ב”ה
כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי
כל תנאי מתקיים רק כשנעשה הדבר שעליו התנו: כתב הרמב”ם בהלכות אשות ו,טו: “המקדש על תנאי, כשיתקיים התנאי, תהיה מקודשת משעה שנתקיים התנאי, לא משעה שנתקדשה. כיצד, האומר לאישה אם אתן ליך מאתיים זוז בשנה זו, הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואם לא אתן ליך, לא תהיי מקודשת, ונתן הדינר לידה בניסן, ונתן לה המאתיים זוז שהתנה עימה בתשרי הרי זו מקודשת מתשרי; לפיכך אם קידשה שני, קודם שנתקיים התנאי של ראשו הרי זו מקודשת לשני. וכן הדין בגיטין, ובממונות בשעה שיתקיים התנאי, הוא שיהיה גט, או יתקיים המקח או המתנה”.
ובהלכה טז כתב: “במה דברים אמורים, בשהיה שם תנאי, ולא אמר מעכשיו; אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו בדינר זה, אם אתן ליך מאתיים זוז, ולאחר זמן נתן לה מאתיים זוז הרי זו מקודשת למפרע, משעת הקידושין, אף על פי שלא נעשה התנאי, אלא לאחר זמן מרובה; לפיכך אם קידשה אחר, קודם שייעשה התנאי אינה מקודשת. וכן הדין בגיטין, ובממונות”.
ובהלכה יז כתב הרמב”ם: “כל האומר מעכשיו, אינו צריך לכפול תנאו; ולא להקדים התנאי למעשה, אלא אף על פי שהקדים המעשה–תנאו קיים. אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו; ואם התנה בדבר שאי אפשר לקיימו, הרי זה כמפליג בדברים, ואין שם תנאי. וכל האומר על מנת, הרי זה כאומר מעכשיו, ואינו צריך לכפול התנאי, ולא להקדימו למעשה”.
אלא שבדבר זה נחלקו הראשונים אם כל האומר על מנת כאומר מעכשיו ואין צריך משפטי התנאים. וכן נחלקו לענין איזה תנאים מועיל על מנת.
כתב הטור באה”ע סימן לח (סח ע”ב) אחר שהביא את הרמב”ם הנ”ל: ,ור”ח כ’ דאפילו במעכשיו ובעל מנת לא הוי תנאי עד שיהיה בו כל דיני התנאי ולזה הסכים א”א הרא”ש”.
וע’ בשעור הקודם בהסבר מחלוקת הראב”ד והר”ן בשאלה זו, אם יש יותר סברא להצריך משפטי התנאים בתנאי של עכשיו או בתנאי של לאחר זמן. והשאלה נוגעת לפשט הגמ’ גיטין ע”ו ע”ב כשהגמ’ דנה מדוע האומר לאשה הרי את מגורשת על מנת שתחזירי לי את הניר מגורשת. לתירוצים הראשונים שם היא מגרורשת משום שהתנאי לא לפי משפטי התנאים, כגון תנאי ומעשה בדבר אחד, ולכן התנאי בטל והמעשה קיים. ורב אשי מתרץ שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. ויתכן שזה מתרץ רק את השאלה הראשונה, מאי נפ”מ בין דין זה לבין הרישא “הרי זה גיטך והניר שלי”. ועל זה מתרצת הגמ’ שהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ולכן מעכשיו מגורשת ולא כשתחזיר. אבל אה”נ מיירי לפי משפטי התנאים. ויתכן שגם רש”י הסביר כן. אפשרות אחרת היא שאין צריך משפטי התנאים כשאומר על מנת ולכן תנאו קיים, משום שמגורשת מעכשיו וכן אין צריך משפטי התנאים.
הרי”ף בתשובה סימן לא כתב “ואלו תנאים כלם אין צריכים אלא בגיטין ובקידושין שהן איסורא אבל על מנת נוהג בין באיסורא בין בממונא שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואין צריכים עמו לכל התנאים האלו”.
ולכאורה משמע מהרי”ף שבממון בכלל אין צריך משפטי התנאים, ואולי משום שסובר שכל תנאי בממון חל מעכשיו ולא לאחר זמן. ולכן לגבי ממון לא משנה אם אומר על מנת או לא.
ולפי זה היה ניתן להבין את דעת הראשונים הסוברים כן. שלא משום שאין הלכה כר’ מאיר אין צריך משפטי התנאים בממון, ובקידושין רק משום חומרא, אלא מעיקר הדין לא צריך רק בממון כפי שכתב הראב”ד על הרמב”ם….
בתשובת הרשב”א אלף קכ”ה מבואר שכל קנין (היינו קנין סודר) הוא כמעכשיו דמי, ובמעכשיו לא צריך תנאי כפול. ועוד כתב “ועוד כי הדין הברור המסור בידינו מפי רבותינו נוחי נפש שאין הלכה כרבי מאיר דבעי תנאי כפול אלא שהחמירו בגיטין ותקין שמועל אם מתי ואם לא מתי כדי שלא יהא בית דין מערער אבל בדיני ממונוות הניחו הדבר על דינו דקי”ל כחמים דפליגי עליה דרבי מאיר ויש בזה ראיות ברורות אלא שאין זה מקום אריכות”.
ומבואר ברמב”ם שבתנאי החלות היא לאחר זמן, ע’ רמב”ם הלכות גירושין פרק ט’ הלכה א’: “המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע, הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע: והרי זה דומה לתנאי, ואינו תנאי. דומה לתנאי, שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן שקבע; ואינו תנאי, שהמגרש על תנאי הרי גירש, וזה עדיין לא גירש, עד שיגיע אותו זמן. לפיכך המגרש על תנאי, צריך לכפול תנאו; וזה אינו צריך לכפול דבריו, ולא לשאר משפטי התנאין שביארנו”. הרי מבואר ברמב”ם שבתנאי החלות היא רק כשיגיע הזמן. ורק אם אומר מעכשיו או בעל מנת הרי זה כאומר מעכשיו דמי.
וע’ רמב”ם פ”ב ה”ט הלכות מכירה: “האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך, לא קנה, ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, ואפילו היתה עומדת באגם ביום שלשים, שזה כמי שהקנה אותו מעתה על תנאי נעשה התנאי נתקיים הקניין, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי”. ואין כוונת הרמב”ם שכל תנאי חל מעכשיו אלא רק בתנאי של על מנת או מעכשיו. אבל בתנאי רגיל החלות היא לאחר זמן כפי שמפורש ברמב”ם בהלכות גירושין.
ומאידך כשאומר בפירוש שיחול רק לאחר זמן, אין צריך את משפטי התנאים לדעת הרמב”ם, כמבואר ברמב”ם הלכות גירושין הנ”ל ובמגיד משנה שמקורו של הרמב”ם בירושלמי פרק האומר. ההבדל בין תנאי ובין חלות לאחר זמן, יתכן שהוא תלוי אם הדבר תלוי במעשה שלו או של אחר לבין חלות שלא תלויה במעשה אדם אלא על מנת שירדו גשמים וכיו”ב. ויתכן שהחילוק הוא בין אם הוא אומר בפירוש שיחול לאחר זמן או שעושה תנאי. תפקיד התנאי לאפשרות השניה הוא לגרום שהחלות תהיה לאחר זמן.
אלא שחילוקים אלו, אם התנאי הוא תלוי במה שהוא יעשה או לא (בדומה לחילוק שכתב הרמב”ן בקידושין נ’ בין תנאי לבין אומדנא) תלוי בשאלה אחרת: האם צריך משפטי התנאים בתנאי לשעבר. הרי תנאי לשעבר הוא תנאי כמו תנאי שאינו תלוי במעשה אדם וכ’ לסיוע בהבנת הרי”ף שכ’ לעיל שסובר שבממון אין צריך משפטי התנאים, שהוא מעיקר הדין, וכפי שהבין אותו הרמב”ם שהרי שאל מבני גד ובני ראובן.
יש לומר שסברת הרי”ף שבממון כל קנין הוא מעכשיו, ודאי קנין חליפין וחזקה וכל הקנינים שכלתה קניינם. וכן קני משיכה אם לאחר ל’ אינו נמצא בסמטא ואכמ”ל. וכן בשטר שזמנו מוכיח עליו. ונשאר רק קנין כסף שיכול לחול לאחר זמן.
והרי”ף עצמו פוסק בסוגיה בקידושין שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (כה. באלפס) ולכן באומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שתתני לי מאתים זוז, פסק כרב הונא “והוא יתן” ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לרב הונא לא תפסי קידושין.
ואליבא דאמת עדיף על מנת מאשר מעכשיו, שהרי במעכשיו ולאחר ל’ יום זה שיור. ואלו על מנת הרי זה תנאי (ע’ פרישה חו”מ סימן קצ”ה). אמנם יש להעיר שיש הרבה תנאים כיום בחוזים שנעשים עם שיור, שהרי כל חוזה מכירה שכתוב בו שהמכירה לא תהיה גמורה עד שיתקיים התנאי או עד שהמקבל ישלם עבור הסחורה, אין זה מעכשיו אלא לאחר זמן.
ומקור הדברים שלרי”ף סתם קנין הוא מעכשיו, הוא מסוגיה נדרים כ”ז ע”ב, לגבי אסמכתא פוסקת הגמ’: “שאני הכא דאמר לבטלן זכותיה. והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב”. ושאלו הראשונים, הרי סתם קנין הוא מעכשיו שהרי קנין סודר לא יתכן לאחר זמן, והרי בקנין מעכשיו אין אסמכתא? ע’ ר”ן שם: “וכיון דכל קנין על כרחין כמעכשיו ליכא משום אסמכתא וקנין סודר על כורחין כמעכשיו הוא ומעכשיו סגי לבטולי אסמכתא ב”ד חשוב למה לי”. ור”ת תרץ שמעכשיו מבטל אסמכתא רק בכגון שמשכן לו בית או שדה שמסר לו שדהו אבל אם לא מסר ליד מי שהתנה עמו כלום צריך קנין וב”ד חשוב. וכתב הר”ן שאין כן דעת הגאון שכתב דהאי פסקא ליתא אלא במתפךיס זכותיה בלחוד. וכאן צריך בית דין חשוב כיון שהכריחו אותו לתת את זכויותיו. וכן כתב הרי”ף בפרק גט פשוט שבית דין חשוב צריך באסמכתא רק בכגוונא של מתפיס זכותא. “וכי תימא אפקועי ממונא דב”ד חשוב למה לי תיפוק לי דקנו מיניה וכל קנין מעכשיו הוא דאי השתא לא קני בתר הי לא קני דהא הדר סודרא למריה וכדברי ר”ת זל, אין ודאי קושטא קאמר שמי שהקנה שדה לחברו סתם וקנו מידו לאלתר קנה אבל כי אתני אם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו אלא לתבר ההוא יוצא ונמצא שאינו קונה כלל אלא מש”ה סגי הכא בקנין סתמא משום שב”ד אלימי לאפקועי ממונא והוי כמעכשיו”.
ואם כן לפי זה ברור שלרי”ף כל קנין הוא מעכשיו, ואם כן ודאי שבממון אין צריך משפטי התנאים. ולר”ן הקנין יחול רק לאחר זמן רק אם יכלול תנאי בתוכו. אבל בסתם תמיד כמעכשיו.
ומצאתי בהערות למאירי ביצה כ’ ע”א גבי ההוא דאמר הבו מאה זוזי לפלוני ולינסיב ברתי, שכתב שם בשם בעל ההשלמה שזה טעם הרי”ף שבממון אין צריך משפטי התנאים, משום שכל קנין הוא מעכשיו. וב”ה שכוונתי לדברי ראשונים.
ע’ ראב”ד פסקים וכתבים סי’ כה-כו