מקור ההלכה דינא דמלכותא דינא הוא בדברי שמואל בגמרא ב”ק קי”ג ע”ב:
גופא, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו.[1]
מבואר ברמב”ן מסכת בב”ב דף נ”ה, שגם דינא דמלכותא דינא מבוסס על משפט המלך.
ודייקנא לה מדאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמא דינא דידיע לכולהו מלכי קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים מעצמם באונס, ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא, ואמרו רבותינו (סנהדרין כ’ ב’) כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו.
וכן בקרית ספר למבי”ט בהלכות גזילה פרק ה’:
וגבאי המלך שמטבעו יוצא שגובין דבר שהוא חוקק לכל אינו גזל, דדינא דמלכותא דינא כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה כדנילף בהלכלות מלכים בס”ד ואפילו מלך גוי.
ולכאורה יש לבסס את זה, שהרי שמואל הוא זה שאומר בגמרא בב”ק קי”ג ע”ב דינא דמלכותא דינא, ושמואל הוא זה שאומר בגמרא בסנהדרין דף כ’ ע”ב:
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר (דברים י”ז) שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך. כתנאי, רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו, רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך.
אלא שקשה לומר שדינא דמלכותא דינא הוא רק למ”ד כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, שהרי יש ראשונים הפוסקים שהאמור בפרשת מלך מלך אסור בו, ויש הסוברים כן להלכה, ואיך הם יסבירו את ההלכה של דינא דמלכותא דינא.
וע’ מעדני ארץ, שביעית סימן כ’ אות יג שכתב הגרש”ז אוירבך עוד סברא שלא יתכן לומר שדינא דמלכותא דינא מקורה במשפט המלך, משום שהתוספות במסכת סנהדרין דף כ’ ע”ב שאלו, אם כל האמור בפרשה מלך מותר בו “תימה למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו”, ואמרו שם כמה תירוצים (ואין בכלל התירוצים שאחאב הוא מלך רשע), ובתירוץ אחרון כתבו התוספות “אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום”. ואם כן ודאי שלגבי מלך גוי לא יהיה שייך דינא דמלכותא.
אבל נראה לכאורה שגם למ”ד מלך אסור בו, זה רק בדברים יוצאים מן הכלל שעשוי לצרכו. אבל בדברים שהם לצורך הממלכה, ודאי שאין מ”ד שמלך אסור בו, ואם כן עדיין יתכן לומר שמקור דינא דמלכותא דינא הוא ממלך ישראל. אלא שלא מפרשת המלך אלא מעצם דין פרשת מינוי מלך וחלק מסמכויות של המלך זה ודאי לקחת מיסים.
ויתכן לומר שסברא זו, שהלימוד הוא ממשפט המלך למ”ד מלך אסור בו, אלא שדברים שלטובת הממלכה ודאי שלכ”ע יש סמכות למלך ומזה לומדים, יש לומר שהדבר תלוי במסקנת הגמרא בגיטין י’ ע”ב לגבי מה שהמשנה מכשירה שטרות העולם בערכאות, אם תני “חוץ מכגיטי נשים” או שדינא דמלכותא דינא.
גיטין דף י עמוד ב
מתני’. כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע”פ שחותמיהם עובדי כוכבים – כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים; ר”ש אומר: אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט.
גמ’. קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל”ש מתנה; בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא! אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. ואב”א, תני: חוץ מכגיטי נשים.
וע’ מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק כז:
דע שבדינין אלו רבו הסברות והנני כותב קצת מן הגמרא וסברות המפרשים ז”ל בקוצר. שנינו במשנה (גיטין דף י’ ע”ב)… והנה דעת רוב הגאונים ז”ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד אינו מועיל כלל ויש לפרש לפי דעתם ז”ל דאע”ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא כמבואר פ”ה מהלכות גזילה ואבידה הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין… זו היא שיטת רבינו ומחלוקתו עם רבותיו ז”ל אבל שיטה אחרת יש לבעל העיטור והרמב”ן והרשב”א ז”ל שכל השטרות כשרין אפילו שטרי מתנה וגובין בשטרי הלואה מן המשועבדים משום דקי”ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא אפי’ בדברים שאינן תועלת המלך והאי איבעית אימא הכי קאמר מתני’ אפי’ בדליכא הרמנא דמלכא ותני חוץ מכגיטי נשים דתרתי לישני לא פליגי דודאי כל היכא דאיכא הרמנא דמלכא כל השטרות שבעולם כשרין כגון בנוטירין של מלכות שלנו ובדליכא הרמנא דמלכא תני חוץ מכגיטי נשים למעט שטר מתנה וכיוצא בו… זו היא שיטתם ז”ל ועליהם סומכין בארצותינו…
אם כן ישנן שתי דעות בראשונים האם דינא דמלכותא הוא בכל דבר, גם דבר שבין אדם לחברו או רק בדברים שהם לתועלת המלך
אם מקור הלימוד הוא מפרשת המלך, אם כן מסתבר שעיקר משפט המלך הוא דוקא במלך ישראל ובארץ ישראל, אבל דעת הר”ן ידועה שדינא דמלכותא דינא לא שייך בארץ ישראל. ושיטת הר”ן קשורה לטעם שבו אנו מנמקים את דינא דמלכותא דינא, אם זה בגלל בעלותו על הקרקע אם מדין כיבוש או מדין אחר, או שטעם דינא דמלכותא דינא הוא בגלל שבני המלכות מקבלים עליהם את מלכותו.
וז”ל הר”ן במסכת נדרים דף כח ע”א:
וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא”י כל ישראל שותפין בה.
ובעצם צריך לומר שחילוקו לא בין מלך עכו”ם או מלך ישראל, אלא בין ארץ ישראל ובין חוץ לארץ.[2]
וכן הביא בד”מ בחו”מ (סי’ שסט אות ג), כ’ בשם הר”ן ז”ל בנדרים (כח,ע”א) ד”ה במוכס וכו’, שכ’ בשם התוס’:
דוקא במלכי העכו”ם אמרינן דד”ד, מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שא”י כל ישראל שותפים בה.
האם כך נפסק להלכה, שבארץ ישראל אין דינא דמלכותא דינא? לכאורה זה לא יתכן בגלל שאלת שמואל שהרי קטלי דיקלי ועברינן עליהו וכו’. ואם כן בארץ ישראל כמו במקומות אחרים, ודאי צריך לומר שדינא דמלכותא דינא. ע’ שו”ע סימן שס”ט סעיף ו’ שכתב המחבר לגבי האיסור להבריח את המכס: “בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים”. ופשטות משמע מתוך דברי השו”ע שגם במלך ישראל, ולכאורה כוונתו על ארץ ישראל, יש דינא דמלכותא דינא. אלא שלשונו של המחבר “בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים”, לכאורה זה לשון הרמב”ם הלכות גזילה ואבידה פרק ה’ הלכה יא:
אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.
וכאמור, לא נראה שהמדובר על מלך ישראל בחוץ לארץ אלא על מלך ישראל בארץ ישראל. ואם כן בפשטות גם דעת המחבר היא כך, ודינא דמלכותא הוא גם בארץ ישראל.
ע’ תחומין כרך ז’ עמ’ 520 מהרב חיים פרדס, “היש תוקץ הלכתי לחוקי הכנסת”? שכתב שדינא דמלכותא דינא הוא רק במלך ששולט אבסולוטית ולא בשלטון הנבחר לפרקים.
ומלבד שבתשובות הרשב”א מבואר בכמה מקומות שלא כדבריו, כן פסקו גם כמה אחרונים, ע’ דובב מישרים ח”ח סימן פט, ישכיל עבדי ח”ו חו”מ סי’ כ”ח סע’ ב’. וז”ל תשובות הרשב”א ח”א סימן תרל”ז:
עוד השיב דכל שלטון ישראל הממונה בעירו ומשל במקומו דינו דין. והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא כל זמן שעושה כחוקי מקומו דומיא דמלך ממש. זה ברור. והראיה תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי כלומר הפקידים הממונים ואף במלכי ישראל בחוצה לארץ. ודוקא בארץ שהיא ירושה לכל ישראל הוציאו רבותינו הצרפתים בנדרים.
אלא שמוכח מרשב”א לא רק שזה שייך לאו דוקא במלך ששולט אלא בכל שלטון, אלא מוכח מרשב”א לא כמו שכתבנו שהראשונים שדברו על דינא דמלכותא במלך ישראל, כתבנו שכוונתם היא למלך ישראל בארץ ישראל. וברשב”א מפורש שהכוונה למלך ישראל בחוץ לארץ. ואם כן אין מכאן ראיה שלא כר”ן.
אלא שאם נאמר שטעם דינא דמלכותא דינא הוא משום שכך בני המלכות מקבלים עליהם, ודאי שאין מקום לחלק בין ארץ ישראל ובין חו”ל ובין מלך גוי למלך ישראל. כתב הרשב”ם בב”ב דף נ”ה ע”ב (והובא ברמב”ן שם):
והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא – כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע”פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל.
וכן משמע ברמב”ם סוף פרק ה’ הלכות גזילה כתב:
במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.
וממילא מבואר בהלכה זו שדינא דמלכותא דינא נוהג רק במלכות מוכרת.
ספר אור זרוע ח”א – הלכות גיטין סימן תשה ד”ה ואשר כתבת
דהואיל וגזירתא דמלכותא היא הכי קיבלו עלייהו כדפי’ רבי’ שמואל זצ”ל בפרק חזקת הבתים דינא דמלכותא כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם. דינא שכל בני מלכות מקבלים עליהם ברצונם חוקי המלך ומשפטיו הלכך דין גמור הוא.
ובתרומת הדשן סימן שמ”א מוכח שהקבלה הזו אינה קבלה מפורשת אלא אפילו קבלה מכללא תועיל, וכן כתב לגבי מושל המחייב מיסים:
ונראה קצת טעם לדבר משום דחזינן דכל המושלים רגילים בפשיטות בזה שהם תדירים לתבוע בקשות ולהטיל אנגריא, אדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם ומקבלים עלינו את עולם ומשאם, והוו כולהו מעתה דינא דמלכותא דינא, דהכי פרשב”ם פ’ חזקת הבתים (ב”ב דף נה ע”א) דדינא דמלכותא דינא היא משום דמקבלים בני מלכות עלייהו.
ולשיטה זו כתב בשו”ת חתם סופר חלק ה (חו”מ) סימן מד שאין לחלק בין מלך ישראל ובין מלך מאומות העולם ובשניהם דינא דמלכותא דינא:
והנה בהא דדינא דמלכותא דינא כ’ רשב”ם בב”ב נ”ד ע”ב הטעם דהמדינה עצמה ניחא להו וז”ל כל מסים וארנוני’ ומנהגי של משפטי מלכים שרגילי’ להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלי’ עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והילכך דין גמור ואין למחזיק בממון חברו עפ”י חק המלכות הנהוג בעיר משום גזל עכ”ל. ולפ”ז אין לחלק בין מלך או”ה למלך ישראל שאפי’ מלך ישראל שאין הארץ שלו כ”א לשבטי’ נתחלקה מ”מ כל נימוסיו וחקיו מקבלי’ עליהם ברצונם ומחילה גמורה הוא ומ”מ כל זה כשאינו מתנגד למ”ש תורה בהדי’ אבל כשמתנגד למ”ש תורה בהדי’ אזי אפי’ למלך או”ה אין שומעי’ ק”ו למלך ישראל
ולסיכום, כתב הרב עובדיה הדאיא, בספר “בצומת התורה והמדינה” כרך א, אם יש למדינת ישראל דינא דמלכותא דינא:
אתאן לעיקר הדין, הנה הדבר ברור, שאין לנו אלא דעת הרמז”ל והנמשכים אחריו – הטור והש”ע בסי’ שסט – דפ’ בפשיטות שאין חילוק בין מלכי ישראל למלכי האומות דשניהם שוים בשיעוריהם, דדיינינן בהו דינא דמלכותא דינא, ודלא כדעת התוס’ והר”ן ז”ל, שחילקו בין מלכי אומות העולם למלכי ישראל. ובפרט דזה כלל בידינו: במקום שהמפרשים והפוסקים חולקים בהלכה – נקטינן כהפוסקים שכ”כ להלכה ולמעשה ולא כהמפרשים, שאינם אלא בדרך פירוש ולא בדרך פסק.
[1] ובאגרות משה חו”מ ח”א סימן ע”ב כתב: “הנה מה שהאריך כתר”ה בענין דינא דמלכותא קשה לכתוב בענינים אלו משני טעמים חדא מטעם שכתב בשו”ת השיב משה שהביא כתר”ה שיש מבוכה רבה בין הפוסקים וסתירות רבות וצריך לזה עיון וזמן רב אולי יעזור ה’ להבין לאסוקי להלכה וכ”ש לקטני ערך כמוני. ועוד מטעם שבל יתראה ח”ו שאנו מקטינים כבוד המלוכה דמדינתנו בפה אשר אנחנו מחוייבים להכיר להם טובה על החסד שעושין עמנו ועם כל אחבנ”י שבמדינה הזאת ואנחנו מברכים אותם ומתפללים להשי”ת בכל עת ושעה לשלום המדינה ונשיאיה ושריה כאשר נצטוינו. ולכן אין רצוני לכתוב ולדון בזה. וגם אין להוסיף על דברי כתר”ה כי שפיר כתב בעצם הענין.”
[2] ובאנצקלופדיה תלמודית ציין לראשונים: חי’ הרשב”א נדרים כח א בשם הר”א ממיץ; רא”ש שם פ”ג סי’ יא; ר”ן נדרים שם בשם התוס’; בעל התרומות שער מו ח”ה סי’ ה.