ב”ה
תנאי וברירה
יש לברר את הקשר שבין תנאי וברירה: לכאורה בתנאי ג”כ חל למפרע, ואם אומר מעכשיו אין צריך את משפטי התנאים, ואם הרי הרי לכאורה הרי זה תלוי במחלוקת אם יש ברירה או אין ברירה כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש, בעירובין ל”ז ע”א.
ובמקום שכל החלות היא רק לאחר זמן, הרי גם בתנאי אין צריך משפטי התנאים כמו שכתב הרמב”ם הלכות גירושין פרק ט’ הלכה ג’: “וכן אם תלה הגירושין במעשה, דינו כדין מגרש אחר זמן. כיצד כגון שאמר לאישה, הרי זה גיטיך, ולא תתגרשי בו עד שתיתני לי מאתיים זוז–הרי זו מתגרשת אחר שתיתן; ואין צריך לכפול תנאו, ולא לשאר מפשטי התנאין שביארנו–שהרי לא גירש על תנאי, אלא עדיין לא גירש זה, אלא תלה הגירושין בעשיית כך וכך, ואחר כך תתגרש.”
ובדבר שחל לאחר זמן לא תלוי בברירה כמו שכתב הר”ש משאנץ (והובא בקצות סי’ סא) במסכת מעשר שני פרק ה’ ה”א, ששנינו במשנה “והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו”: “מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה” אבל בתנאי חל למפרע כמובאר ברמב”ם שם הלכה ד: “]ה[ ומה בין המגרש על תנאי, לזה שקבע זמן לגירושין או תלין במעשה–שהמגרש על תנאי, יש שם גירושין, ואינן גמורין, עד שיתקיים התנאי. לפיכך כשיתקיים התנאי, נתגרשה אם היה הגט קיים, אף על פי שאינו ברשותה; ואינה צריכה לחזור וליטלו או להיותו ברשותה אחר שנתקיים התנאי, שהרי הגיע לידה תחילה בתורת גירושין. ואם נישאת קודם שיתקיים התנאי, לא תצא, כמו שביארנו.”
ולכאורה הדבר תלוי בחקירה שנדונה לעיל: אם משפטי התנאים פירושם שהמעשה גמור אלא שיש אפשרות לבטל את המעשה, הרי לכאורה אין זה תלוי בברירה. אבל אם צריך הוכחה על גמירות דעת שהיתה בשעת המעשה לכאורה הדבר כן תלוי בברירה.
ובגמ’ גיטין כ”ה ע”ב מבואר שהמקדש אשה על מנת שירצה אבא מקודשת, ותלוי בברירה, והרי המקדש על מנת שירצה אבא זה תנאי ולא ברירה – ומבואר בפירוש בגמ’ שגם בתנאי יש בעית ברירה, ואם כן יש לשאול הרי בכל תנאי הדבר תלוי בברירה? (ולולא גמ’ זו היה ניתן לומר כמ”ש הנתיבות, ע’ להלן).
שיטת רש”י ותוס’ בגיטין בהבדל שבן תנאי וברירה: כל שהדבר תלוי בידו אינו תלוי בברירה. ע’ רש”י גיטין כ”ה ע”ב “ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימו כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא אבל כא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים”.
ולכאורה בידו לא רק בידו אלא גם אם ביד האשה, להוציא אם זה ביד אחרים שאז זה תלוי בברירה. ע’ תוס’ שכ”כ. ולכאורה הרי גם שני לוגין שאני עתיד להפריש זה בידו? אבל צריך לומר גם לרש”י אף אם תלוי בידו זה רק אם זה חלות בדבר אחד ולא בשני דברים, כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש וכו’. ואולי יש לומר לדעת רש”י שגם שני לוגין שאני עומד להפריש אין זה בידו, כיון ששותה בנתיים ואם כן על כוחו לא יהיו אלו שני הלוגין שהוא עתיד להפריש.
שיטת הרמב”ן בהבדל שבין תנאי וברירה, ופשט בחילוק הרמב”ן בין מתנה על שני דברים ובין מתנה על דבר אחד. “וזה הכלל שאני אומר בברירה כל דבר שתנאו במעשה כשתלה תנאי בדבר אחד ומעשה אחד אע”פ שתנאו במעשה אחרים הרי זה קיים, כגון גטו של שכיב מרע לדברי האומר מגורשת למפרע, וה”ה לכותב גט לשם פלונית אשתו אם תצא בפתח תחילה לחברותיה ואם לאו לא תהא גט שאם נתקיים התנאי הרי זה גט, למה זה דומה לאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע”מ שירדו גשמים מכאן ועד ל’ יום שאם ירדו ודאי מקודשת כמו שאומר בירושלמי בקדושין, אבל אין אדם מתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכגון שני לוגין שאני עתיד להפריש שהרי אפשר שיתחלף המעשה ואין דעתו נבררת משעה ראשונה לדבר זה שאירע, וכן הדין במתנה אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב, אלו כולן אין המעשה מתקיים בהם אלא לדברי האומר יש ברירה, אבל האומר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם לאו יהא עירובי בטל קנה לדברי הכל והוא שיתנה במעשה, אבל התולה ברצון אחרים או בשל עצמו אע”פ שלא התנה בשני דברים אין אומרים כשרצה הוברר הדבר וחל משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה, והיינו דמייתי בשמעתין ע”מ שירצה אבא כדפרישית”.
שני חילוקים אמר הרמב”ן: א. בכל ברירה הדבר תלוי בין שני דברים ובתנאי זה רק בדבר אחד. ב. אם זה תלוי ברצון, זה שייך לברירה אף אם זה דבר אחד.
וע’ שערי יושר שער ז’ פרק יח שכתב שלדעתו גם בקנינים יועיל על שני דברים. ודוגמא לכך היא מ”ש הר”ן בפרק קמא דגיטין לענין משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך שאין זה תלוי בברירה משום שאפשר שישתעבד לכל העולם בזה אחר זה. וע”ש הההסבר על פי הנ”ל. והסבר דברי הרמב”ן על תנאי שברצון, ע’ שערי ישר שם עמ’ רס”ד ד”ה ומה שחלק, שכתב שפירוש החילוק הוא “שבתנאי של רצון כונת המתנה על רצון של עכשיו ורק הרצון של אח”כ יברר את הרצון למפרע דבתחילה ברצון שלו או של אחר הוא רוצה שירצה גם עכשיו, ולמד יש ברירה סובר דהוי כאילו הובררר שמעיקרא היה רצונו כך, ולמ”ד אין ברירה לא מהני”.
אבל צריך עיון לפי דברים אלו מה שכתב הר”ן בשם הרמב”ן בסוף פרק ראשון בגיטין יא ע”א באלפס, שמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך כתב הרמב”ן שזה רק דרבנן משום שאין ברירה. והר”ן כתב שלא תלוי בברירה משום שיכול להשתעבד לכל אחד אחר השני. ולפמ”ש הדברים מובנים, שהרי אין כאן סתירה ויכול להתחייב לכולם ולכן יכול לפעול הכל מהתחלה, ולא תלוי בברירה. ובדעת הרמב”ן שבכל זאת כתב שזה תלוי בברירה, יש לומר שגם שעבוד לא יתכן להשתעבד לכל אחד, שהרי יש חוב אחד, וכל ענין השעבוד הוא על מנת שיהיה פרעון לחוב, ולא יתכן לשלם אותו חוב פעמים. קושית רע”א על משניות בעירובין, שתמה על הרמב”ן שהרי בעירובין אף אם יניח שני עירובין, הרי זה מתנה על דבר אחד. שהרי מתנה על שני דברים זה רק אם אותו עירוב היה יכול לקנות או למזרח או למערב, אבל אם הניח שנים אין זה תלוי בברירה כיון שבכל אחד יש תנאי אחד? “ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשו במה נקרא הך דהכא מתנה על ב’ דברים, דהתינח אם עירוב אחד היה קונה או למזרח או למערב, אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך, וכל אחד הוי מלתא באנפי נפשיה ולגבי כל אחד הוי מתנה לדבר אחד, דכשמניח במזרח ואומר אם בא ממזרח יהא עירובי זה עירוב ובאם לא יהא עירוב זה בטל, זה מהני וכשמניח אח”כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי למערב ואם לאו יהא בטטל, זהו ג”כ מהני. וכיון דכל אחד בפני עצמו מהני למה יגרע מה שמערב בב’ מקומות ובכל חד מתנה תנאי בחד מלתא, וצע”ג”.
וע’ ישועות ישראל ס”א ס”ק ג (דף קי ע”ב) תירוץ על קושית רע”א שהרי זה ודאי לא דיון על כל עירוב בפני עצמו, שהרי הדיון הוא על מקום השביתה שלו. ואם זה רק למזרח, השאלה היא האם יקנה מקום אחר ממקומו הפיזי או לא. אבל אם שני עירובין, אין זה כמו מוכר שדה זו לראובן אם ירדו גשמים ובית זה לשמעון אם לא ירדו גשמים, שודאי לכל אחד זה תנאי ולא ברירה. שהרי בעירוב אין הדיון על כל עירוב בפני עצמו אלא על מקום השביתה. (וי”ל שרע”א הבין, שאם מחלקים בין שנים לאחד, ע”כ הדיון אינו על מקום שביתה אלא על העירוב עצמו, ואם כן אף בשנים אין זה כמו ברירה על שני דברים.
ונראה להסביר את שיטת הרמב”ן באופן שתתיישב ג”כ מאליה קושית רע”א: נראה שרמב”ן ע”כ ס”ל כמו שכתב הרא”ש שתנאי פרושו הפקעה של המעשה, אבל המעשה נעשה מעשה גמור. ולכן תנאי יתכן רק כשמתנה על דבר אחד. אבל אם מתנה על שני דברים הרי לא יתכן לומר שנעשו שני דברים סותרים באופן גמור, ורק על ידי ברירה יכול לומר שחל רק על אחד שיתברר לאחר זמן.
וממילא גם לגבי עירובין אם מתנה למזרח ומערב, מדין תנאי היה צריך לומר ששינהם חלים אם אפשרות להפקעה של כל אחד, והרי בעירובין זה לא יתכן לומר. ובע”כ רק אחד חל וזה יתכן רק מדין ברירה.
אלא שעל כל הנ”ל עדיין קשה שהרי הרמב”ם בפרק ז’ הלכות אישות שפסק שהריני בועלך על מנת שירצה האב מקודשת. וקשה, הרי בגמ’ מבואר שתלוי בברירה, ולהלכה בדאוריתא אין ברירה לא צריכה להיות מקודשת והרי נפסק שאם רצה האב מקודשת.
ע’ תוס’ גיטין כ”ה ע”ב ד”ה ר’ יהודה שדבר שודאי יתברר יש ברירה. וע”ש שכ”כ כדי לתרץ הא דר’ יוסי מודה ב”מה היא באותן הימים”. וע’ יש”ש שמתרץ בסברא זו את הא דהלכה בע”מ שירצה אבא מקודשת. וכן הסביר הקצות את הר”ן לגבי משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך, כיון שודאי יתברר לכן מועיל. וכתב הקצות על דברי היש”ש שדבריו מתוקים מדבש.
הבנת הקצות בסימן ס”א: ההבדל בין מתנה על שני דברים או על דבר אחד, למד הקצות בדעת הר”ן, שבשני דברים יתכן שהדבר לא יתברר כלל. אבל בדבר אחד ע”כ יתברר. “והעלה בזה ביש”ש בדיני ברירה דבזה כיון שהדבר עומד להתברר בוודאי או ירצה או לאו וודאי קיי”ל דיש ברירה ודווקא שני לוגין שאני עתיד להפריש דהוא ברירה שאינו עומד להתברר דהא מה שמתנה אינו אלא לעולם יהא שני לוגין בתוכה תרומה ורק שמתנה איזה שני לוגין שיפריש מתחילה יהא תרומה ומה ששותה יהא חולין. והנה התנאה לעולם אשני לוגין הוי ודלמא לא יבוא לידי הפרשה לעולם והאי גוונא הוי ברירה ממש דפליגא ביה ר’ מאיר ור’ יוסי וכו’ ע”ש שסיים בזה וזו כלל גדול בדין. וכהאי גוונא בגיטין כתוב לאיזה שארצה דלמא לא יתרצה אחר כך לשום אחת או כתב לאיזה שתצא מפתח תחילה דלמא לא תצא שום אחת וא”כ לפי זה מי שאמר כתוב גט לאשתו על מנת שירצה אבא הרי זו מגורשת עיין שם. ודבריו מתוקים מדבש והוא על פי מה הר”י )גיטין כב, ב בתוס’ ד”ה ור”י ור”ש( ג”כ לחלק גבי גט דאתקין שמואל אם מתי יהא גט משום שעומד להתברר הדבר או יחיה או ימות. ולפ”ז דברי הר”ן נכונים במ”ש גבי מעמד שלשתן דלא שייך ברירה אלא אי דהאי לאו דהאי וכו’ היינו משום דאז הוי ברירה דהיכא דמתני על דבר א’ בין שני דברים ויכול להיות שלא יבא לידי ברירה לעולם בזה קיי”ל דאין ברירה וכהאי דשני לוגין שאני עתיד להפריש או לאיזה שתצא בפתח תחילה דאי דהאי לאו דהאי ואין הדבר עומד להתברר דנימא בוודאי יתברר בין שני דברים איזה שיחול דדלמא לא יבוא לידי ברירה כלל דאפשר לא יבא לידי הפרשה או לא תצא איזה מהם כלל בפתח וא”כ התנאי שמתנה בין שני דברים לא יביא לידי ברירה ובתנאה כזה אין ברירה אבל אם מתנה על אחד אם תצא בפתח תהיה מגורשת ואם לא תצא בפתח לא תהיה מגורשת זה התנאי אחד מהצדדים בודאי יבא לידי ברירה או תצא או לא תצא ובזה שפיר אמרינן ברירה ומשום הכי במעמד שלשתן שמתנה לכל מאן דאתי מחמתך אין התנאי באיש מן האנשים ולברר בין האישים כיון שכולן ראוי לכך ואין התנאי רק אם יבא מחמתו וזה הוא בא לידי ברירה בוודאי או יבא או לא יבא ובזה אמרינן ברירה”.
וע’ קושית הגמ’ עירובין לו ע”ב על מתניתין דאיו “אבל לכאן ולכאן לא מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם”. ובתוס’ שם הבינו שהשאלה היא גם על מזרח לבד ומערב לבד דאין ברירה ולא יחול. והקשה הקצות הרי ודאי יתברר. ותירץ הקצות שצריך לומר שר’ יוחנן עצמו סובר שגם בכה”ג תלוי בברירה, ובזה הרויח גם ההסבר של כל הנלקט עיי”ש. אבל הרמב”ן כתב בפירוש שאם אומר למזרח לבד יש ברירה. ורק אם אומר לשני כוונים אין ברירה: “וכן הדין במתנה אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב, אלו כולן אין המעשה מתקיים בהם אלא לדברי האומר יש ברירה, אבל האומר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם לאו יהא עירובי בטל קנה לדברי הכל”.
ע’ מהלך הנתיבות בסימן ס”א גבי שטר לכל המוציאו (ע”ש רמ”א, תשובת הראש כלל סח סימן ט’ ומהרי”ט חו”מ סימן כג ובקצות החושן באריכות). ומהלך הנתיבות שבכל תנאי המעשה מבורר וגמור. ובברירה המעשה עצמו בספק כמו באומר אם מתי שכוונתו שעה אחת קודם מתתי, או במפריש מע”ש על סלע שתעלה, שאוכל בנתיים עיי”ש. ובה”ג שהמעשה מבורר אין זו ברירה אלא תנאי ואין תלוי בברירה כלל. אלא שהתנאי לא מבורר כמו מתנה על דבר שלא בא לעולם שכתב המרדכי שזה תנאי כמו באומר לכשתגנב ותשלמני וכו’.
ב”ה
הלכות תנאים (ח) בענין תנאי וברירה
הסוגיה בגיטין כ”ה ע”א האם יש הבדל בין תולה בדעת עצמו לבין תולה בדעת אחרים לענין ברירה. וע’ עירובין ל”ו ע”ב במקרים התלוים בברירה: מתנה אדם על עירובו והלוקח יין מבין הכותים.
רש”י גיטין כ”ה ע”ב ד”ה ולכי מיית הוי גיטא. (וע’ תוס’ שם שהסכימו לרש”י).
רמב”ן גיטין כ”ה ע”ב ד”ה תולה בדעת אחרים:
רמב”ן גיטין הנ”ל:
“תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה דתנן מה היא באותן הימים וכו’ ולכי מיית הוי גיטא. פי’ רש”י ז”ל ולא אמרינן גט לאחר מיתה הוא כיון דאמר מעכשיו, ואע”ג דכשנותן הגט מספקא ליה אם יחיה אם ימות ותולה התנאי בדעת מי שמותו וחייו בידו כשמת אמרי’ הוברר הדבר דמשעת נתינה הוה ראוי למות מחולי זה והו”ל גט מההיא שעתא שעל מנת כן מסרו, ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם וכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע, דהתם לאו טעמא משום ברירה אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוה ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים, ולפי זה הפי’ מעכשיו אם מתי ומהיום אם מתי וכולהו גיטי דשכ”מ למאן דלית ליה ברירה לא הוי גיטא, וקשיא לן הא מילתא טובא דקי”ל בדאורייתא אין ברירה כר’ אושעיא דאמר הכי בפ’ משילין )ל”ז ב'( ודרש אמימר הלכה כר’ אושעיא והכא קי”ל דכי מיית הוי גיטא, ועוד דאשכחן לשמואל דלית ליה ברירה דאמר בפ’ בית כור )ק”ז א'( האחין שחלקו לקוחות הן אלמא אין ברירה, ובפ’ משילין אמר אפי’ חבית אסורה אלמא קסבר אין ברירה ואפי’ בדרבנן, ואשכחן ליה דאמר במעכשיו אם מתי דלכי מיית הוי גיטא דאמרי’ לקמן )ע”ה ב'( אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט: ואיכא דמפרשי לה הכי לעולם מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי לרבנן דאמרי מגורשת לגמרי ובלבד שימות לאו משום ברירה הוא שאפי’ כשתמצא לומר אין ברירה הוי גיטא דהא מעכשיו חייל, והא דמוכחינן דר’ יהודה אית ליה ברירה מהא משום דקי”ל בפ’ מי שאחזו דהיינו טעמיה דר’ יהודה דאמר הרי היא כאשת איש, דלא חל הגט מעכשיו, משום שהאומר מהיום אם מתי כאומר מיום שמתי כלומר שעה אחת קודם מיתה, ומשום הכי אמר בימים שבנתים שהיא כאשת איש לכל דבריה, ואפ”ה לכי מיית הוי גט ולא אמרינן כיון שלא ברר דבריו ולא אמר מיום פלוני ואילך יהא גט לא חל אלא לאחר מיתה, אלא אמרינן הוברר הדבר למפרע שכיון שמת ביום זה מיום זה ואילך היה ראוי לחול משעת נתינה, וזה הפירוש עולה בכאן, אבל הא דר”ש קשיא דמוכח דר”ש אית ליה ברירה משום דאמר רצה האב מקודשת ואע”פ שבשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרינן הוברר הדבר דמשעת בעילה הוו קדושין משמע ודאי שכל התולה על תנאי שברשות אחרים אין המעשה מתקיים אלא למ”ד יש ברירה, והכי נמי משמע בפ’ בכל מערבין ובפ”ק דחולין גבי הא דתני איו אין אדם מתנה על שני דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח ערובו למזרח למערב ערובו למערב אבל לכאן ולכאן לא, ואקשינן מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה ואמר ר’ יוחנן וכבר בא חכם, אלמא אע”פ שזה אומר אם בא חכם למזרח יקנה לי עירובי מבין השמשות למזרח כיון שתלה תנאו בדעת חכם אינו קונה אלא לדברי האומר יש ברירה, כדברי רש”י ז”ל, וזו של קדושין קשה מן הראשונה א”כ אפילו אמר לאשה ע”מ שתתני לי מאתים זוז נמי נימא הכי, אלא שי”ל תנאי שביד אשה כתנאי שבידו דמי וסמך דעתו עליו משעת נתינה, מ”מ קשיא הלכתא אהלכתא בגיטא דשכיב מרע וקשיא נמי הכא דקי”ל הרי את מקודשת לי ע”מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת דהכי תנן סתמא במסכת קדושין וכתבוה הגאונים, וקי”ל אין ברירה: ועדיין אני אומר דשאני ע”מ שירצה שכיון שהדבר מסור ללב אין אומרים כשרצה האב עכשיו הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה והכי משמע בעירובין, וכי קי”ל כסתם מתני’ דקתני הרי את מקודשת לי ע”מ שירצה אבא אליבא דרב יוסף היא דקי”ל דאמר ע”מ שלא ימחה אבא הוא, וזה הכלל שאני אומר בברירה כל דבר שתנאו במעשה כשתלה תנאי בדבר אחד ומעשה אחד אע”פ שתנאו במעשה אחרים הרי זה קיים, כגון גטו של שכיב מרע לדברי האומר מגורשת למפרע, וה”ה לכותב גט לשם פלונית אשתו אם תצא בפתח תחילה לחברותיה ואם לאו לא תהא גט שאם נתקיים התנאי הרי זה גט, למה זה דומה לאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע”מ שירדו גשמים מכאן ועד ל’ יום שאם ירדו ודאי מקודשת כמו שאומר בירושלמי בקדושין, אבל אין אדם מתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה וכגון שני לוגין שאני עתיד להפריש שהרי אפשר שיתחלף המעשה ואין דעתו נבררת משעה ראשונה לדבר זה שאירע, וכן הדין במתנה אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב, אלו כולן אין המעשה מתקיים בהם אלא לדברי האומר יש ברירה, אבל האומר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם לאו יהא עירובי בטל קנה לדברי הכל והוא שיתנה במעשה, אבל התולה ברצון אחרים או בשל עצמו אע”פ שלא התנה בשני דברים אין אומרים כשרצה הוברר הדבר וחל משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה, והיינו דמייתי בשמעתין ע”מ שירצה אבא כדפרישית, וכדתניא התם רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשיכה ר”ש אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב מר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה, וה”נ איתמר התם בפ’ כיצד משתתפין מניח את החבית דכל שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשכה אסור משום דאין ברירה והיינו תולה ברצון ההולך והוי כתולה בדעת עצמו וברצונו אע”פ שאחר הניח לו”.