נטפל לאותה אשה ושאל אותה אם אכן זה דם חימוד אך מדוע כאן הוזכר ר’ עובדיה בכלל? ואמר ר”מ שמחה, שמר’ עובדיה קנה רבא את המסרק של הכינים ששלח לאיפרא הורמיז. ור’ עובדיה היה רוכל המחזר בעיירות כמבואר בב”ב כ”ב ע”א שרבא שרא ליה לאקבועי דלא כהלכתא. יותר מאשר תקנת עזרא שרוכלין יהיו מחזירין בעיירות, אלא אפילו לקבוע עצמם שם. (שמעתי את זה מר’ רפאל פוזן, בהקשר עם פרש”י בנדה שם על המילה “בתווני לבאי” שפרש שזה חדרי הלב. וע’ רש”י פ’ האזינו “ומחדרים אימה” וע’ רש”י לב,כה שכתב שני פירושים אם מחדרים זה חדרי ליבו או שזה חדרי הבית. ובפרשת האזינו כתב רש”י “וכן ת”א” על הפירוש שזה חדרים ממש. ואונקלוס הרי תרגם את המילה “מחדרים”: “ומתוניא”, ואם כן לרש”י פירוש מילה זו היא חדרים ממש. ובנדה פירש אחרת שזו חדרי הלב. ואמר רפי פוזן שאין זו סתירה משום שבנדה ע”כ צריך לפרש שזה חדרי הלב. אף שלדעת רש”י הפירוש הפשוט של זה הוא חדרים ממש)