ב”ה
בענין מתנה על מה שכתוב בתורה
מחלוקת בגמ’ אם מתנה על מה שכתוב בתורה ע’ כתובות נו ע”א: “האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה – הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי רבי מאיר, ר’ יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים”.
וכתבו התוס’ שם ד”ה טעמא שהטעם שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הוא משם שנלמד מתנאי בני גד ובני ראובן: “ותימה אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע”מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפרק ב’ דנזיר (דף יא. ושם) הריני נזיר ע”מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור”י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה”א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה”.
ובשעורים לעיל הסברנו את שיטת התוס’ שהיא כשיטת הרא”ש בתשובה שלולא חידוש התורה בבני גד ובני ראובן לא היה יתכן שהתנאי מבטל מעשה שנעשה.
אלא שברור בכמה מקומות שמתנה על מה שכתוב בתורה אינו תלוי בבני גד ובני ראובן: מכות ג’ ע”ב באומר על מנת שלא תשמטני בשביעית. ובנזיר יא ע”א באומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה מתנה על מה על מה שכתוב בתורה.
והקשה רע”א בכתובות על מה שכתבו התוס’ כתובות שע”כ מיירי כשכפל התנאי כשאמר הרי את מקודשת על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה שאם לא כן הרי זה בטל לא משום מתנה על מה שכתוב בתורה אלא משום שהתנאי אינו כתנאי בני גד ובני ראובן. וכתב על זה רע”א “ואלולי שאיני כדאי היה נ”ל דע”מ אינו בדרך תנאי רק שמקדש אותה בלי התחייבות שאר כסות ועונה והיא נתקדשה לו על אופן זה כמו על מנת שאין לך אונאה דלא שייך לומר דהוא ענין תנאי דאם יהיה בו דין אונאה דלא שייך לומר דהוא ענין תנאי דאם יהיה בו דין אונאה לא יהיה המכר מכר דא”כ אם יהיה בו אונאה יאמר הלוקח רוצה אני שיהיה בו דין אונאה ויתבטל באמת המכר א”ו דאינו בדרך תנאי אלא דמוכר בענין שלא יהיה ללוקח עליו דין אונאה והלוקח שמתרצה הוי כקנה בלי זכות זה דאונאה וסילק זכותו בזה”.
וע’ בדרך שתירץ את זה בחידושי הגרי”ז על הרמב”ם הלכות נזירות. וכתב שלולא חידוש התורה בתנאים אי אפשר היה בכלל להחיל דין במעשה שישתנה דינו, עיי”ש ואכמ”ל.
וכתבו התוס’ שם על שאלתם מדוע מקודשת, שאין לומר שלכך מקודשת לפי שמקדשה על מנת שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה שהרי לגבי נזיר אי אפשר לומר את סברת מחילה. וכן ברמב”ן ב”ב קכ”ו הביא י”א שזה מטעם מחילה ודחה מהגמ’ בנזיר.
פשט הסוגיה בבבא מציעא נ”א ע”א הוא שטעמו של ר’ יהודה הוא משום מחילה: “איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. לימא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי יהודה. דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא דידעה וקא מחלה. אבל הכא מי ידע דמחיל ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא דודאי קא עקר אבל הכא מי יימר דקא עקר מידי אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה”.
אלא שע’ בתוס’ ב”מ נ”א ע”ב ד”ה הכא מי ידע, שדבר זה אינו מוסכם ואביי וכן שמואל חולקים על כך שצריך שידע ומחיל. ויש לומר שהם חולקים על עצם הדבר שטעמו של ר’ יהודה משום מחילה אלא משום שבממון יש כח להתנות.
דעת הרשב”א המובא בשימ”ק כתובות נ”ו ע”א הוא שאכן לר’ יהודה הטעם הוא משום מחילה: “וז”ל הרשב”א הרי זו מקודשת ותנאי בטל ואף על גב דע”מ קאמר לה כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים ור’ יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים לאו למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וקי”ל נמי כר’ יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים אלא דר”מ סבר דעל מנת שאין ליך דין שאר כסות ועונה קאמר ועל כרחו יש לה עליו דין שאר כסות ועונה דהכתוב חייבו וכן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה ור’ יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר אלא מחילת ממון יש כאן כלומר שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי או שתמחלי ממון השאר והכסות שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה והרי זה כאומר לחברו קרע את כסותי והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים אבל אלו אמר לו קרע את כסותי על מנת שאין לי עליך דין נזיקין תנאו בטל דע”כ הכתוב רמיא עליו דין נזק. זהו דרכן של רבותינו בעלי התוס’ שכתבו במס’ גיטין. והיינו נמי דבממון דוקא תנאו קיים מפני שניתן למחילה אבל דבר שאינו של ממון כגון צערא דגופא דהיינו עונה לא ניתן למחילה ולא התנה עמה אלא להפליגה בדברים וכ”ש כשהתנה עמה בדבר שאינו בידה למחול כגון ע”מ שלא תהא זקוקה ליבם שזו מקודשת ותנאי בטל וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי בפרק האומנין דגרסינן התם כל המתנה על מה שהוא כתוב בתורה את שהוא של ממון תנאו קיים שאינו של ממון תנאו בטל כיצד התנה עמה ואמר לה הרי את מקודשת לי ע”מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים ע”מ שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל תניא זה הכלל שאמר ר’ יהודה בן תימא כל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה לא נתכווין זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב כל המתקיים בפה מתקיים בכתב. ע”כ גירסת ירושלמי”.
וכן פשטות לשון רש”י בקידושין יט ע”ב ד”ה בדבר שבממון: “דניתן למחילה הוי תנאי קיים אבל עונה דצערא דגופא הוא לא איתיהב למחילה”. וכ”כ בב”מ נא ע”א. לעומת זה בתוס’ כתובות דף פג ע”א ד”ה כדרב כהנא (בענין סילוק) מוכח מתוס’ שאין הטעם משום מחילה: “וא”ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה אשאר כסות ועונה (לעיל דף נו.) דלרבי יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ורבי מאיר נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ויש לומר דהכא מיירי באומר לה שלא דרך תנאי אלא אומר לה דין ודברים אין לי בנכסיך ועוד דלאשה איבעי לה לאתנויי ומתני הבעל והוה ליה פטומי מילי בעלמא והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק בעלמא מועיל.” ואם זה תלוי דוקא בדרך של תנאי, הרי אין לומר שזה משום מחילה.
וע’ ע”ז קצות החושן סי’ ר”ט וע’ אבני החושן שם.
וע’ משנה למלך הלכ’ אישות פ”ו הביא ירושלמי, וכן הריטב”א בכתובות הביאו שגם בעונה תנאו קיים. והטעם הוא משום שיכולה למחול גם על עונה. ואם כן לדעת הירושלמי ברור שהטעם הוא משום מחילה.
ירושלמי ב”מ כ”ט ע”א משנה “…וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנייו בטל וכל תנא שהוא מעשה מתחלתו תנייו בטל וכל שאיפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנייו קיים”. גמ’ “תני כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאי ממון תנאו קיים. תנאי שאינו של ממום תנאו בטל. כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת. שאם מתי לא תהא זקוקה לייבום הרי זו מקודשת ותנאו בטל. זה הכלל שהיה ר’ יודה בן תימא אומר כל דבר שאיפשר להתקיים והתנה עמה לא נתכוון אלא להפליגה בין שאמר בכתב בין שאמר בפה כל המתקיים בפה מתקיים בכתב”.
ומשמע בירושלמי שהטעם של מתנה בדבר שבממון הוא משום מחילה, שהרי לכן גם בעונה הדין כן.
ופשטות הירושלמי משמע כפי שתרץ התוס’ ישנים בכתובות נ”ו ע”א שהטעם שמקודשת כשאומר על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, מהום שהוי כמפליג בדברים והוי כמו על מנת שתעלי לרקיע. וכן הביא הרמב”ן על מסכת בבא בתרא דף קכו/ב: “וניחא ליה לרבינו תם ז”ל דכל מתנה על מה שכתוב בתורה הרי הוא כמפליג בדברים, דומיא דתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דבטל ואף על פי שכפל תנאו משום שאינו אלא כמפליג (גיטין פ”ד א’), הכא נמי תנאו בטל דלאו כלום הוא ולהפליגה בדברים קאמר ליה, ואכתי קשה דניחא גבי גט וקדושין אבל הא דנזיר אכתי לא ניחא דכי אמרינן מפליגה בדברים הני מילי לאשה דלצעורה קא מיכוין או לבודקה, אבל לעצמו אין אדם מפליג בדברים ואמאי הרי הוא נזיר ותנאו בטל, ואימר ההיא רבנן היא ובכי האי גוונא לית להו מכלל הן אתה שומע לאו, דהכי קאמר אם אפשר להיות נזיר ולהטמא למתים אטמא ואם לאו אהא נזיר לגמרי”.
ועל הטעם שהרי הוא כמפליג בדברים, ע’ קושית קובץ שעורים שהרי בגמ’ גיטין פ”ד ע”א לגבי על מנת שתאכלי בשר חזיר פליגי אביי ורבא אי הוי כמפליג בדברים ופריך בגמ’ ת”ל דהוי מתנה ע”מ שכתבו בתורה. היינו שאפילו נעימא דאין מפליג בדברים מ”מ תנאו בטל משום דמתנה ע”מ שכתבו בתורה ומבואר דתרי מילי נינהו?
וע’ מה תירץ בשערי יצחק על פי תוס’ הרא”ש, בכתובות שם. וז”ל תוס’ הרא”ש: “ואומר ר”ת דהיינו טעמא דכל תנאי שאדם עושה להתנות על מה שכתוב בתורה אין דעתו שיהא התנאי קיים אלא כמפליג בדברים בעלמא בדרך ליצנות ודמיא להא דגיטין הרי זה גיטך על מנת שתרדי לתהום שתעלי לרקיע וכו’ אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר ומאן דפליג התם מודה הכא מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה”. כלומר שדברי ר”ת נאמרו על פי גמ’ בגיטין שם, שאפילו אם נאמר שעל מנת שתעלי לרקיע הרי זה תנאי, אבל אם מתנה על מה שכתוב בתורה הרי זה מפליג בדברים לכ”ע.
ומ”מ אם מתנה על מה שכתוב בתורה אינו משום מחילה, וכן משמע ברוב הראשונים, ולא משום מפליג בדברים כדעת ר”ת. אם כן טעם בדבר שבממון תנאו בטל הוא משום שבדבר שבממון יש לי בעלות על ההתנאה, יש להסביר את הגמ’ בב”מ שתולה את זה בידע ומחיל, משום שאם לא ידע דמחיל הרי זה כמו אסמכתא, ולא משום שתנאי הוא משום מחילה וצריך ידיעה. אלא במקום שלא ידע, אפילו תנאי רגיל של התחייבות לא מועיל משום שדומה לאסמכתא.
וברמב”ם הלכות מכירה פרק יג הלכה ג’ מוכח שהכלל שבדבר שבממון תנאו קיים הוא רק אם ידע דמחיל. ואם לא ידע דמחיל תנאו בטל. “האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונייה יש לו עליו הונייה, במה דברים אמורים בסתם שאין יודע כמה הונייה יש בו כדי שימחול, ואין צריך לומר אם אמר לו על מנת שאין בו הונייה שהרי יש בו, אבל במפרש אין לו הונייה שכל תנאי שבממון קיים”. “כיצד מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך הונייה אני מוכר לך אין לו עליו הונייה, וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי הונייה אני לוקח ממך, אין לו עליו הונייה”. ולכאורה מוכח ברמב”ם שהטעם שבדבר שבממון תנאו קיים הוא משום מחילה.
וא”כ לכאורה הרמב”ם נקט כטעם של מחילה. וע’ קצות החושן סימן ר”ט ס”ק יא שנפ”מ לגבי האומר “על מנת שאין דין כסות וכו'” האם יש כח להתנות או לא. דעת הקצות שאם אומר ע”מ שאין דין אונאה ג”כ מועיל, וכ”מ ברמב”ן.
וקשה מרמב”ם פ”ט הלכות שמיטה ה”י שהרי שם לא ידע דמחיל? “המלווה את חברו, והתנה עימו שלא תשמטנו שביעית הרי זה נשמט: שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עימו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית תנאו קיים: שכל תנאי שבממון קיים; ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבה אותו תורה, שהוא חייב”.
וע’ גמ’ מכות שם שמשווה אונאה לשמיטה, וע’ תוס’ שם שמי יימר דעקר הוא ספק.
וע’ ביאור הגר”ח על הרמב”ם, בהבדל שבין שמיטה ובין אונאה לדעת הרמב”ם. משום שבשמיטה בזמן ההלואה נוצר התנאי ולכן מועיל אף שלא ידע דמחיל. וכתב שיש מחלוקת בין הרמב”ם לבין התוס’ לגבי ירושת הבעל, לתוס’ בכתובות פג ג”כ לא ידע דמחיל. ואילו מרמב”ם מוכיח הגר”ח שס”ל שהתנאי קיים לולא גזה”כ של חוקת משפט. וביאור מחלוקת הרמב”ם והתוס’ היא האם הצורך בידע דמחיל הוא כדי שלא יהיה מתנה עמ”ש בתורה. או שהצורך בידע דמחיל הוא כדי שאם לא כן אי אפשר להתנות כלל.
ונראה שזו גם המחלוקת שפתחנו בה: לתוס’ תנאי בני גד ובנ”ר באים לעקור את המעשה, ולא רק ענין של גילוי דעת. ולכן אם לא ידע הרי זה כמו התחייבות של אסמכתא, ולא מועיל התנאי כלל. אבל לרמב”ם ענין התנאי הוא ענין של גילוי דעת. ולכן כל ענין ידע דמחיל או לא ידע דמחיל הוא כמ”ש הגר”ח שזה דין במתנה עמ”ש בתורה. שכדי שיחול בדבר שבממון צריך להיות ידע דמחיל. ולכן לרמב”ם כיון שיש חלות תנאי בהלואה ובנישואי הבעל, לכן אין נפ”מ לדין ידע דמחיל כיון שחל מ”מ.
וא”כ התוס’ לשיטתם והרמב”ם לשיטתו במהות גדר דין תנאי, ובזה מובן ההבדל שכ’ הגר”ח בין הרמב”ם לבין התוס’.
וע”ע שעורי ר”ש שקופ על כתובות סימן מט ע’ חזון איש נ”ו סקי”ז. קצות החושן סי’ ס”ז ס”ק ח’. שעורי ר”ש רוזובסקי במכות אות צ”ג.
ב”ה
הלכות תנאים )ט( בענין מתנה על מה שכתוב בתורה
הסוגיה בכתובות נ”ו ע”א ומקבילות
תוס’ שם ד”ה הרי זו מקודשת
רמב”ן ב”ב קכ”ו ע”ב ד”ה הרי זו מקודשת
שימ”ק כתובות נ”ו ע”א ד”ה וז”ל הרשב”א
רמב”ם אישות פ”ו הלכות ט-י )וע’ משנה למלך שם(
שו”ע אה”ע סימן לח סעיף ה’ ובית שמואל ס”ק יא
בית שמואל סימן ס”ט ס”ק יא
קצות החושן סי’ ר”ט ס”ק יא
הלכות תנאים )ט( בענין מתנה על מה שכתוב בתורה
הסוגיה בכתובות נ”ו ע”א ומקבילות
תוס’ שם ד”ה הרי זו מקודשת
רמב”ן ב”ב קכ”ו ע”ב ד”ה הרי זו מקודשת
שימ”ק כתובות נ”ו ע”א ד”ה וז”ל הרשב”א
רמב”ם אישות פ”ו הלכות ט-י )וע’ משנה למלך שם(
שו”ע אה”ע סימן לח סעיף ה’ ובית שמואל ס”ק יא
בית שמואל סימן ס”ט ס”ק יא
קצות החושן סי’ ר”ט ס”ק יא