סדר העבודה

ב”ה תשרי תשע”ב

עבודת יום הכפורים

הקדמה:

מטה אפרים סימן תר”ג ס”ד: “עיקר לימודו ישים במסכת יומא”. שם תרכ”א ס”י: “מן הראוי שכל אדם שיש לו לב להבין ילמוד קודם יום הכפורים סדר העבודה”.

בפסוקים ובמשנה מדובר על יום הכפורים בלשון רבים ואילו בגמרא ובשלחן ערוך המונח הוא בלשון יחיד, יום כיפור, ומסתבר שבזמן הבית היום נקרא בלשון רבים, כיון שיש כמה כפרות: יש עצומו של יום, השעיר הפנימי, הפרים ושעיר המשתלח. כיום יש רק כפרה אחת והיא עצומו של יום (קונטרס עבודת יום הכפורים לגרי”ד עמ’ סט).

בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות: אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שם רשעו, שנאמר “רשעת הרשע לא ייכשל בה ביום שובו מרשעו” (יחזקאל לג,יב). ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר “כי ביום הזה יכפר עליכם” ויקרא טז,ל)” (רמב”ם הלכות תשובה פרק א’ הלכה ג’)

משנה תענית פרק ד משנה ח:

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה (משלי ל”א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה וכן הוא אומר (שיר ג’) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן”

מתן תורה במשנה כאן הכוונה היא לליל יום הכפורים משום שליל יום הכפורים הוא גם יום מתן תורה שבו ירד משה לאחר ארבעים יום שעלה בר”ח אלול. וכ”כ הרע”ב: “זה מתן תורה – יוה”כ שבו נתנו לוחות אחרונות”.

הרב סולביצ’יק מוסיף על פי סוף ח”ב של בית הלוי בדרשות הארוכות סימן יח (וע’ בנין שלמה ג”כ כך), שמבאר שחוגגים פעמים מתן תורה, בשבועות ויום הכפורים. ולכן לא היו י”ט כיוה”כ משום שהוא יום שנתנה תורה. ושני ימים טובים לקבלת התורה: אחד כנגד תורה שבכתב ואחד כנגד תורה שבעל פה. וכתב בית הלוי שם שכשהקב”ה נתן את הלוחות הראשנות שהכל היה חקוק על הלוחות הראשונות גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה. החלוקה לתושבע”פ ובכתב היתה רק אחר חטא העגל. ובשבועות לא ניתנה תורה שבעל פה אלא ביום הכפורים. והרי לפי תורה שבכתב עושה את כל סדר העבודה בלבישה אחת של בגדי לבן. ואילו חז”ל אמרו שחמש טבילות ועשרה קידושים מקדש כהן בו ביום. סדר העבודה צריך לקיים היטב על פי תורה שבעל פה. וכן האיל שבפרשת אחרי מות מות, לפי תורה שבעל פה הוא איל המוספים. ולכן יום הכפורים יש בו דגש כמתן תורה שבעל פה, להראות כוחה של תורה שבעל פה (הרב שכטר בשם הגרי”ד סולביצ’יק).

א. הקרבנות.

שני סוגי קרבנות מקריבים ביום הכפורים: תמידים ומוספים כמו בכל המועדים וכן קרבנות של סדר העבודה.

בפרשת אחרי מות מוזכרים פר לחטאת ואיל לעולה (פרק טז פסוק ג’ ושני שעירים ואיל לעולה (פסוק ה’)

וידבר ה’ אל משה, אחרי מות שני בני אהרון, בקורבתם לפני ה’ וימותו. ויאמר ה’ אל משה, דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש, מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות, כי בענן, איראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון, אל הקודש: בפר בן בקר לחטאת, ואיל לעולה. כתונת בד קודש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף; בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו, ולבשם. ומאת עדת בני ישראל, ייקח שני שעירי עיזים לחטאת, ואיל אחד, לעולה.

אם כן הקרבנות המיוחדים לעבודת יום הכפורים הם חמש: פר ואיל של אהרון ושני שעירים ואיל משל ישראל.

בפרשת אמור מוזכר אישה לה’ ( ויקרא כג פסוקים כ”ג – כ”ז). בפרשת פנחס מוזכרים קרבנות המוספים, פר, ואיל לעולה, שבעה כבשים, שעיר חטאת וקרבן התמיד (במדבר פרק כ”ט, פסוקים ז-יא):

ובעשור לחודש השביעי הזה, מקרא קודש יהיה לכם, ועיניתם, את נפשותיכם; כל מלאכה, לא תעשו. והקרבתם עולה לה’, ריח ניחוח פר בן בקר אחד, איל אחד; כבשים בני שנה שבעה, תמימים יהיו לכם. ומנחתם, סולת בלולה בשמן, שלושה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל האחד. עישרון עישרון, לכבש האחד, לשבעת, הכבשים. שעיר עיזים אחד, חטאת; מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד, ומנחתה ונסכיהם.

ברמב”ם התמידים והמוספים אינם באותן הלכות: הקרבנות של סדר העבודה הם בהלכות עבודת יום הכפורים, ואילו בהלכות תמידים ומוספים הביא הרמב”ם את המוספים של יום הכפורים עם שאר המוספים. ס”ה קרבנות התמידים והמוספים קרבנות.

כתב הרמב”ם בהלכות תמידים ומוספים פרק י’ הלכה ב’:

ועוד מקריבין הצבור שעיר חטאת והוא נשרף שבן זוגו שעיר המשתלח.

ולכאורה מדוע הרמב”ם מביא את שעיר זה שאינו שייך למוספים בהלכות תמידים ומוספין? התשובה היא שגם התורה בפרשת פנחס כותב “מלבד חטאת הכפורים”. הרי שגם התורה היתה צריכה להדגיש שיש עוד שעיר.

סיכום כל הקרבנות הוא שבעה עשר. שנים עשר תמידים ומוספים ועוד חמשה השייכים לסדר העבודה.

אבל ברמב”ם פ”א ה”א: “נמצאו כל הבהמות הקרבים ביום זה חמש עשרה” החשבון הוא משום שהרמב”ם מוריד את האיל, ע’ יומא ע’ ע”ב:

תניא רבי אומר איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים.

אם האיל נעשה בבגדי זהב הרי צודק לכאורה רבי, שאם כן הרי אינו שייך לסדר העבודה של אחרי מות. וכן יורד שעיר המשתלח משם שאינו קרבן.

ב. מספר הטבילות והקידושים:

גמ’ יומא ע’ ע”ב:

תנו רבנן (ויקרא טז) ובא אהרן אל אהל מועד למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה. מאי טעמא אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום ואי אמרת כסדרן כתיבי לא משכחת לה אלא שלש טבילות וששה קידושין”

רש”י ורמב”ן על התורה ויקרא פרק טז פסוק כג

כתב רש”י:

ובא אהרן אל אהל מועד – אמרו רבותינו, שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא (דף לב א) ואמרו כל הפרשה כולה אמורה על הסדר, חוץ מביאה זו, שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר שנעשים בחוץ בבגדי זהב, וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן”

רמב”ן ויקרא פרק טז פסוק כג

ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני, שלא יתכן בשום פנים שיצוה שיבא אהרן אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה’ ולהניחם שם לרקבון, אבל על כרחנו “ובא אהרן אל אהל מועד” לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה. וטעם הכתוב, כי הזכיר בתחילה ונתן את הקטרת על האש לפני ה’ וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות, לומר שיתן הקטרת על האש עד שיעלה ענן הקטרת, ויצא מיד והניח הכף והמחתה שם ועל כל פנים יצטרך להוציא, ולכך אמר “ובא אהרן אל אהל מועד”, לבא מבית לפרכת למה שהניח שם.”

סדר הכתוב בפרשת אחרי נעשה בלבן. כל לבישה טעונה קידוש ידים ורגלים. לולא ההלכה מסיני: זהב – תמידים ומוספים, לבן – יום, זהב, תמיד. וא”כ יהיו שלש טבילות. כיון שסדר העבודה מחולק לשנים ובאמצע עושה עבודה בזהב לכן יש חמש טבילות ועשרה קידושי ידים ורגלים.

ג. הבגדים:

ראה רמב”ם פ”ב ה”א – חילוק הבגדים.

כל מעשה התמידין והמוספין של יום זה כהן גדול עושה אותן והוא לבוש בבגדי זהב, ועבודות המיוחדות ליום זה בבגדי לבן, ועבודה המיוחדת ליום זה היא מעשה הפר של כהן גדול, ושני השעירים שאחד מהן שעיר המשתלח, והקטרת הקטורת בקדש הקדשים, כל אלו בבגדי לבן הם נעשים.”

הלכות כלי המקדש פ”ח:

הלכה א’:

בגדי כהונה שלשה מינים, בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן, בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט, וארבעתן של פשתן לבנים וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר.

הלכה ב’:

בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ, ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט, ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכהן גדול צנוף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת.

השגת הראב”ד:

ולפיכך נקראת מגבעת. א”א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה מצנפת ארוך הרבה וכורך אותו כריכות הרבה ככריכות הישמעאלים אבל מעשה המגבעות כעין הכובעין שלנו חדין מלמעלה והן קצרין.

הלכה ג’:

בגדי לבן הם ארבעה כלים שמשמש בהן כ”ג ביוה”כ: כתנת, ומכנסים, ואבנט, ומצנפת, וארבעתן לבנים וחוטן כפול ששה ומן הפשתן לבדו הם, ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביום הכפורים, אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים, ושתיהם בשלשים מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואחר כך עושה בה הכתנת.

שם הלכה יט:

המצנפת של כ”ג או הדיוט ארכו שש עשרה אמות, והאבנט רוחב כמו שלש אצבעות ואורכו ל”ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך ע”ג כרך, ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג.

וכתב הרמב”ם בהלכות כלי המקדש פרק ח’ הלכה ה’:

ובגדי לבן שעובד בהן ביום הצום, אינו עובד בהן פעם שנייה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם, שנאמר “והניחם, שם” (ויקרא טז,כג); והן אסורין בהנאה.

בגמ’ זבחים מ”ו ע”א מבואר שזה שאסורים בהנאה זה יוצא מן הכלל, שהרי כל דבר שנעשית מצוותו אין מועלים בו, מלבד תרומת הדשן שבכל יום כשחותה במחתה ונותן במזרחו של כבש, וכתוב: “ושמו אצל המזבח” ויקרא ו,ג) שטעון גניזה, ותרומת הדשן ובגדי כהונה הם שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, ובכל שאר הדברים שנעשית מצוותן אין מועלין בהם.

ד. טבילות וקידושים: מתי מקדש – מחלוקת רבנן ורבי מאיר יומא ל”ד ע”ב אם קידוש לפני פשיטה או אחרי פשיטה של בגדים. לר”מ: שני קידושי על לבישה. לרבנן, אחד על פשיטה ואחד על לבישה.

שם ל”א ע”ב:

בשלמא לר”מ היינו דמשכחת עשרה קידושין (לחמש טבילות, שני קידושין לכל לבישה) אלא לרבנן תשעה הוו (שהרי קידוש אחד על פשיטה ואחד על לבישה, וחסר הראשון). אמרי לך רבנן, קידושא בתרא כי פשיט בגדי קדש ולביש בגדי חול עביד ליה התם.

יש לחקור האם הטבילות והקידושים הם מכשיר כבכל השנה, או קיום בסדר עבודת היום, עיין גרי”ד עמוד כה.) הביא מחלוקת בתוס’ יומא ל’ ע”א ד”ה ומה, אם צריך מקום קדוש לטבילות. אם טבילות כל השנה לא צריך מקום קדוש הרי יש להוכיח שטבילות יוה”כ הם מדין עבודת היום.

טבילה צריך משום הוספה בקדושה, כי כשהכהן ראוי לעבודה זה כבר תוספת קדושה. (גרי”ד, הרב שכטר).

במשנה נזכר שכה”ג כשהיה טובל “עלה ונסתפג” (פרק ג’ משנה ד, ג,ו ז,ג ז,ד וכן במסכת תמיד א,א). וצ”ע מה החידוש שבכך, ע’ משנה למלך שמקשה מדוע להזכיר במשניות. וכותב משנה למלך, שיש חשש חציצה על ידי מים בין גופו לבגדיו. וברכי יוסף כותב בהלכות תפילין, שהרי כל דיני חציצה נלמדים מבגדי כהונה, ולכן יש להקפיד אם טובל לפני שחרית יש חשש חציצה בין ראשו ותפילין.

במקדש דוד של בעל צמח דוד, נכד רע”א, מקשה על המשנה למלך, שאין לומר שעלה ונסתפג זה משום חציצה, שהרי בטוי זה נמצא גם במסכת פרה פרק ג’ משנה ח’) ושם אין צריך בגדי כהונה.^[1] ותירץ במקדש דוד על פי משנה בחגיגה שמדרבנן הטובל צריך להתכוון לשם כך ואם טובל לשם טהרה ולא לשם תרומה צריך לטבול שוב. ושואלת הגמ’ בחגיגה בפ’ חומר בקדש אם כהן טבל לשם טהרה גרידא ושכח לכוין לשם תרומה, וכתוב שאם לא נסתפג כל צרכו יכול לכוון אחר גמר הטבילה. ואם כן, גם לגבי כהן גדול ביום הכפורים ולגבי הכהן שעוסק בפרה, שניהם יכולים לכוון עדיין כל זמן שלא נסתפג ואמנם מדאוריתא כבר טהור, וחידש הכסף משנה, שהטהרה היא בזמן יציאה מן המקוה, אבל לגבי דין דרבנן יש לומר שהטהרה לא נגמרה עד שעה שגמר להסתפג כל צרכו (משעור של הרב שכטר תשנ”ה)

ה. קרבנות, בענין האיל:

גמ’ יומא ע’ ע”ב שהובאה לעיל:

תניא רבי אומר איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים.

להלכה אף שהאיל נעשה בבגדי זהב והוא האמור בפרשת המוספים, הוא שייך לסדר העבודה. וע’ ראיות מלשון הרמב”ם שהפריד אותו מהמוספים (על פי חידושי הגרי”ז על הרמב”ם), בפ”ב הלכה ב’ כתב:

ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום ואילו ואיל העם”.

וכן בפרק ד’ הלכה ב:

ועושה השעיר הנעשה בחוץ שהוא מכלל קרבנות מוסף היום ומקריב אילו ואיל העם שנאמר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם”. ולא כתב איל ושעיר הנעשה בחוץ שהם מכלל קרבנות המוסף.

ומאידך בפרק ה’ הלכה ג’ כן צירף את האיל לשעיר: “איל ושעיר המוספים שעשה אותן קודם עבודת היום” הרי שהאיל אינו עבודת היום. אם כן האיל הוא גם שייך למוסף וגם שייך לסדר העבודה.

ומכל מקום, כיון שהאיל הוא האיל של המוספים לכן כשהתורה בפרשת פנחס מונה את קרבנות המוספים והרי ידוע לנו שהאיל הוא המוזכר בפרשת אחרי מות, לכן צריכה התורה להזכיר את השעיר ולומר שאינו אותו שעיר המוזכר בפרשת המוספים: “מלבד חטאת הכפורים”.

והסיבה שהתורה כתבה מלבד חטאת הכפורים, והרי זה דומה לקרבנות ראש השנה שכתוב “מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה” (כט,ג). וכתב הרמב”ן כאן:

אבל החטאת שהוא שוה כאן וכאן היה אפשר לטעות בו ולחשוב שהוא החטאת שהוזכר שם כי אין ביום אחד שני חטאות, ולכך הזכיר אותו ופירש בו “מלבד חטאת הכפורים”, שאותו חטאת הוא חטאת הכפורים, כלומר החטאת פנימי שנשרף מכפר על המקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וזה חטאת חיצונה כשאר חטאות הבאים עם המוספין.”

ויש להוסיף שהתורה הוצרכה דוקא כאן להדגיש “מלבד חטאת הכפורים” כיון שהאיל של המוספים הוא אותו איל של פרשת אחרי מות לדעת ר’ אלעזר ברבי שמעון, ואם כן אולי היתה יכולה להיות טעות שהשעיר של מוסף הוא אותו שעיר שמוזכר בפרשת אחרי מות, לכן הוצרכה התורה להגדיש שאין זה אותו שעיר.

ו. באור הגר”א לפרשת אחרי מות נמצא בסוף ס’ חכמת אדם בסוף קונטרס מצבת משה) הקושיות, ותרוצם:

בפרשת אחרי יש לדקדק הרבה.

א’ דמשונה פרשה זו מכל הפרשיות שבתורה שכתב תחלה באיזה יום ואחר כך מה שיקריבו כדאיתא בפרשת אמור ובפרשת פנחס בי”ד לחודש תקריבו וכן כולם וכאן כתב תחלה כל סדר העבודה ובסוף כתב בחודש השביעי ואיפכא הוי ליה לכתוב בחודש השביעי וגו’.

ב’ כיון דסיים וכפר הכהן אשר ימשח וגו’ ממילא ידעינן שהוא דוקא בכהן גדול ואם כן למה תני וכפל כמה פעמים אהרן אהרן וכך הוה ליה לכתוב וידבר וגו’ ויאמר וגו’ על הכפרת, בחודש השביעי וגו’ וכפר הכהן וגו’ עד בגדי הקדש ואחר כן בזאת יבא וגו’ וכל הפרשה.

ג’ הא דפליגי בגמרא רבי ורבי אלעזר ב”ר שמעון חד אמר איל האמור כאן הוא האמור במוספין בפנחס ואם כן קשה למה כפל התורה לכתוב כאן האיל יותר משאר המוספין דלא הזכירו כאן.

ד’ בפסוק והיתה לכם לחקת עולם ואחר כך כתיב עוד הפעם והיתה זאת לכם לחקת וגו’ ולמה כפל הפסוק שתי פעמים.

ה’ בפסוק ראשון לא נאמר והיתה זאת לכם ובפסוק שני כתיב זאת לכם.

ו’ מה שכתב ויעש כאשר צוה ה’ פירש רש”י כשהגיע יום הכפורים עשה וקשה מאי רבותא שקיים מצוות ה’.

ונראה לי על פי מה ששמעתי בשם מחותני הגאון החסיד מהר”א שדקדק מה שאמרו בגמרא הביאו רש”י על פסוק ובא אהרן ופירש רש”י כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה עיין שם ברש”י וקשה וכי לא יכולה התורה לסדר הפסוקים כמו שסידרם רש”י ורמב”ן דחק בזה ותירץ הוא ז”ל על פי מדרש רבה בפרשה זו פרשה כ”א א”ר יודן בר סימון צער גדול כו’ ואל יבא בכל עת יש עת לי”ב שנים ויש עת לשבעים שנים כו’ אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת לשנה ולא לי”ב שנים כו’ אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה עד כאן, נשמע מזה שדוקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקודש קדשים אלא ביום הכפורים אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו ולפי זה התורה דקדקה בסדר שהרי הטעם שאמרו בגמרא דקרא דובא אהרן הוא שלא כסדר דגמירי דחמש טבילות ועשר קדושין לכהן גדול ביום הכפורים ואי כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג’ (עיין ברש”י) וזה דוקא ביום הכפורים היה הלכה למשה מסיני דצריך ה’ טבילות אבל כשירצה אהרן לעבוד בשאר ימות השנה לא גמירי הלכתא ואם כן באמת אינו אלא ג’ ועובד כסדר האמור בפרשה ואם כן הפסוק ובא אהרן נכתב כסדר משום אהרן בשאר ימות השנה עד כאן דברי הגאון ותורת אמת היתה בפיהו ושפתים ישק והנה מדרש הזה נעלם מבעל ידי משה סוף פרשת תצוה דאיתא שם כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי קדשים וכתב שהוא טעות סופר וצריך לומר בכל יום הכפורים וזה אינו דבאמת אהרן היה לו רשות ליכנס בכל שעה ולפי זה בפרשת תצוה דכתיב וכפר אהרן אחת בשנה צריך לומר דרצה לומר אחת בשנה מחויב לכפר. ולפי זה מתורץ קושיא א’ וב’ דלכן לא התחיל בחודש השביעי שהרי פרשה זו נאמרה לאהרן והוא מותר ליכנס בכל שעה וגם קושיא ג’ דלכך כתב כאן האיל משום אהרן בשאר ימות השנה דאז אין מקריב מוספין אלא דוקא ביום הכפורים מכל מקום צריך להקריב האיל. וגם קושיא ד’ וה’ דלכן לא נכתב והיה זאת לכם דמשמע דקאי אלמעלה ובאמת מכאן מתחיל פרשה אחרת דעד כאן היה מדבר באהרן בכל יום וכאן מתחיל ענין אחר דבחודש השביעי תענו ואז וכפר הכהן וגו’ ואחר כך סיים והיתה זאת לכם רצה לומר כל סדר העבודה הנאמר למעלה לחקת עולם ומה שכתב שבת שבתון וגו’ לחקת עולם עוד הפעם נראה לי מדקרי ליה שבת הוה אמינא דועניתם רצה לומר בשאר ענויים חוץ מאכילה שהרי נקרא שבת ולכן כתב שבת וגו’ ואפילו הכי ועניתם רצה לומר אפילו מאכילה ובזה מיושב מה שכתוב בסוף הפרשה ויעש אהרן שכתב רש”י להודיע זריזותו שעשה כן ביום הכפורים וקשה דאין זה זריזות ולפי זה אתי שפיר דכוונת הכתוב דתיכף כשאמר לו משה עשה כן באותו יום או למחר ועל פי זה יש לתרץ קושית המשנה למלך פרק ז’ מהלכות כלי מקדש על מה שכתב הבית יוסף באורח חיים סימן קל”ג דאין מצוה במעלה עשן בכל השנה רק ביום הכפורים שהרי ביומא דף נ”ג אמרינן להדיא אין לי אלא ביום הכפורים בשאר ימות השנה מנין תלמוד לומר וכסה ענן הקטורת ועיין שם שדחק מאד ולפי הנזכר לעיל לא קשה מידי דרצה לומר כשנכנס אהרן בשאר ימות השנה חוץ מיום הכפורים):

ובזה מיושב קושיה נוספת שהפרשה אינה לפי הסדר, וגם מה שלא נמצא בתורה שבכתב על חמש טבילות ועשר קידושים.

דבר נוסף שניתן להסביר לפי זה:

נאמר בפרשת אחרי מות שהכהן הגדול מכפר על מהקדש בשלשה מקומות: תחילה הוא מזה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה, ואחר כם נאמר: “וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טומאותם” ואומרים חז”ל שהוא מזה כנגד הפרוכת, ולבסוף נאמר שם שהוא מכפר גם על המזבח פרק טז, פסוים יח-יט:

(יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:

(יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בפשטות משמע שהוא יוצא אל המזבח החיצוני ובפשטות זה מזבח העולה. אולם זה לא יתכן משום שנאמר בפרשת תצוה פרק ל’ פסוק י: “וכפר אהרון על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים”. ומשום כך אמרו חכמים שהיציאה האמורה כאן איננה יציאה לעזרה אלא זו “יציאה” לצדו השני של מזבח הקטורת. עד כה הכהן עמד בין הפרוכת לבין המזבח ועתה הוא “יוצא” ועומד בין המזבח ובין פתח המקדש ומשם הוא מתחיל את ההזאות על מזבח הקטורת.

דין זה שההזאה היא על מזבח הקטורת הוא נכון בכל החטאות הפנימיות: העלם דבר של ציבור, פרק הכהן המשיח וחטאת הקהל (ע’ ויקרא ד, א-כא). ושם מפורש שהוא מזה על מזבח קטורת הסמים ולא מוזכרת “יציאה”.

אלא שבקטורת יש שני דינים (הרב ברויאר): יש קטורת שהיא אינה טעונה מזבח בכלל כפי שמצאנו בכמה מקומות בתורה שהקטורת קרבה על גבי מחתה,^[2] וזו אינה בגדר עבודת תמיד. ויש קטורת שהיא בגדר של קרבן תמיד. דבר זה מוכח מעצם העובדה שמצות הקטורת כתובה בתורה בסמוך למצות קרבן התמיד (שמות כט,לח-מב; ל, ז-ח) והקשר הוא גם בהקבלות לשוניות: כי הקטורת קרויה קטורת תמיד (שמות ל, ח) כפי שהעולה קרויה “עולת תמיד” (שמות כט, מב). ומקטירים קטורת תמיד “בבוקר בבוקר” ו”בין הערבים” (שמות ל, ז,ח) כדרך שמקריבים כבש לעולה “בבוקר” ו”בין הערבים” (שמות כט, לט, מא) היות ושני אלו הם מהוים את עבודת התמיד. ולכן שניהם טעונים מזבח.אבל הקטורת, בניגוד לקרבנות, אינה צריכה מצד עצמה מזבח אלא די לה במחתה.

ועל פי זה ניתן להבין שמזבח העולה נכתב כבר בפרשת תרומה (כז, א-ח) במסגרת התיאור של המשכן וכליו. ואילו מזבח הקטורת נזכר רק בסוף פרשת תצוה לאחר השלמת תיאור בגדי כהונה.

ועל פי זה ניתן להסביר את ה”יציאה” של הכהן הגדול להזאה על המזבח: היות וכהן הגדול, כפי שאמרנו, יכול להכנס בכל עת שירצה. הרי בפרשת אחרי מות אין זה דוקא גדר של קרבן ציבור ולכן כביכול אין צורך בקטורת למזבח הזהב, ולכן גם ההזאה היתה אמורה להיות במזבח העולה. ולכן הדברים כתובים בלשון של יציאה, משום שבגדרי יחיד אין הכרח למציאות של מזבח הקטורת, לכן נכתב כאילו יש כאן יציאה החוצה למזבח העולה, אף שלמעשה הוא מזה על מזבח הקטורת.

ז. גדר שעיר המשלח אם הוא קרבן:

בריש פרק פרת חטאת מבואר שאין חייבים על שעיר המשלח משום שחוטי חוץ. ובגמרא שם (קי”ג ע”א):

שעיר המשתלח ורמינהי (ויקרא יז) או קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן שנאמר (במדבר לא) ונקרב את קרבן ה’ ת”ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו מי שראוי לבא באהל מועד יצאו קדשי בדק הבית שאינן ראוין אוציא את אלו שאינן ראוין ולא אוציא את שעיר המשתלח שהוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד ת”ל לה’ להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה’ לא קשיא כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה אחר הגרלה נמי האיכא וידוי אלא אמר רב מני לא קשיא כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי.

שאלת הגמרא מדוע צריך פסוק מיוחד למעט שעיר המשלח והרי אינו ראוי לבא לפני ה’. ולתירוץ הגמרא לפי רש”י, לפני וידוי צריך למעט מלה’ ואילו לאחר וידוי נתמעט משום שאינו ראוי לבא לפני ה’.

 

לפי משמעות הגמרא שעיר המשתלח הוא קרבן, והרי כל קדשי בדק הבית גם הם נקראים קרבן, כפי שמבואר בגמרא שם. אך יש לברר האם שילוח השעיר הוא מעין הקרבה או שאינו נקרא שקרב משום ששילוחו לעזאזל אינו בגדר של הקרבה.

כפי שבארנו בתחילה, הרמב”ם לא מנה את המשתלח בכלל הבהמות הקרבות ביום הכפורים. אך הרמב”ם מנה את אלו שמקריבים בפועל. אך האם עקרונית שעיר המשתלח הוא קרבן: משנה ס”ב ע”א “שני שעירי יוה”כ, מת משהגריל…ויפלו דמיו לנדבה” זה מוכיח שהוא קרבן. ע’ רמב”ם מעה”ק פי”ח הי”א מחלוקת רמב”ם וראב”ד עד מתי חייב עליו משום שחוטי חוץ, לרמב”ם עד שלא התודה, ולראב”ד עד הגרלה.

(ועיין גרי”ד עמוד ע”ב בהסבר הפנית דמי השעיר לנדבה)

וברמב”ם הלכות תמידים ומוספים פ”י ה”א-ב, לשם מה הלכה ב’ על שעיר המשתלח, בהלכות תמידים ומוספים ? תירוץ: הרי גם בפסוק בפנחס: “מלבד חטאת הכפורים”.

שני נוסחים מצויים לסדר העבודה: נוסח אתה כוננת ונוסח אמיץ כוח. נוסח אתה כוננת הוא הנוסח היותר ברור, אבל יש ביניהם הבדלים אליבא דהלכתא כפי שיתבאר.

וכתב הבית יוסף בסימן תרכ”א שנוסח אתה כוננת כתב יוסי בן יוסי כהן גדול. וע’ בהגהות והערות לטור חדש, שבנודע ביהודה מהד”ת סימן קי”ג בהג”ה מבן המחבר שהיה כהן גדול בזמן בית שני. אך בעיתים לבינה על ספר העיתים בתיקונים ומלואים אות כב כתב שזה תואר לכהן נכבד שהוא ראוי להיות כהן גדול. יוסי בן יוסי הוא הראשון מפייטני ארץ ישראל.

ההבדלים בין נוסח אתה כוננת לנוסח אמיץ כוח: ההבדל העיקרי הוא בענין הפייסות, בנוסח אמיץ כח יש ארבעה פייסות ובנוסח אתה כוננת אין פייסות. כמו כן סגנון אתה כוננת יותר ברור מנוסח אמיץ כח שהוא פיוטי, וכן בנוסח אתה כוננת יש “והכהנים והעם” גם כשהכהן מגריל ואומר לה’ חטאת.

ביאור המחלוקת בענין הפייסות ע”פ מחלוקת המאור ומלחמות על רי”ף בתחילת יומא:

כתב בעל המאור:

והוי יודע כי בעלי הקרובו”ת שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות טעו כולן במשנתנו ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים לפי שכל עבודת היום אינה כשירה אלא בכהן גדול.

אבל הרמב”ן במלחמות ה’ כתב:

אמר הכותב גם בעיני יפלא אבל אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות וכן בדברי הפייט הראשון ר”א ברבי קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים ז”ל ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו ולבעל המאור הזה לבדו נתנה חכמה ואין לזרים אתו.

ח. הפייסות:

משניות יומא פ”ב משניות א-ד.

משנה א:

בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש.

משנה ב:

מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס ארבע פייסות היו שם וזה הפייס הראשון.

משנה ג

הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה ומי מעלה אברים לכבש הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל החזה והגרה ושתי הדפנות והקרבים והסלת והחביתין והיין שלשה עשר כהנים זכו בו אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע דרך הלוכו היה קרב

משנה ד

הפייס השלישי חדשים לקטרת בואו והפיסו והרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח.

לדעת הרמב”ם פ”ד ה”א יש רק פייס אחד לתרומת הדשן (וע’ מקדש דוד סי’ כד):

סדר כל המעשים שביום זה, כך הוא: בחצות הלילה, מפיסין לתרומת הדשן; ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח, כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד.”

תרומת הדשן נעשית כל יום שהיו מוציאים מעט מן הדשן בכל יום ומניחים אותו על רצפת העזרה ממזרח

לכבש המזבח (ע’ רמב”ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב’ הלכה יב) ויש גם הוצאת הדשן שהיא הוצאתו של האפר המצטבר על המזבח אל מחוץ לירושלים, והיתה נעשית כשהיה האפר רב על המזבח (וע”ש ברמב”ם) לדעת הרמב”ם הוצאת הדשן היתה נעשית בכל יום אבל לא היה לה פייס כמבואר בהלכה יד שם:

כל מי שירצה מן הכוהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן; ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס, אלא כל הרוצה. ומעולם לא נתעצל כוהן, מלהוציא את הדשן.

סגנון המשניות מוכיח כרמב”ן, שהרי אם אין הפייסות שייכים לסדר העבודה, הרי שפרק שני ביומא העוסק בפייסות היה צריך להיות במסכת תמיד. ורק אם הפייסות שייכים ליום הכפורים אז נראה שזה שייך למסכת יומא.

ועוד דבר נוסף נראה לי: ההפשט של כל הקרבנות (מלמד החטאות הנשרפות) אינו צריך להיות בכהן גדול. שהרי לא יתכן שכהן גדול מפשיט את כל הבהמות. ולכאורה הרי קשה: אם כן מדוע התקשה הרמב”ן בצורך בפייסות, והרי ניתן היה לעשות פייס על ההפשטה של הקרבנות ? אלא התירוץ פשוט: שהרי גם בשאר ימים לא עשו על זה פייס. שהרי הפייס נתקן רק משום סכנה, ואילו עבודה זו הכהנים לא רבו עליה ולא היתה סכנה, ולכן אין עבודה זו יכולה להיות תשובה לפייסות שהיו ביום הכפורים. ומלבד זה הרי הרמב”ן אומר בכל אחד מהפייסות מעין אותה עבודה שמוזכרת בפרק ב’, עיי”ש.

ט. כל העבודות כשרות רק בכה”ג:

ע’ רמב”ם פרק א’ הלכה ב’:

עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשיח בשמן המשחה או המרובה בבגדים, ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול, וכן שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו.”

ובכסף משנה בשם רמב”ם כתב שרק עבודת היום ממש מן התורה ולא תמידין ומוספין.

ועיין אבן האזל שדעה זו היא של הרמב”ן ולא כמ”ש כסף משנה שזה רמב”ם. זהו הרמב”ן, שהרי קודם כתב הריטב”א יומא י”ב בשם רבו, היינו הרא”ה, ואח”כ כתב בשם “רבנו הגדול רבו ז”ל”, וע”כ שזהו רבו של הרא”ה שהוא הרמב”ן.

דעת הריטב”א בשם רמב”ן הפייסות היו כשהכהן הגדול היה חלש וצריך עזרה ואז עשו את שאר עבודות היום מלבד סדר העבודה בכהן הדיוט, (ע’ כס”מ פרק א’ הלכות עבודת יום הכפורים, וראה אבן האזל שם שטעות בכסף משנה וצ”ל רמב”ן. הובא גרי”ד עמוד כ’.

ריטב”א על מסכת יומא דף יב/ב

ואיכא למידק לפום האי שטת’ דהא לקמן במכילתין קתני תנא ד’ פייסות שהיו במקדש וכיון שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול מה ענין פייסות ביום הכפורים. ומורי הרב ז”ל תירץ דפייסות השנויות לקמן במכלתין לא נשנו אלא לענין שאר ימות השנה ואיידי דאיירי בתרומת הדשן שבכל יום ויום ושהיו מפיסין עליו סיימנהו לכולהו ארבע פייסות. ובשם רבי’ הגדול רבו ז”ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפי’ בכהן הדיוט אלא דמצוה בכהן גדול טפי. ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וכגון להפך במזלג ולהזמין איברים להעלותן. והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבודת תמידין אף בכהן הדיוט והיינו דקא תני תנא דיני פייסות במכילתין”.

לפי הריטב”א, א”כ בצרי להו טבילות וקידושים ? כן העיר בתפא”י למשניות ובחזו”א יומא, ותי’ החזו”א שכוונת הריטב”א שלהשלמת חמש טבילות ועשרה קידושין די בעבודה אחת מן התמיד.

וכך מסביר הריטב”א את ענין הפייסות שהוזכרו במשניות ביומא: שאם הכהן הגדול הוא חלש, שאר העבודות נעשות בכהן הדיוט ונעשה על ידי פיס.

י. סדר העבודה בקצרה לפי שיטת הרמב”ם: (ע’ מגן אברהם סי תרכ”א ס”ק ד’ שהפיוטים שלנו הם אליבא דהלכתא):

בטבילה ראשונה בבגדי זהב – תמיד של שחר, פר העולה ושבעת הכבשים של מוסף היום

בטבילה שניה סדר העבודה הנעשה בבגדי לבן, הכתוב בפרשת אחרי מות:

א. בא לו אצל פרו בין אולם למזבח ומתודה ב. הגרלה על שני השעירים ג. בא לו אצל פרו שנית ומתודה

על הכהנים ד. שחיטת הפר וקבלת הדם (ונותנו לממרס) ה. קטורת וכניסה לקדש הקדשים להקטרה. משנה פ”ה: “נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו” וזו עבודה יחידה במקדש שכשרה בשמאל) ו. יוצא ומתפלל תפילה קצרה ז. הזאת דם הפר בקדש הקדשים ויוצא ח. שוחט שעיר הפנימי ט. כניסה לקדש הקדשים להזאה ויוצא י. הזאות על הפרוכת בהיכל מדם הפר ומדם השעיר יא. מערה דם הפר לדם השעיר ומזה על מזבח הזהב. יב. וידוי על שעיר המשתלח ושילוחו יג. הוצאת אימורי פר ושעיר הפנימיים ושילוח השאר לשריפה יד. קורא בתורה

בטבילה שלישית בבגדי זהב) – שעיר חטאת של מוסף היום, אילו ואיל העם, אימורי הפר והשעיר הנשרפים, תמיד של בין הערביים. מה ששעיר חטאת והאיל הופרדו משאר המוספים, עיין גרי”ד עמוד כ’, משום שפרט לקיום מוסף היום יש בהם קיום מיוחד של כפרת היום. ולכן קודם להם שעיר הפנימי כדי שיצרף אליו השעיר של מוסף.

בטבילה רביעית בבגדי לבן) – הוצאת כף ומחתה (עיין רש”י ורמב”ן ויקרא ט”ז,כ”ג)

בטבילה חמישית קטורת של בין הערבים, הטבת הנרות.

שיטות נוספות: שיטת רש”י, שלא כרמב”ם אלא תמיד של בין הערבים נעשה לאחר הוצאת כף ומחתה בטבילה חמישית.

 

על שיטת רש”י כתב הרמב”ן על ויקרא פרק טז פסוק כג:

ועל דעת רש”י תהיה הטבילה הזאת של הוצאת כף ומחתה אחרי אילו ואיל העם בין המוספין לתמיד של בין הערבים, וכן דעת כל הגאונים, וכן יראה מן הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ו ה) כפשוטה אבל אנו מצאנו בירושלמי (יומא פ”ז ה”ב) אמר רבי יוחנן הכל מודים בהוצאת הכף והמחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים, וכן כתב הרב ר’ משה (הל’ עבודת יום הכפורים פ”ב ה”ב), וכן הסדר השנוי במשנתנו (יומא ע) קדש ופשט וירד וטבל הביאו לו בגדי זהב נכנס להקטיר את הקטורת”.

הסבר המחלוקת בין רש”י לבין הרמב”ם הסביר הגרי”ד עמוד כח:

בהסבר שיטת רש”י שבעצם כל העבודות של בגדי לבן צריכות להעשות ביחד, אלא שגמירי שיש להפסיקן, ולכן אין מפסיקים אלא באילו ואיל העם שאף להם זיקה לעבודת היום, אף שנעשים בבגדי זהב, שהרי נכתבו בפרשת אחרי מות, מה שאין כן בתמיד ומוספים שכתובים בפרשת פנחס. ודעת הרמב”ם ניתן לומר, שלענין זה הוא כולל מוספים בעבודת היום.

והסבר נוסף כתב שהמחלוקת היא בדין “עליה השלם כל הקרבנות כולם”:

רשי סובר שמדין השלם צריך שלא תהא עבודה לאחר תמיד של בין הערבים, והיות והוצאת כף ומחתה היא עבודה, אין להקדימה להקרבת התמיד וממילא נדחה לטבילה חמישית. אבל הרמב”ם סבור שלא נאמר עליה השלם אלא לגבי קרבנות הכרוכות בקרבנות המזבח, וכן לשונו מדוייקת בהלכות תמידים ומוספין הלכה ג’: לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו”.

שיטת הירושלמי היא: “א”ר יוחנן זו דברי ר”א ור”ע אבל חכמים אומרים כולהן היו קרבין עם תמיד של בין הערבים”.

ובעל בנין שלמה, כתב הגהות על הש”ס שנדפסו בסוף דפוס וילנא. (נכדו אמר שבמשפחה יש מסורת שהוא ידע את הש”ס בעל פה ולא היה צריך לכיון והיה יודע בעל פה. לכן יש טעויות בש”ס וילנא שאין בש”ס אחר, ויש טעות שאופיינית לליטאי שמחליף ש’ בס’: ע’ סבהדרין נב.) וכתב בחשק שלמה על יומא דף ע’ ע”ב כתב שבמשנה לא הוזכר תמיד של בין הערבים. שנזכר בפסחים משום שתמיד קרב בשמנה ומחצה (שלש וחצי שעות זמניות לפני השקיעה !).

רמב”ם הלכות תמידין ומוספים פרק א, ה”ב:

תמיד של בין הערביים, שוחטין אותו משיאריך הצל ויוכר לכול שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה, עד סוף היום; ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה, וקרב בתשע ומחצה.

ואם כה”ג זקן לוקח לו הרבה זמן וצריך להקריב בצהרים בשתים וחצי בערך ואם גומר את כל העבודה ונמצא בחלק השלישי צריך לעשות את התמיד בסוף וזה לא היה קבוע מתי עושה את תמיד של בין הערבים.

וז”ל חשק שלמה:

לכאורה הדבר צ”ע דלא הוזכר במשנה הקרבת התמיד של בין הערבים אימתי היה דבין לפרש”י דהיה בטבילה חמישית ובין להרמב”ם ז”ל דהיה בטבילה שלישית אחר אילו ואיל העם וכ”ה בסדר עבודה דאתה כוננת מ”מ הו”ל להזכירו מיהת ונ”ל דדוקא במוסף יוה”כ דאיכא סתירה במקראות בזמן ההקרבה וכמו שכתב הרא”ש לפיכך הוצרכה המשנה לבאר ולהביא דפליגי תנאי בזה אבל בזמן התמיד דלא הוזכר בתורה כלל אצל יוה”כ הדבר פשוט דהקריבו אותו ככל ימות השנה דהיינו בשמנה ומחצה ולא השגיחו כלל אם הוא בטבילת שלישית או חמישית אבל אם נתאחר עד שהגיע טבילה שלישית לח’ ומחצה היה נקרב התמיד מיד אחר אילו ואיל העם בטבילה שישית דזמן תמיד של בין הערבים לא נתשנה לעולם זולת בעה”פ וכמו להדיא בפסחים נ”ח ע”ש ודו”ק.

הרי”ד סולבצי’ק הקשה (במאמר שהדפיס): במסכת תמיד מובא (ראה שני פרקים אחרונים) חלוקת העבודה של תמידים וכו’ ותמיד כתוב “השתחווה ויצא” ומנ”ל ? אומרים בשם הגר”א במשנת אליהו במסכת ביכורים, והשתחוות לפני ד’ אלוקיך” וזה אינו דין בבכורים אלא דין כללי שממנו למדו שכל כהן צריך להשתחוות. והקשה הגרי”ד מדוע במסכת יומא לא מצאנו שכהן גדול משתחווה, ולפי הגר”א הרי זה דין כללי ומדוע אינו משתחווה.

והציע הגרי”ד חידוש גדול: לא משנה איך כהן נכנס לעזרה לעבודה, אפילו דרך האויר. אבל ביום הכפורים גם הכניסה והיציאה מן העבודה. ולכן ניתן לישב שצריך להשתחוות, כשאין סדר לכניסה. אבל כשיש סדר לעבודה אין צריך השתחוה שהרי אם ישתחווה הרי ישנה מן הסדר. וראיה ע’ מסכת יומא שכתוב שאם כהן גדול יוצא מקדש הקדשים דרך גג אינו יוצא ידי חובה (משעור הרב שכטר תשנ”ה).

יא. השם המפורש: בכל וידוי עשר פעמים. חילוק אנא השם או אנא בשם: במשנה כתוב אנא השם גם פעם שניה. גרסה שלנו ע”פ ירושלמי ועיין טור סימן תרכ”א שהביא את הדעות מהו שם המפורש: להרבה ראשונים זהו שם בן מ”ב אותיות, עיין טור שם בשם רב האי שעדיין הוא מצוי בישיבה. וידוע לחכמים ! אבל דעת הרא”ש היא שזה שם של ארבע אותיות.

וזה לשון הטור אורח חיים סימן תרכא בענין השם המפורש:

ורב האי כתב לא בלשון זה היה אומר כ”ג אנא השם אלא שם של מ”ב אותיות ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע הוא לחכמים וכן כשהיה אומר לפני ה’ תטהרו היה אומר שם המפורש וכתב א”א הרא”ש ז”ל ואין נראין לי דבריו דכיון דילפינן בג”ש הזכרת השם של ד’ אותיות אין לשנות אלא כמו שהוא כתוב בפסוק הוא מזכירו אלא שמזכירו ככתיבתו והוא שם הנקרא שם מפורש והוא מקור לכל השמות וכולם נאצלים ממנו ועליו נאמר ההוגה השם באותיותיו נעקר מן העולם שאין להזכירו בגבולין ע”כ כתב רב סעדיה שראוי לומר לפני השם תטהרו כמו שאומר אנא השם וכתב הרי”ץ גיאת ואם אמר לפני ה’ אין בכך כלום דקרא הוא דקרינן ואין אנו הוגים השם באותיותיו

וכשאנו אומרים: “לפני השם תטהרו” אומרים שם אדנות משום שזה פסוק אבל כהן היה אומר שם מפורש. ולדעת רב סעדיה גאון אומרים: השם ראה טור שם.

וז”ל הטור אורח חיים סימן תרכא:

ותניא בתוספתא אנא השם עויתי וכו’ ואנא השם כפר נא וכן יש במקצת גרסאות ובשני בשם ואיתא בירושלמי א”ר חגי בראשונה היה אומר אנא השם ובשנייה אנא בשם וכתב ר”ח לא משגחינן ברבי חגי לגבי מתני’ ובסדר של ר’ שלמה הבבלי כתב בשניהם השם אבל בסדר אתה כוננתה כתב בראשונה אנא השם ובשנייה אנא בשם וכ”כ אבי העזרי כיון שפי’ רבי חגי דבראשונה היה אומר אנא השם ובשנייה אנא בשם הכי עבדינן דאמוראי בקיאי בגירסא טפי מינן וסבורני דבראשונה היה אומר כ”ג אנא השם ובשנייה אנא בשם.”

ויש להוסיף: במשנה זבחים דף מו ע”ב שנינו: “לשם ששה דברים הזבח נזבח” וביניהם “לשם השם” ואומרת הגמ’ “לשם מי שאמר והיה העולם”, וברמב”ן משמע שהכוונה היא לזבוח לשם בן ארבע אותיות ולא לשם אחד משמותיו האחרים של הקב”ה.

והזביחה לשם ה’ לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה’ לבדו, וזה טעם עולה הוא, אשה הוא. ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה’ לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש, כי לאישי ה’ קרבן אלהיהם. ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה’, כי הכונה לה’ לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס ב) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה’, לשם מי שעשה את העולם.

ועל פי זה מחלוקת זו מקבלת משמעות אחרת, אם השם הוא שם בן מ”ב אותיות, הרי שאין זה השם שמכוונים אליו בכל הקרבנות (וע’ רמב”ן בראשית ז,א על הקרבנות שהם רק בשם המיוחד, וע’ מהרש”א בחידושי אגדות סוף מנחות שמסביר מדוע לא הוזכר בקרבנות שם אל ואלוקים).

וכתב רבנו בחיי, שמות כב יט: “זובח לאלוהים יחרם בלי לד’ לבדו – אבל הכוונה לשם המיוחד וזהו שהזכיר כאן בלתי לה’ לבדו ועל כן תרגם אונקלוס אלהן לשמא דה’ בלחודוהי”.

ט. ההזאות: ארבעים ושלש הזאות מזה כהן גדול ביום הכפורים: ע’ רמב”ם הלכות יום הכפורים פרק ג’ הלכות ג-ט. מזה שמנה הזאות מדם הפר בקה”ק וכן מדם השעיר. ושוב על הפרוכת, ועוד על ארבע קרנות של מזבח הזהב ושבע על טהרו.

יש הזאות בהיכל גם בשעירים הנשרפים שבע הזאות על הפרוכת וארבע על מזבח הזהב, אבל בלשון הרמב”ם משמע שיש הבדל בין הזאות על הפרוכת של יום הכפורים והזאות של שעירים הנשרפים, ע’ הלכות מעשה הקרבנות פרק ה’ הלכות יב-יג:

והיכן מזין מדמן וכמה מזה מהן, פר ושעיר של יום הכיפורים דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות על בין הבדים, ושמונה על הפרוכת, ומערב דם הפר והשעיר, ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה, כמו שיתבאר בהלכות עבודת יום הכיפורים. ואם לא כיוון בהזיות שבפנים, כשרות.”

פרים הנשרפין זורק מדם כל אחד מהן שבע הזיות, על הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקודשים וארבע הזיות, על ארבע קרנות מזבח הזהב.

הרמב”ם מדגיש בהזאות הפרים הנשרפים “על הפרוכת המבדלת” ולא כתב את זה לגבי פר ושעיר של יום הכפורים, אלא רק “על הפרוכת”. ונראה שהזאת יום הכפורים מתייחסת לפנים, גם כשמזה בחוץ. ולכן רק בפרים הנשרפים הדגיש הרמב”ם שהפרוכת היא המבדלת וכו’. אבל בלשון המשנה בתחילת פרק חמישי בזבחים “איזהו מקומן של זבחים” כתוב גם בפר ושעיר של יום הכפורים וגם בפרים ושעירים הנשרפים אותו לשון: “ודמן טעון הזיה על הפרוכת”.

ואולי יש להסביר בזה מה שכתוב בפרשה “ויצא אל המזבח אשר לפני ה'” וחכמים אמרו שהיציאה האמורה כאן איננה יציאה לעזרה אלא זו יציאה לצד שני של מזבח הקטורת. ולפי דברים אלו יתכן לומר שכשהוא הזה על הפרוכת, בעצם זה המשך של עבודת פנים ממש. ולכן כשמזה על המזבח הרי זו “יציאה”.

את ההזאות מזה אחת למעלה ושבע למטה וכך היה מונה וכו’. ע’ משנה יומא נ”ג ע”ב:

נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע.”

וכתב הרמב”ם הלכות עבודת יום הכפורים פרק ג’ הלכה ה’:

מפי השמועה למדו שזה שנאמר שבע פעמים יזה יתר על הזייה ראשונה וכך היה מונה אחת אחת ואחת… ולמה היה מונה ככה שמא ישכח וימנה הזייה ראשונה מכלל השבע.

ונראה להוסיף, שהחשש הוא משום שבפרים הנשרפים יש רק שבע הזאות, ולכן ביום הכפורים צריך להדגיש שאין שבע אלא אלו שמונה הזאות, ומונה את הראשונה עם כל אחת.

ובגמ’ נ”ה ע”א מובאת ברייתא:

תנו רבנן אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אחת אחת ואחת שתים ואחת שלש ואחת ארבע ואחת חמש ואחת שש ואחת שבע ואחת. ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.

כלומר המחלוקת היא איך סופרים כפי שיש חלוקה בין הלשונות, בעברית סופרים בד”כ עשרים ושתים, ובשפות אחרות יש שמונים קודם את היחידות (באידיש למשל), ומר כי אתריה ומר כי אתריה.

אופן ההזאה, מבואר בגמ’ זבחים ל”ח ע”א, שלמעלה ולמטה אין הכוונה מעל חצי הפרוכת ומתחת לחצי הפרוכת, משום שלא מצינו הזאות שחלקן למעלה וחלקן למטה, אלא הכוונה היא כמ”ש בגמ’ יומא נ”ה ע”א ובזבחים שם, כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה. כלומר כשמזה אחת למעלה, גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה וכשהוא מזה שבע למטה, מצדד ידו למעלה וגב ידו למעלה. וע’ רש”י שם שההזאות אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה, “וכולן נופלות לארץ”.

האם ההזאות על מזבח הזהב נעשות בנתינה או בהזאה ? פשטות הפסוקים הוא שמתן דם על המזבח הפנימי הם בנתינה ולא בהזאה: (ויקרא ד,ז ד,יח טז,יח)

ע’ ויקרא טז,יח-יט:

ולקח מדם הפר ומדם השעיר, ונתן על קרנות המזבח סביב. והזה עליו מן הדם באצבעו, שבע פעמים; וטיהרו וקידשו, מטומאות בני ישראל

ומשמע שרק שבע הזאות מזה, אבל על הקרנות הוא נותן ולא מזה. וע’ רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה’ הלכה ז’:

החטאות הנאכלות דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח וכו’ וטובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם וסומך באצבעוהגדולה מכאן ובגודל מכאן ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שיכלה כל הדם שבאצבעו.

ולפי פשטות הפסוקים נתינת הדם על הקרנות שווה בחטאות כולן.

אבל במשנה בתחילת פרק איזו מקומן של זבחים (זבחים מז ע”א) מבואר שהזאות של פרים הנשרפים ושל יום הכפורים הם בהזאה: “ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב”, וכן ברמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ה’ הלכה יג ובהלכות עבודת יום הכפורים פרק ג’ הלכה ה’ מפורש שזה בהזאה. (ועיין תאפרת ישראל יומא ה,ה רש”ש מגילה כ ע”ב ד”ה רש”י במשנה, רש”ר הירש על ויקרא ד’ ו’, חזון איש אורח חיים קכ”ו ל”ח ד”ה ומחטא, וע’ הערות לגמ’ זבחים ט”ו ע”א שוטנשטיין הערה)

סיכום: נכנס לקודש הקדשים: ארבע פעמים – קטורת, הזאות, הוצאת כף ומחתה. וידוי: שלש פעמים. שם המפורש: עשר פעמים. הזאות: פעמים. רמב”ם פ”ג ה”ג ה”ה.

י. גדר מוספי שבת ביוה”כ שחל בשבת – אור שמח הל’ עבודת יוה”כ פ”ד ה”א.

דעת הרמב”ם בפ”א גם מוספי שבת צריכים להיות בכהן גדול אף שאינו מקרבנות היום.

וכתב האור שמח שזה למד הרמב”ם מהסוגיה בזבחים צ”א ע”א:

איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש תא שמע תמידין קודמין למוספין ואף על גב דמוספין קדישי. אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי תא שמע מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש. אטו ראש חודש למוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני תא שמע מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה אף על גב דראש השנה קדשה. אטו ראש השנה למוספי דידיה אהני למוספי ראש חודש לא אהני תא שמע ד”א ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אף על גב דברכת היום קדישה. אטו שבת לברכת היום אהנאי לברכת היין לא אהנאי”

ויש נפ”מ גם למעשה משאלה זו:

כתב הטור אורח חיים סימן תריח:

חולה שאכל בי”ה ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך היה אומר אדוני אבי הרא”ש ז”ל שצריך להזכיר של י”ה בברכת המזון שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים”

בית יוסף אורח חיים סימן תריח

כן כתבו הגהות מיימון בפרק ב’ מהלכות ברכות (אות ב) וכן מצאתי בתשובת הר”מ וז”ל חולה שיש בו סכנה ואוכל ביום הכפורים אומר מעין המאורע בברכת המזון ודבר פשוט הוא דבהיתר אכיל ואדרבה מצוה קא עביד הוי לדידיה יום הכפורים כמו לדידן שאר ימים טובים ואף על פי שמדברי הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ תשצד) נראה דמדמי ליה לאוכל טבל דלדעת הרמב”ם (ברכות פ”א הי”ט) אין מברכין עליו כבר נחלק הוא ז”ל עליו והסכים לדעת האומרים דאוכל טבל נמי מברכין עליו.

ונפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תריח סעיף י:

חולה שאכל ביוה”כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה”כ בברכת המזון, שאומר: יעלה ויבא, בבונה ירושלים.

מגן אברהם אורח חיים סימן תריח ס”ק י:

וגם א”צ לקדש ובש”ל כ’ בשם הר”א כ”ץ כיון שהיום גרם לו איסור רק שפקוח נפש גורם לו היתר והוה לדידי’ כחול אין בו לא קידוש ולא על הכוס ולא הזכרה בב”ה ואפי’ רצה להזכיר אינו מזכיר דלא אשכחן הזכרה בב”ה אלא במקום שיש מצוה באכילתו עכ”ל, וכנ”ל דהא אפילו בחנוכ’ ופורים אמרי’ בגמרא דאינו מחויב להזכיר מיהו אין להקל כיון שהטור מחמיר ועססי’ ק”ח ועכ”פ א”צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה.

ומה הדין אם יום הכפורים חל בשבת, הרי יש קידוש משום שבת, האם צריך לעשות קידוש ?

באור שמח פסק שם על פי דעת הרמב”ם שמוספי שבת קרבים רק בכהן גדול, שמי שצריך לאכול ביוה”כ אינו עושה קידוש גם אם חל בשבת.

אבל דעת רע”א בהגהות שם כתב על דברי מגן אברהם:

אפשר דזהו רק ביוה”כ דעלמא כיון דקידוש י”ט דרבנן לא תקנו כלל קידוש ביוה”כ. אבל ביוה”כ שחל בשבת דחיוב עליו מדאורייתא לקדש. ולהסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא דרבנן י”ל דיצא ידי חיוב דאורייתא בהזכרת שבת בתפילה אם מתכווין לצאת ולגבי דרבנן הוי כמו יוה”כ דעלמא. וגם בזה יש לחלק דדוקא מצד יוה”כ לא תקנו קידוש כלל כיון דע”פ הרוב א”י לאכול לא תקנו משום חולה לחוד. וגם שייך סברת הר”א כ”ץ דלדידיה הוי כחול. משא”כ בחל בשבת דתקחז”ל היה בכל שבת דיהיה קידוש במקום סעודה ממילא גם שבת זה בכלל וגם החולה חל עליו החיוב דשבת עכ”פ להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מן התורה י”ל דצריך לקדש כנ”ל בעה”י.

י. חפינת הקטורת: במשנה י”ח ע”א “מסרוהו זקני בית הדין לזקני כהונה והעלוהו בית אבטינס והשביעוהו…”. ופרש רש”י שם “ללמדו חפינת הקטורת המוטלת עליו ביום הכפורים שנאמר ומלא חפניו קטורת סמים וגו’ ועבודה קשה היא כדלקמן”. וברמב”ם השמיט הא דמלמדין אותו חפינת הקטורת והטעם הוא כמו שכתב בפירוש המשניות פרק א’ משנה ה:

מסרוהו זקני ב”ד לזקני כהונה והעלוהו כו’ – היו מוליכין אותו לעליית בית אבטינס ללמדו חפינת הקטרת, וזה לדעת האומר שהוא מן העבודות הקשות שבמקדש, ועוד נבאר בתחילת מנחות כי אין הדבר כן, אלא כמו שאמרו שלם מלא חפניו, כדחפני אינשי. וכבר קדם לך בפרק החמישי משקלים, בית אבטינס על מעשה הקטרת.

ואל מלך יושב על כסא רחמים יזכנו לראות בבנין בית עולמים ואז תדע דברי מי קיימים” (רמב”ן במלחמות)

הוספות:

על המתנת הכהן הגדול בקדש הקדשים עד שיתמלא הבית עשן: כתב ר’ ועלויל בשם ר’ שמחה זליג שזה נלמד מהפסוק באח”מ, וכסה ענן הקטורת את הכפורת, וזה גמר העבודה רק כשנתמלא עשן. ויש דין כזה אם זורק הכהן את הדם והדם באויר וכשהדם באויר נקטעה אצבעו, העבודה פסולה מדין בעל מום אע”פ שלמעשה הוא כבר הזה. וכן לגבי הקטרת שצריך שתתקיים המצוה עד שיתמלא הבית עשן. וכן צריך הכהן לחכות בעזרה עד שיגיע המשלח למדבר.

על ההשתחויות: המנהג שכל הקהל כורעים ומשתחווים זכר למקדש^[3], והרב סולביצ’יק אמר שבמזרח אירופה לא ראה שנשים כורעות. רק בגרמניה ראה שנשים נוהגות לכרוע. ואמר הרב, שכיון שזה זכר למקדש, ובמקדש בעזרת נשים לא השתחוו, שהרי “העומדים בעזרה” היו משתווים. והגר”א אומר שהיסוד הוא מבכורים. ואין דין השתחוייה מחוץ לעזרה. ועזרת נשים לא התקדשה כעזרה שהרי יש ישיבה בעזרת נשים וזה קדוש כהר הבית.^[4] וא”כ אין דין להשתחות בעזרת נשים ונראה שגם כזכר אין לעשות יותר ממקדש. בבריתא נזכר שהקרובים היו משתחווים והרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובאוצר התפילות יש הערה של ר’ ישעיה ברלין, והוא מבאר, וכן אמר הגרי”ד, שהקרובים והרחוקים, הרי שניהם שמעו, אלא הרחוקים לא היו בעזרה ולא היו צריכים להשתחוות, והקרובים השתחוו ואמרו ברוך שם. ומעיר הרש”ש ביומא שם שצריך לומר ברוך שם כשכורעים ולא לאחר שקמים כפי שראה בקהילה שלו.

נוסח אבן עזרא לסדר העבודה הובא בספר מחקרי תפילה ופיוט (דניאל גולדשמיט) כשיטת בעל המאור.

1. יש לבדוק, שהרי בהלכות פרה אדומה פרק א’ הלכה יב כתב הרמב”ם: והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, בין שעשאה כהן הדיוט בין שעשאה כ”ג. ובפרק ד’ הלכה ג’ כתב שאם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה. ↑

2. זה שהקטורת אינה קשורה דוקא למזבח אנו מוצאים בנדב ואביהו (ויקרא י, א) בקרח ועדתו (במדבר טז, יח) ובאהרון לאחר מרד קרח (במדבר יז, יא) כל אלה לקחו מחתה ונתנו בה אש ושמו קטורת על האש במחתה. ובעצם גם הכהן הגדול ביום הכפורים לוקח מלא המחתה גחלי אש ובבואו אל קדש הקדשים נותן את הקטורת על האש שבמחתה. וחז”ל למדו קבלו שגם קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן לא קרבה במזבח הקטורת (ע’ מנחות נ, ע”ב). ↑

3. ובחיי אדם כלל קמ”ה סעיף לה כתב: נוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת, ואין הטעם כמו שחושבין ההמון כדי לעמוד עליו, אלא הטעם לפי שנוהגין לעשות זכר למקדש להשתחוות בשעת עלינו ובאמירת והכהנים והעם כו’ היו כורעים ומשתחוין, ולפי מנהג הנכון להשתחוות בפישוט ידים ורגלים כדין השתחואה במקדש, ובמקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחוות כן ועובר בלאו שנאמר [ויקרא כ”ו א’] ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, ואפילו במקום שאינו מרוצף כלל צריך להטות קצת על צדו דגזרינן אטו אבנים, לכן שוטחין עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, דאז לא גזרינן. ואם אין לו עשבים, יפסיק בטליתו או בדבר אחר (סי’ קל”א): ↑

4. אלא שיש לדון האם אמנם לא השתחוו מחוץ לעזרה ממש. אמנם ברמב”ם הלכות עבודה זרה והלכות בית הבחירה משמע שההשתחוויה היא רק בעזרה ממש. אבל יש מקורות שהיתה השתחויה בכל הר הבית. ונפ”מ לדעת הרב גורן שב”מחכמה” שהיא מעל הר הבית ממש אפשר להשתחוות בפישוט ידים ורגלים בלא חשש אבן משכית. ע’ מה שכתב הרב עזריה אריאל: כסנגוריה על הוראת הרב גורן להשתחוות ב”מחכמה” בפישוט ידים ורגלים: א. האם אבן משכית הותרה בהר הבית – בספר החינוך מצוה שמט כתב בטעם איסור אבן משכית: “וזה הענין לפי הדומה מן הטעם שאמרתי, כי יחשדו בני אדם המשתחוה שלא יעשה האבנים אלוה, ומפני שהבית הקדוש נבחר לעבודת השם ברוך הוא, ומפורסם לכל העולם כשמש בחצי השמים שאין עבודה שם בלתי ליי לבדו, אין שם מקום לחשד”. ולפ”ז כתב במנ”ח שם שנראה שאף בהר הבית מותר, בניגוד למשתמע מטעמו של הרמב”ם שהוא הרחקה מע”ז. ומצינו בתנ”ך ובחז”ל השתחויה בהר הבית: 1. ישעיהו פרק כז פסוק יג: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיקֹוָק בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם: 2. תהלים פרק צט פסוק ט: רוֹמְמוּ ד’ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ ד’ אֱלֹהֵינוּ: ובדברי הימים ב פרק ז: “וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ד’ עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַיקֹוָק כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ… וַיְקַדֵּשׁ שְׁלֹמֹה אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ד’ כִּי עָשָׂה שָׁם הָעֹלוֹת וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה לֹא יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הַחֲלָבִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם”. מאחר שהיו שם “כל בני ישראל” “קהל גדול מאד” מסתבר שעמדו גם מחוץ לעזרה, כמו שמצינו בהקהל שהיה בעזרת נשים, ובפרט לפי סברת רבי יהודה )זבחים ס( ש”קידש המלך את תוך החצר” היינו שהפך את כל העזרה למזבח להקטרה, ואם כן היכן עמדו? ועל כולם נאמר ש”כרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו”. ובדברי הימים ב פרק כ: “וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית ד’ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה… וְכָל יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי ד’ גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם… וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ד’ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַיקֹוָק”. ידועה דרשת חז”ל ש”החצר החדשה” היא עזרת נשים, ואף בה הייתה השתחויה. אף חז”ל תקנו שלוש עשרה השתחויות מול שערי העזרה מבחוץ (שקלים פ”ו מ”ג). ויוסף בן מתתיהו מספר (מלחמות ה,ה,ב) שהר הבית כולו היה מרוצף אבנים. וכך מבואר מהמעשה במגילת תענית )כ”ה סיון(: “מה עשה גביהא בן פסיסא עשה שני אנפילאות זהב ונתן בהם שתי אבנים טובות חמשת רבוא מנה כסף וכיון שהגיע להר הבית אמר לו אדוני המלך אתיר מנעליך ואנעלך האנפילאות הללו שהרצפה חלקה” )וכן בבראשית רבה פרשה סא,ז(. ולא שמענו על מחצלאות שנפרסו בהר הבית להשתחויה.

   ב. לעניין הדיון על המחכמה, אכמ”ל בגבולות הת”ק על ת”ק ובדיני קדושת גגים ועליות, האם נאמרה גם בהר הבית וירושלים או רק בעזרה, ומה דין גגים ועליות שנבנו לאחר החורבן. אבל נלע”ד שנדו”ד לא תלוי בהכרח בשאלת הקדושה. מצאנו שלעניין כבוד המקדש והדין שאין מכניסים מי רגלים במקדש יש חילוק בין השטח הגלוי של העזרה לבין המחילות, אע”פ שנתקדשו (ירושלמי פסחים פ”ז הי”ב), וזאת משום שהכבוד הוא מושג יחסי וחיצוני ולא תלוי בהגדרות המדויקות של הקדושה. וכך גם לעניין הדין שאין ישיבה בעזרה, יש אומרים שלא נאמר בלשכות, אע”פ שנתקדשו (תוס’ רי”ד יומא ו ע”א וכה ע”א; ויש חולקים, ע”פ הגמ’ כה,א אודות איסור הישיבה בלשכת הגזית בחלק המקודש, אבל לא נחלקו בהכרח על העיקרון). א”כ יש לומר גם לאידך גיסא, שכל מה ששייך להר הבית, גם אם הלכתית לא נתקדש לעניין דיני כניסה בטומאה, דינו כהר הבית לעניינים השייכים יותר למראית עין, ומסופקני אם היית מתיר לעומד על גג ההיכל לרקוק שם משום שהגג לא נתקדש (פסחים פו,א). השתא דאתינן להכי, נראה שגם נדו”ד, שהוא עניין של מראית עין לדעת ספר החינוך הנ”ל, מסתבר שהותר בכל מה שנחשב להר הבית גם אם לא נתקדש. וגם בלי הסברה הנ”ל, מאחר שהכתוב אסר “בארצכם” מסתבר שכל הר הבית ששייך לציבור ואינו בבעלות פרטית אינו בכלל זה, כשם שאינו בטומאת נגעי בתים (אם כי שם מצינו שכל ירושלים איננה “אחוזתכם” למ”ד שלא נתחלקה לשבטים). עזריה אריאל ↑