ב”ה
תנאי ואסמכתא
הבעיה: הגמ’ אומרת בב”מ ס”ו ע”ב “כל דאי לא קני” שזו ההגדרה של אסמכתא, והרי “אם” זהו לשון תנאי. ועוד משותף בין הלכות אסמכתא ודיני תנאי: מעכשיו אין צורך במשפטי התנאים ובמעכשיו אין אסמכתא. אם כן מהו ההבדל בין תנאי לאסמכתא. אלא שיש להקדים ביסודות השיטות של אסמכתא:
א. המקורות: מחלוקת אם אסמכתא קניא או לא קניא, תוספתא ב”מ פרק א’ טז,יז. הובאה בב”מ מ”ח ע”ב, ס”ו ע”א ועוד.
בבא בתרא קס”ח ע”א: “מתני’ מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא >נתתי< ]אתן[ לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן. גמ’: במאי קמיפלגי רבי יוסי סבר אסמכתא קניא ורבי יהודה סבר אסמכתא לא קניא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי. כי אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כרבי יוסי אני מה אעשה ואין הלכה כרבי יוסי”. וע”ע נדרים כז.
הראשונים נחלקו בהגדרת אסמכתא, ונפ”מ מכך להגבלת הלכות תנאים: בגמ’ סנהדרין כ”ד ע”ב לגבי משחק בקוביה למה הוא פסול, אומרת הגמ’: “משחק בקוביא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא. רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא. אלא לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם. מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי”.
וכתב רש”י שם “והיכא דמי אסמכתא כגון דאים אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכגון משליש את שטרו דגט פשוט דסומך על לא דבר דסבור כל זה בידי לעשות ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ליה לאסמכתא קא מתני דטועה וסבור לא יבוא לידי כך, אבל הכא לא סמיך אמידי, דהא לא ידע אי נצח אי לא נצח ואפילו הכי אתני שמע מינה מספיקא אתני, גמר ואקני ולאו גזילה היא”.
ובתוספות סנהדרין שם: “אבל ר”ת הקשה לפי’ הקונט’ משום דלפי פי’ משמע דטפי חשיב אסמכתא (מה) שהיה בידו מלאו בידו ובפ’ איזהו נשך (שם דף עד. ושם) משמע איפכא דאמר התם האי מאן דמקבל זוזי מחבריה למזבין ליה חמרא ופשע ולא זבין משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפוט וקאמר התם דאסמכתא היא כו’ עד דמקשה הש”ס מאי שנא מאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא משום דהוי בידו לא הויא אסמכתא אלמא דלא הויא בידו הוי טפי אסמכתא ממה שהוא בידו”. “על כן נראה לר”ת לפרש הכי כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דלא הויא אסמכתא אלא היכא שאין יכול להרויח כגון משליש שטרו וכו’ דגט פשוט (ב”ב דף קסח.) אבל הכא לא הויא אסמכתא משום דכיון דשנים הם כל אחד ואחד מקני לחבריה מגו דאי מרווח בעי איהו למקני בההיא הנאה גמר ומקני לחבריה ולפי זה כל שידוכין לא הויא אסמכתא משום דכל חד וחד בעי למקני גמר נמי ומקני”…. “על כן נראה לר”י עיקר כפירוש רש”י ואי קשיא לו מההיא דאיזהו נשך כדפירש לעיל תריץ הכי שאני התם דודאי דבר שהוא בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא דהתם בידו לעשות ולא גזים נמי שסובר הוא שכך הפסיד חבירו אם לא ישלים תנאו כמו אם ישלם במיטבא ובההיא ודאי גמר ומקני ולא חשיב אסמכתא ואומר בלבו עלי לשלם ודאי מן הדין מה שבידי לעשות ולא עשיתי אבל היכא דגזים אע”ג דהוי בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעבד אשלם אלפא זוזי מכל מקום כיון דגזים ודאי הוי גוזמא דמתנה לשלם אלף זוז בשביל קרקע אחת ודאי חשיב אסמכתא ומיהו קשה דהכא משמע דדבר דלא הוי בידו לאו אסמכתא הוא כגון משחק בקוביא דהכא ואע”ג דגזים ומאי שנא מההיא דחמרא דזולשפוט דחשבינן אסמכתא מהאי טעמא ומכ”מ לא קשיא מידי דהתם ודאי הויא אסמכתא משום שזה סומך עליו משום דהוי דבר שבידו שמוצאין יין למכור ונראה כאסמכתא קצת אע”ג דלא גזים דשמא לא ירצו אחרים למכור לו והלכך אע”ג דלא גזים כיון דלאו בידו הוא לגמרי לא גמר ומקני לחבריה אבל הכא גבי משחק בקוביא דלאו בידו הוא כלל אע”ג דגזים בתנאי שחוק שלו מ”מ גמר ומקני דכיון שהוא יודע שאין בידו להרויח וידוע הוא שאחד מהם ירויח ודאי לא נתכוון להסמיך חבירו על דבר שאינו אלא גמר ומקנה לכך כי האי גוונא ודאי לאו אסמכתא היא אבל הא דאשלם אלפא זוזי דגזים וגם בידו להשלים תנאו יש לנו לומר דנתכוון להסמיך ולהטעות חבירו הויא אסמכתא משום דגוזמא קאמר ולא גמר ומקנה ומסתברא דלהכי גזים שהוא סבור ודאי שיעבדנה ועוד שבידו הוא ומשום הכי פסק דמשחק בקוביא כשר לעדות דפסקינן כר’ יהודה לקמן דכיון שיש לו אומנות שלא הוא כשר והא דפסקינן דמשחק בקוביא קני דווקא כשמעות שניהם על פי הדף לפי שהדף והמקום קנוי לאותו שירויח כדי לקנות המעות אשר עליו אבל המשחקים באמנה אפילו הקנו לא מהני אם לא הקנו בב”ד חשוב כדאי’ בנדרים (דף כז:)”.
ויש להעיר שר”ת בספר הישר (סימן ר)כ כתב שאסמכתא היא היכא שגזים. וע’ רמב”ן ב”מ ס”ו ע”א ד”ה ולמניומי שהקשה עליו. ובספר הישר סימן תקצג כתב שאסמכתאהיא גבי פרעון שאין אחד מהם רוצה בחזרה. מה שאין כן במשחק בקוביה שמתוך שזה רוצה לקנות גמרו ומקנו כל אחד ואחד לחברו.
ולשיטת ר”י שלשה מצבים: בידו ממש לגמרי אם גזים הוא אסמכתא. כשזה בידו ולא לגמרי כמו לקנות יין, זה אסמכתא. וכשאין בידו כלל אע”ג שהגזים זה אינו אסמכתא וגמר ומקנה.
ולשיטת ר”י, ע’ נימוקי יוסף סנהדרין ד’ ע”ב, כל תנאים לאו אסמכתא משום שהם תולה בדעת אחרים (או בעצמו ולא גזים). וע’ בית יוסף עעמ’ נג בכללים באסמכתא. ולשיטה זו עיין נימוקי יוסף פ’ גט פשוט, ע”ח ע”א ד”ה גמ’ אמר (בית יוסף עמ’ סא) שכל דאי לא קני הוא רק בהיכי תמצי שגזים ואינו מדעתו אלא לסיבת דבר.
שיטת הרמב”ן בכמה מקומות, ע’ נדרים כז ע”ב, (המקומות הנוספים הובאו בספר “אסמכתא” של ליפשיץ עמ’ 25פךרק ראשון הערה :)100
ובחדושי הרמב”ן על מסכת קידושין דף נ/א: “אלא י”ל שאין דרך תנאין אלא במתנה על חבירו כגון תנאי בני גד ובני ראובן, אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל, אם לא עלה ודאי בטל מקח, שאפי’ בעלה קרוב לאסמכתא הוא, [ש] על דעת כן עשה ולא גמר אלא בכך, שהתולה תנאו בדעת אחרים י”ל כיון שגמר ונתן על ספק התנאי, אינו רוצה בביטול מעשה שבו, אבל זה שתלה תנאו בעצמו לא גמר ונתן, דאי לא תימא הכי כל אסמכתא קניא עד שיכפול תנאי שבה”.
וע’ רמב”ן ב”ב קע”ג ע”ב שמסביר מדוע ערב זה אסמכתא, והרי תולה בדעת אחרים. וכתב שזה לאו אסמכתא אלא דמי לאסמכתא.
וע’ ברמב”ן נדרים כ”ז ע”ב (ט’ ע”ב בהלכות הרמב”ן על הרי”ף בנדרים) שם באור בפירוש את ההבדל שבין תנאי ובין אסמכתא וכתב הרמב”ן שאם מתנה ותולה בדעת עצמו הרי זה אסמכתא, ואם תולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא. ועוד הוסיף שם הרמב”ן שכל אסמכתא הוא בתנאי של ביטול מעשה: אם לא באתי ולא כשמתנה אם באתי.
ועוד הוסיף הרמב”ן שכל דיני אסמכתא הם רק בדיני ממונות ולא בדיני גיטין וקידושין. וע’ בית יוסף סי’ ר”ז עמ’ נ”ה (טור חדש). וצ”ע מה הסברא לחלק בין ממונות לבין גיטין. שיטה אחרת יש לרשב”א בב”ב קס”ח ע”א, וגם הוא מתייחס בפירוש לבעית תנאי לעוומת אסמכתא: “עוד אני רואה לכתוב דרך כלל במה שעלה בדעתי בדיני האסמכתא, לפי שראיתי לכל גדולי המחברים והמפרשים דרכים רבים ולא הסכים אחד עם חבירו ולקחו להם כללים ופרטים מכל אשר בחרו ולא ראיתי להם דרך נמלט מן הקושיות. ואיני אומר להיות דרך זו אשר כתבתי יותר מכוון מן הראשונים, רק שהוא מלאכת שמים, ואפי’ לא הועיל אלא בדבר אחד לבד די. והוא שיראה בעיני שאע”פ שאמר רבא כל דאי לא קני, לאו כללא רבתי הוא לכל דאי, שהרי תנאי בני גד ובני ראובן דהוא יסוד לכל התנאין נאמר באם, אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם אם תעברו את הירדן ונתתם להם וגו’, אלא כל דאי שהוא נאמר דרך קנס קאמר, כלומר מי שמתנה ואומר אם אעשה ואם לא אעשה או אם יעשה פלוני או לא יעשה, שאין מי שמתנה רוצה בקיומו, כגון אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך או ערבוני מחול לך, שאינן רוצין בקיום אותו התנאי אלא בביטול, שהכונה להם שיתקיים ביניהם המקח ולא שיחזור אחד מהם, ודכותה אם אוביר ולא אעביד )ב”מ קד, א( וכן ערב דאם לא יפרעך הלוה אני נותן לך )שם סו, ב(, והוא ניהו אסמכתא אי לאו דמשתעבד משום ההיא הנאה דמהימן ליה, כדאיתא בפרקין לקמן )קעג, ב(, ואע”פ שתולה בדעת אחרים דהיינו דעת הלוה, וכן כולן לפי דעתי על דרך קנס תמצא, וכל שאמרו דרך קנס כמבטיח על המעשה שהסכימו עליו הויא אסמכתא, וכל שנאמר על דרך תנאי, כגון תנאי בני גד ובני ראובן שהם רוצים ומתכונין בקיום התנאי, אע”פ שהוציאו אותו בלשון אם, תנאי הוא וקיים, שהרי היו משה וכל ישראל בקיום אותו אם, דהיינו שיעברו אתם את הירדן, וכן כל כיוצא בזה, וכן באומר אם יבשרני שילדה אשתי זכר יטול מנה )לעיל קמא, ב(, וכן אם תלך עמי לירושלם או אם תבא לי דורמסקין, וזהו כלל לכל הנשכחין אם תלך עמי לירושלם ואם תדבר עלי לשלטון (קדושין סג, א), וכן כלם על הדרך הזה. וכן בגיטין במתנה ]אם[ לא באתי (גיטין יט, ב) ואם לא פייסתי (שם ל, ב) (בא) לא שייך בהו אסמכתא, לפי שאין האיש מגרש אלא מדעתו, ואין אסמכתא אלא בדבר שהוא אנוס בו, שאונסו מה שהוא צריך לו ולולי שמתנה על דבר זה עם בעל דינו לא היה שומע לו, אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו, והילכך כל שהוא מתנה אע”פ שמוציא תנו בלשון אם תנאו קיים, והיינו כל תנאי גיטין אם באתי ואם לא באתי אם פייסתי ואם לא פייסתי, דכל תנאין אלו מדעת עצמו הוא מתנה עליהם אין אונס, ולולי שגמר בדעתו קיום תנאיו כדי שלא תתעגן ושלא תפול לפני יבם או שלא תהיה עמו בקטטה כגון אם לא פייסתי, לא היה מתנה עליהן. זו היא דרך ישרה שבררתי לעצמי בדיני האסמכתא אע”פ שכתבתיה בקצרה. והאמת יראה דרכו”.
וע’ בית יוסף (ס’ ע”ב). וכדעת הרשב”א כתב גם ספר החינוך בסימן שמ”ג: “והרבה דרכים נאמרו בגמרא באסמכתא בענין רבית ובענינים אחרים. ודרך כלל למדני רבי ישמרו אל בענין דיני האסמכתא, שכל שיתנה האדם עם חבירו דרך קנס, כלומר אם לא יהיה כן יענש בממון כן וכן, זה יקרא אסמכתא, ועל זה יאמרו זכרונם לברכה [שם ע”ב] דאסמכתא לא קניא. ובלשון אחרת אמרוה זכרונם לברכה [שם] גם כן, כל דאי לא קני. אבל כל תנאי שיתנה האדם עם חבירו ויאמר אם אתה תעשה כן אף אני אעשה כן וכן, כדרך בני אדם שמתנין בלשון זה, אין זה בכלל אסמכתא כלל חלילה, שאם כן איך נמצא ידינו ורגלינו על כל תנאי בני אדם זה עם זה שכולם בלשון אם הם, דאי אפשר בלאו הכי. ועוד, בכל התנאין הנזכרים בענין גיטין וקידושין שכולן בלשון אם מה נאמר בהן: אלא ודאי טעם נכון מה שכתבנו, שלא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה דרך קנס, כגון אם לא פרעתיך עד יום פלוני תהא השדה שלך או המשכון אי זה שיהיה, וכל כיוצא בזה. אבל לא בכל שאר התנאים רכים שמתנים בני אדם, כגון אם תלך למקום פלוני אתן לך כן וכן, או אם תעשה בשבילי ענין פלוני אתן לך מאתים זוז, וכל כיוצא בזה. והבן זה בני ותן לבך עליו, כי בזה תסיר מבין עיניך ענן גדול בדברי הגמרא במקומות הרבה”
הרמב”ם מתייחס לשאלת תנאי לעומת אסמכתא באופן אחר לגמרי, ע’ הלכות מכירה פרק יא הלכות א-ב:
הלכה א’: “המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן, בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה, אם נתקיימו התנאין נקנה הדבר שהוקנה, ואם לא נתקיים התנאי לא קנה, וכבר ביארנו משפטי התנאים בהלכות אישות”. הלכה ב’: “במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים את התנאי, אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה אע”פ שנתקיים התנאי לא קנה, שזו אסמכתא היא, שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו”.
וצריך לומר בדעת הרמב”ם שתנאי, אף שאינו מעכשיו, אינו אסמכתא משום שאינו קנין שיתבצע בעתיד אלא הוא מתחיל מעכשיו כמו שבאר בהלכות גירושין פרק ח’ הלכה א’, שכתב שלכתחילה לא תנשא, ומשמע שבדיעבד הרי היא מגורשת. וזה משום שהגירושין התחילו כבר קודם. והשווה לפרק ט’ הלכה א’ שכתב הרמב”ם: “המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע, הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע: והרי זה דומה לתנאי, ואינו תנאי–דומה לתנאי, שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן שקבע; ואינו תנאי, שהמגרש על תנאי הרי גירש, וזה עדיין לא גירש, עד שיגיע אותו זמן. לפיכך המגרש על תנאי, צריך לכפול תנאו; וזה אינו צריך לכפול דבריו, ולא לשאר משפטי התנאין שביארנו”. אף שתנאי חל רק משעת קיום התנאי כמו שפירש בהלכות אישות פרק ו’ הלכה טו.
ואם כן לדעת הרמב”ם: אם חל מעכשיו אין צריך משפטי התנאים ואין זה אסמכתא. וגם תנאי שמתחיל לחול מעכשיו, אין זה אסמכתא. אלא אסמכתא היא רק כשאומר שיעשה קנין לאחר זמן. והרי זה כמו קנין דברים.
וע’ גר”א סימן ר”ז, הובא ברמב”ם פרקל בהשמטות, שכתב שדברי הרמב”ם הם דברי רב האי גאון בספר המקח שער יז: “מה שיקרא במקח וממכר אסמכתא ומה שלא יקרא אסמכתא ותדע דיש מי שלוקח על תנאי ומתקיים המקח אם יקיים תנאו ויש מי שלוקח על תנאי ואע”פ שמקיים התנאי לא יתקיים המקח וזו היא שנקרא אסמכתא ועיקר דבר זה כגון שמזכיר שם מעכשיו דכל היכא שאומר מעכשיו יהא מכור לך ואח”כ הזכיר את התנאי כגון שאומר ושתתעשה אתה כך וכך אותו המכר הוא המקויים והנכון אבל אם אמר הרי המכר מכור לך אם תעשה אתה כך וכך נמצא דלא גמר והקנה באותה שעה שהזכיר שם התנאי כיון שלא הזכיר שם מעכשיו והוה ליה כמי שמוכר לזמן כמו שנפרש דאין מעשהו מעשה והוי בטל ואעפ”י שיתקייים התנאי ודומה דבר זה כמי שלוה ממון מאדם ואמר לו אם לא אחזיר לך ממון זה ביום פלוני תהא שדה זו מכורה לך נמצא שאינה מכורה עכשיו בשעת התנאי אלא לאחר זמן והיא אינה מכורה דאע”פ שעבר הזמן ולא הביא הלוה אותו ממון אפילו הכי לא קנה מלוה את השדה דזו היא אסמכתא לפי שסמך קנין הקרקע לזמן אחר ואחר שהתנה ואינו קנין בשעתו. אבל כל היכא שאומר להיות קנין השדה בשעתו ולאחר הקנין מתנה על התנאי להיות לאי זה זמן שירצה כיון שעקר הקנין הוא משעת התנאי הוא המעשה המתקייים אם יתקיים התנאי ואתה מוצאו בשני לשונות כגון שאמר מעכשיו תהא קנויה לך דהא ודאי לדברי הכל היא או כגון שאמר לו שדי זו קנויה לך ע”מ שתעשה כך וכך בלשון ע”מ כאלו פרש מעכשיו הוא ובלבד שיתקיים התנאי שאם לא יקיים התנאי לא יתקייים המכר כדג'”.
וע’ המשך דברי רב האי גאון, שהכלל שייך גם לגבי גיטין וקידושין, והובא בספר העיטור את ת’ תנאי יא בתחילתו. וכן בבית יוסף סימן רז עמ’ ס’ “ויש לדקדק”. ועל זה חלק הרמב”ן בהלכות נדרים הנ”ל וכתב בסוף דבריו: “ואצטרכינן למיתבינהו בהאי תשלום הלכות משום דאשכחן לרבינו הגאון ז”ל בספר המקח מילי דסתרן לדידן ואין אנו כדאין להשיב את הארי”. (וע’ “אסמכתא”, ברכיהו ליפשיץ, שטוען שכל אסמכתא לדעת הגאונים בא להוציא מקנין דברים)
וע’ רמב”ם שכירות פרק ח’ הלכה יג שאם אוביר אשלם במיטב אין זה אסמכתא כיון שלא פסק על עצמו דבר קצוב. ולכאורה זו הגדרה חדשה לרמב”ם. אבל עיין בית יוסף שלמד מהרמב”ם הזה שכל מקום שלא גזים וזה בידו שלא הוי אסמכתא (ונראה כוונתו, אף אם התחייב לאחר זמן ולא מיד, שזו הגדרת האסמכתא לרמב”ם). אלא שבבית יוסף כתב על זה שזה תקנה, כמו שהביא בית יוסף כמה ראשונים שאומרים שאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב זו אסמכתא מעיקר הדין ורק מתקנה שחז”ל תקנו שישלם. וכ”כ הבית יוסף בשם רב האי גאון. אלא שיש סתירה ברב האי בענין זה, ע’ אבן האזל הלכות שכירות שם.
אם כן, תנאי בני גד ובני ראובן לא היו אסמכתא, לדעת הרמב”ם משום שהחיקו מיד ולא היתה הבטחה לעתיד לתת. ולדעת הרמב”ן לא הוי אסמכתא משום שתולה בדעת אחרים ולא בדעת עצמו.
וע’ ספר מחנה אפרים הלכות דיני אסמכתא סימן ז: “כתב הרמב”ם ז”ל בפי”א אבל האומר אם תעשה כך אתן לך דבר פלוני הרי זו אסמכת’, והרמב”ן ז”ל חלק עליו דלא אמרינן אסמכת’ אלא במתנה על עצמו כגון אם אוביר ולא אעביד אבל האומר אם תעשה כן אתן כך אין אסמכת’ אלא זה תנאי בני גד ובני ראובן עכ”ד. ואני אומר דלא דמי דתנאי בני גד ה”ט משום דהחזיקו במתנה מיד ומהאי טעמא בעינן תנאי כפול דכיון דהמעשה נעשה מיד אין התנאי הבא אחריו עוקר המעשה אם לא שיתנה תנאי גמור, וכ”כ הרמב”ן ז”ל בפ”ב דביצה גבי ההוא דישא את בתי ויתנו לו ר’ זוז יע”ש, ובכה”ג ליכא אסמכתא כמ”ש הרמב”ם בדין הקודם דכל שהחזקו בדבר ליכא אסמכת’. ועיין בטור סי’ רנ”ג סעיף י”ב ובסוף סי’ רמ”א ומה שכתב בסי’ ר”ז היה נראה דסובר כסברת הרמב”ם ז”ל”.
(וע”ע בספר אסמכתא, ליפשיץ, עמ’ 36לאחר שהביא את דברי רב האי גאון, שהביא מספר תשובות של הרי”ף שהלך בדרכו). וע’ אבן האזל הלכות מכירה שדן בהקבלה שבין רב האי גאון לבין הרמב”ם. אמירת “דלא כאסמכתא” בשטרות ע’ ספר “אסמכתא” עמ’ 72 סיכום השיטות בעינייני אסמכתא, ע’ “דיני חוזים במשפט העברי”, שילם ורהפטיג, עמ’ 168-153 לצלם את הרמב”ן נדרים ט’ ע”ב. ביאור הגר”א לסימן ר”ז ס”ק ה’ הובא בהשמטות רמב”ם פרנקל להלכות מכירה פרק יא הלכה א’.
ב”ה ישיבת הר עציון
דיני תנאים )ז( הקשר שבין תנאי ואסמכתא
דיני אסמכתא הם מרובים ונסכם רק את הנקודות שבין אסמכתא לתנאי בדיני ממונות ושלא בדרך קנס.
גמ’ בבא מציעא ס”ו ע”ב “כל דאי לא קני”.
שם ע”ג ע”ב “אמר רב חמא” – החילוק בדבר שבידו
שם ק”ד ע”ב – החילוק לגבי גזים.
בב”ב קס”ח ע”א המשנה “מי שפרע מקצת חובו” והגמ’ עליה
רי”ף שם ע”ח ע”א באלפס
נימוקי יוסף שם )יסודי(
רמב”ם פרק יא הלכות מכירה הלכות א-ד
שו”ע חו”מ ר”ז סעיף יג וסעיף יד
טור סימן רז אות יג: “וכן כל תנאים שמתנין בני אדם ביניהם”, בטור החדש מעמ’ נ”ב ע”א עד ס”ג ע”א “כתב
הרמב”ם ז”ל כל האומר מעכשיו אין כאן אסמכתא”.
ספר החינוך מצוה שמ”ג, הקטע הקשור לאסמכתא.
רמב”ן הלכות נדרים, נדרים כ”ז ע”ב, י’ ע”ב על הלכות הרי”ף. וע’ ביאור הגר”א סימן ר”ז אות ה’. הובא
ברמב”ם פרנקל בהשמטות להלכות מכירה פי”א.
רשב”א ב”ב קס”ח ע”א