ב”ה
מצות אכילה בערב יום הכפורים
גמ’ ברכות ח’ ע”-ע”ב:
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבן שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי תנא ליה חייא בר רב מדפתי כתיב ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.
תוספות ברכות ח ע”ב, דנו מה ההבדל בין פסוק זה ובין הפסוק לגבי אכילת מצה שכתבו בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות:
והקשה רבינו שמואל ב”ר אהרן מינבי”ל מאי קשיא ליה והא כתיב בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (שמות יב) ואותו ערב ר”ל ערב של ט”ו הכא נמי נימא מאי ערב ערב של עשירי ויש לומר דשאני התם דכתיב תאכלו לבסוף דמשמע הכי בראשון בי”ד בלילה תאכלו מצות. אבל הכא כתיב ועניתם קודם בערב דמשמע ועניתם מיד ביום התשיעי.
מתוך המימרא “כאילו התענה” משמע שיש עדיפות להתענות גם בתשיעי וגם בעשירי. ולכן האוכל הוא כאילו התענה, אבל תענית לכאורה עדיף? וכן מפרש”י שם אי אפשר להוכיח שלא כך:
מעלה עליו הכתוב כו’ – והכי קאמר קרא: הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת, והרי הוא בעיני כענוי היום.
אבל בתוספות ראש השנה ט ע”ב מפורש שאסור להתענות:
כאילו התענה תשיעי ועשירי – כלומר כמו שצוהו הקדוש ברוך הוא להתענות והתענה אבל השתא ודאי אסור להתענות כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים (ד’ סח:) מר בריה דרבינא כולי שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי וסבר לה כר”ע דאי כר’ ישמעאל לית ליה הך דרשה ובהכי ניחא הא דלא קאמר התם הכל מודים בערבי יום הכפורים דבעינן נמי לכם כדקאמר התם אעצרת.
ואגב מתוספות אנו לומדים שזה אינו דבר מוסכם אלא תלוי במחלוקת התנאים וע’ בגמרא יומא פא ע”ב
לכדתניא ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה בתשעה תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקודש ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין תלמוד לומר מערב עד ערב ואין לי אלא יום הכפורים (ימים טובים) (מסורת הש”ס [שבתות]) מניין תלמוד לומר תשבתו אין לי אלא (ימים טובים שבתות) (מסורת הש”ס [שבתות ימים טובים]) מנין תלמוד לומר שבתכם הא כיצד כל מקום שנאמר שבות (מכאן שמוסיפין) (מסורת הש”ס [מוסיפין]) מחול על הקודש ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחדש מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשתיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי:
הרי שמי שלומד מפסוק זה דין תוספת יום הכיפורים, לא לומד מפסוק זה את החיוב לאכול ולשתות בתשיעי.
זה יכול להסביר את הטעם שהרמב”ם לא הביא בהלכות שביתת עשור את דין מצות האכילה בערב יום הכפורים. כן כתב ערוך השולחן אורח חיים סימן תרד סעיף ו
ודע דברמב”ם בכל הלכות שביתת עשור לא נמצא דין זה דכל האוכל ושותה בתשיעי וכו’ ולכאורה טעמו פשוט דהנה ביומא שם נחלקו תנאי בהך קרא דחד תנא יליף מזה לתוספת יוה”כ והכי איתא התם ועניתם וגו’ בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה בט’ ת”ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת”ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו’ ופריך הך תנא דדריש תוספת מקרא אחרינא מאי עביד ליה להך קרא ומתרץ לכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה וכו’ והרמב”ם בפ”א משביתת עשור דין ו’ כתב וז”ל וצריך להוסיף מחול על הקדש וכו’ שנאמר ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב כלומר התחל לצום ולהתענות מערב ט’ הסמוך לו וכו’ עכ”ל וכיון דדריש הך קרא לתוספת ממילא דלית ליה דרשא דכל האוכל ושותה וכו’ ולכן השמיטה:
אלא שהרמב”ם הביא את זה בהלכות נדרים פרק ג’ הלכה ט’:
הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שבארנו, וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש, פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים.
לפי זה לכאורה חיוב אכילה בערב יום הכפורים הוא מן התורה. וכן הבינו מפרשי הרמב”ם את דבריו אף שלא הביא את זה בהלכות שביתת עשור. אבל ערוך השולחן שם כתב שלא יתכן שהרמב”ם לא כתב את הדין אלא בהלכות נדרים, לכן כתב שגם הרמב”ם וגם הרי”ף שלא הביא הדין של מצות אכילה בערב יום הכפורים, סוברים שזו מחלוקת, ולהלכה הפסוק בא ללמד עת תוספת יום הכפורים ולא על מצות אכילה בתשיעי.
ובשם הרב סולוביצ’יק מביא בספר הררי קדם סימן לח, על פי הרמב”ם בהלכות שביתת עשור פרק א’:
הלכה א’:
מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר (ויקרא ט”ז, ויקרא כ”ג) שבת שבתון הוא לכם, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (במדבר כ”ט) ובעשור וגו’ כל מלאכה לא תעשו, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום זה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.
הלכה ד’:
מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר (ויקרא ט”ז) תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (ויקרא כ”ג) כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה, מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.
הרי שהרמב”ם קורא לאיסור אכילה ביום הכפורים “שביתה”. והרי כתב הרמב”ם בהלכות שבת פרק כד הלכה יג באחד מטעמי המוקצה:
… ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר.
הרי שכשצריך שביתה, צריך שתהיה שביתה הניכרת. ואם כן כדי שתהיה שביתה מאכילה, צריך קודם יום הכפורים לאכול ולשתות בתשיעי, ואז יהיה ניכר ששובת מאכילה ביום הכפורים.
ולפי זה צריך לומר שהסעודה שצריך להוסיף בערב יום הכפורים היא הסעודה המפסקת, שבה יהיה ניכרת השביתה. וע’ של”ה מסכת יומא פרק נר מצוה, שכתב כן, אבל זה לפי הטעם שהאכילה היא כדי להתחזק לצום:
כי אכילת התשיעי היא בשביל תענית העשירי, נמצא האכילה כלולה מהתענית. וענין הזה כתב הטור (סימן תר”ד) לפי פשטן של דברים, כדי שיהיה חזק, ויוכל לסבול עינוי של מחר של העשירי. ולפי טעם זה, הסעודה העיקרית היא סעודת הערב.
בטעם הדין של חיוב אכילה בערב יום הכפורים, כתב ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ד אות ח – י
ואם עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, ידאג לעונו ויכסוף ויחכה להגיע ליום הכפורים למען יתרצה אל השם יתברך, כי רצונו חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר, כמו שנאמר (תהלים ל, ו): “חיים ברצונו”. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה ט, א): כל הקובע סעודה בערב יום הכפורים כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם, כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו, ויגונותיו לעונותיו.
ט והשנית כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה, כי יגדל וישגא מאד שכר השמחה על המצוות, כמו שנאמר (דברי הימים א כט, יז): “ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך”, ונאמר (דברים כח, מז): “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב”, ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבו לקבוע סעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים.
י והשלישית למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכפורים ולשית עצות בנפשנו על התשובה ועיקריה.
לפי הטעם השני שזו סעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים, דן הבית יוסף האם אכן עדיף להתענות גם בתשיעי:
והא דמצוה להרבות במאכל ובמשתה ביום זה היינו כדי להראות שנוח ומקובל עליו יום הכפורים והוא שמח לקראתו על שניתן כפרה לישראל דכיון שיום הכפורים עצמו אי אפשר לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדין שאר ימים טובים צריך לכבדו ביום שלפניו ואף על פי כן אם מתענה שפיר דמי שהוא מורה כי נפל עליו פחד יום הכפורים שהוא יום דין והוא חרד מפחד יי’ ומהדר גאונו.
ולאחר מכן מביא הבית יוסף את הגהות מיימוני, התוספות והטור שמצוה לאכול ולשתות בו ולא להתענות.
ועוד נפ”מ לאשה, אם זה מדין חיוב אכילה, הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא. אבל אם זה כדי שיהיה מוכן ליום הצום שאסור באכילה, אם כן גם נשים חייבות בזה. ועיין שו”ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן טז:
…אני נבוך בכל נשים הבריאות אם חייבות לאכול בערב יוה”כ דאפשר הן פטורות כמו מכל מ”ע שהזמן גרמא, [ועיי’ בכ”מ פ”ג מהלכות נדרים דמסתפק אם הך דרשא דכל האוכל ושותה בתשיעי כו’ דרשה גמורה, או הוא אסמכתא בעלמא, ובין כך וכך הוא זמן גרמא], או לא, כיון דקרא מפיק לה בלשון בתשעה לחודש בערב וכו’ ולומר דהוי כאלו התענה תשיעי ועשירי ממילא כל שמחוייב בתענית עשירי מחוייב לקיים ועניתם כו’ לאכול בתשיעי, וצ”ע לעת הפנאי. ידידו עקיבא בן מ”ו הרב ר’ משה גינז מא”ש
אבל בעצם ניתן לומר שזו גמרא מפורשת שנשים חייבות. הגמרא בסוכה כח ע”ב שואלת מדוע נצרך הריבוי “האזרח” לגבי יום כיפור ומשיבה שנצרך ללמד שאף נשים חייבות בתוספת עינוי. לולא הפסוק היינו סבורים שהואיל ותוספת יום הכיפורים התמעטה מעונש ומאזהרה גם לא יחוייבו בה נשים, לפיכך בא הייתור ללמדנו שהן חייבות.
ולכאורה הרי תוספת יום הכפורים ודין אכילה ביום הכפורים נלמד מאותו פסוק, ואם כן אותו ריבוי של “האזרח” שלומדים ממנו חיוב נשים בתוספת יום הכפורים משמש גם לרבות נשים בחיוב אכילה בערב יום הכפורים. העיר על זה בשו”ת כתב סופר סי’ קיב שדן בזה.
ומאידך חולה שלא יצום ביום הכפורים, לפי הטעם שזה מצוה על שמחת כפרת העוונות, ברור שגם הוא חייב. אבל אם זה כדי להתכונן לצום, הרי הוא בין כך ובין כך לא יצום.
ועיין קובץ תבונות (ח”א עמ’ תצ) שהובא שם מהג”ר הלל זקס זצ”ל לענין מצות האכילה ביוהכ”פ שיש בזה שני דינים, האחד לאכול סעודה בערב יוהכ”פ שזה מדין יו”ט כמבואר ברבנו יונה ובתוס’ (כתובות ה. ד”ה אלא מעתה) דהוי יום סליחה וכפרה, והשני לאכול כל היום (כמנהג הגרי”ס זצ”ל שהיה אוכל כל היום צימוקים), וזה מהדרשה שכל האוכל בתשיעי כאילו התענה, שאכילתו במקום תענית. ומשמע לכאורה שכל אכילה נכללת בזה [ועיי”ש שהדין הראשון מתקיים רק ביום, והדין השני קיים אולי גם בלילה]. (מתוך הערה ב’המעיין’ תשרי תשפ”א)
ומסיים הטור אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרד
משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול וכן נוהגין להרבות בו בסעודה ומביא במדרש מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט בא העבד אל אדוניו וספר לו כל המאורע שלח השוטר אחר החייט ואמר לו מה מלאכתך אמר לו חייט אמר לו ולמה קנית דג שוה זהוב בה’ זהובים ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי השיב לו והיאך לא אקננו אפילו בי’ כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקדוש ברוך הוא לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב”ה יכפר לנו עונותינו אמר לו א”כ יפה עשית ופטרו והלך לשלום:
ובספרים מובא מנהג לאכול דגים בערב יום הכיפורים. ובילקוט יוסף כתב לאכול דגים בסעודת שחרית דוקא.
וע’ בשו”ת בית שערים תשובה רצ”א שדן מדוע לא מברכים על אכילת ערב יום הכפורים, וכתב שלשה טעמים: א. כמו שאין מברכים על תפילה וכתב האבודרהם שאין מברכים משום שאין לה קבע, והלואי ויתפלל אדם כל היום, ולכן אין ברכה. לפי זה גם מצות אכילה בעיוה”כ אין לה קבע ואין ברכה. ב. לפי טעם רש”י והטעם השלישי של רבנו יונה, שמצות האכילה היא כדי שיוכל לצום בקלות, ולכן אין ברכה על זה. והרי לא מצאנו כמו לגבי מצה של טבל, דיון האם יוכל לצאת ידי חובה בטבל או באיסור אם אין לו משהו אחר. ג. משום שהאכילה לא ניכרת יותר מכל אכילה, ולא דומה לכזית מצה, ולכן זה כמו ביטול חמץ שאין עליו ברכה משום שאין כאן מעשה.
ע”ע המעין תשרי תשפ”א, הרב עמיחי כינרתי, מצות האכילה והסעודה בערב יום הכפורים.