ב”ה

ב. גדרי מלכות בהנהגת הציבור

א

כתב הרב קוק במשפט כהן סימן קמ”ד:

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג”כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל. ואפילו בענינים פרטיים, הרי הפלגש לדעת הרמב”ם, פ”ד ה”ד שם, שאינה מותרת כ”א למלך ולא להדיוט, שהרמב”ן בתשו’ הובאה בכ”מ פ”א דאישות ה”ד, הקשה עליו בתוך דבריו גם מן השופטים, ג”כ ראיתי מי שמתרצים ששופט דין מלך יש לו בזה. אמנם עכ”פ הננו רואים שהרמב”ן לא ס”ל הכי. אבל למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם. ומלשון המדרש רבה אמור פ’ כ”ו, שאמר על שאול: דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו כו’, מלך ראשון שיעמוד על בניך, משמע שיהושע לא הי’ מלך אלא שופט, ומ”מ כתב הרמב”ם בה’ סנהדרין הנ”ל, שהרג את עכן מדין המלכות, ע”פ הודאת עצמו. אלא שאין מדבריו אלה של הרמב”ם כ”כ ראיה, שהרי נראה מלשונו בה’ מלכים פ”א הנ”ל, גבי אין מעמידין מלך בתחילה אלא ע”פ ב”ד של ע”א וע”פ נביא: כיהושע שמנהו מש”ר וב”ד, דס”ל שיהושע מלך הי’. וכן נראה ממש”כ בפ”ג ה”ח: כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, ומייתי ליה מהא דכתיב גבי יהושע כל איש אשר ימרה את פיך וכו’ יומת. וכן מוכרח מד’ הגמ’ סנהדרין מ”ט א’, דיליף מהא דרק חזק ואמץ דגבי יהושע למעט שלא לבטל מד”ת, שדן מכאן עמשא שלא לבטל את ישראל ממסכת בשביל מצות דוד, ואם יהושע שופט הי’ ולא מלך, ורק מילתא יתירתא קבלו עליהם ישראל עליו, שמי שימרה פיו יומת, נהי דאפשר לדחוק, שהחומר של מורד במלכות ח”מ אפשר ללמד מכאן מדין ק”ו, ואולי אינו אפילו בכלל אין עונשין מן הדין, והוי גילוי מילתא בעלמא, טפי מבת לגבי בת הבת דסנהדרין ע”ו א’, אבל לגבי קולא דרק למעט ד”ת מנ”ל ללמוד חמור מקל להקל עליו, ומשו”ה דחה הרמב”ם את המדרש הנ”ל מכח סוגית הש”ס. ומ”מ הסברא קימת, דלענין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים.

לכאורה הדברים נשמעים מחודשים, שיש גדרי מלכות אף שאין מלך.[1] אבל להלן ננתח את הראיות שהרב קוק התייחס אליהן, ונראה שאכן יש מקור לכך שהנהגת הציבור מוגדרת כמלכות, ואדרבא, מעין זה מצאנו כבר אחד מהראשונים שכתב כיוצא בזה, המאירי סנהדרין נב:

ומ”מ דיני המלכות קיימים בכל זמן, ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור, גדולי הארצות, לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה וכו’ וזהו שנרמז בתורה אל השופט אשר יהי’ בימים ההם.

ויש להביא כראיה גם את לשון הרמב”ם בהלכות סנהדין פרק ד’ הלכה יג:

ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים, ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל.

וכן מצאנו בתשובות הרשב”א כיוצא בזה:

לפי שכל צבור וצבור היחידים כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב”ד הגדול או למלך, ובין שיהיו במעמדם ובין שלא יהיו. ואפילו בנים אשר יולדו להם דור אחר דור, חייבין לנהוג במה שהסכימו והחרימו האבות, אלא כל מה שקבלו והחרימו עליהם ועל זרעם, שכן היתה קבלת התורה, וכן דברי קבלה כמגילה וחנוכה.

ומשמע בתשובת הרשב”א שהנהגת הציבור היא כמלך או בית דין הגדול. אלא שיש  בדבר חידוש: שגם מלך הדבר תלוי בקבלה. וכעין זה יש ברדב”ז על הרמב”ם הלכות מלכים פרק ג’ הלכה ח’ לגבי דין המורד במלכות, שיידון להלן, שכתב הרדב”ז:

והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל אבל אם קם איש אחד ממלך על ישראל בחזקה אין ישראל חייבין לשמוע אליו והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות.

ובדרשות הר”ן דרוש יא שם באר את מהות משפטי התורה:

אין ענינם תקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חול השבע האלוקי באומתנו והדבקו עמנו, בין שיראה הענין ההוא לעינינו כעניני הקרבנות וכל הנעשה במקדש, בין שלא יראה, כיתר החוקים שלא נתגלה טעמם.

וכדי להשלים את תיקון הסדר המידי וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה, באה מצות מינוי מלך, ושם באר שעיקר החטא של ישראל במה שבקשו מלך משמואל הוא משום שהם רצו שכל המשפט שבין אדם לחברו וגם אותם דרים שמפורשים בתורה ילכו על פי דיני המלכות (אבל הרמב”ם בתחילת הלכות מלכים, פרק א’ הלכה ב’ כתב:

מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקב”ה כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו’.

ובהמשך דברי הר”ן כתב לפי דרכו:

בזמן שיהיו בישראל סנהדרין מלך, הסנהדרין הם לשפוט את העם במשפט צדק לבד (היינו במה שמפורש בתורה) לא לתיקון ענינם ביותר מזה אם לא שיתן להם המלך כוחו. אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל השופט יכלול שני הכוחות, כח השופט וכח המלך.

ב

לענין כמה דברים מצאנו שדין מלך כולל את כל הנהגת הציבור: לגבי שעיר נשיא (“אשר נשיא יחטא” – ויקרא ד’) שנינו במשנה (הוריות דף י ע”א): “איזהו נשיא זה מלך שנאמר מכל מצות ד’ אלוהיו, שאין על גביו אלא ד’ אלוהיו”. ובגמרא שם (יא ע”ב): “בעא מיניה רבי מרבי חייא, כגון אני מהו בשעיר, אמר לו הרי צרתך בבבל”. ומשמע שלולא היה בבבל ראש הגולה, היה רבי צריך להביא שעיר נשיא.

ועל פי זה ניתן להבין את הדין שהביא הרמב”ם בהלכות מלכים פרק א’ הלכה ד’ לגבי כשרות למינויים של שררה, שיש צורך באדם מישראל ולא בגר, ומקורו הוא במלך:

אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.

ועל פי מה שכתבנו, הרי כל שררה יש לה גדר של מלך, ולכן דיני מלך גם הם חלים על כל מינוי של ששרה. ולכן הפסוק “מקרב אחיך תשים עליך מלך” אינו מתייחס רק למלכות ממש אלא לכל דיני שררה.

ג

אם נדייק בלשונו של הרן הנ”ל נראה שהיסוד של “בית דין מכין ועונשין שלא מדין תורה” גם הוא ממשפט המלך, עייש. ויותר מכך מבואר ברמב”ן מסכת בב”ב דף נ”ה, שגם דינא דמלכותא דינא מבוסס על משפט המלך.

ודייקנא לה מדאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמא דינא דידיע לכולהו מלכי קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים מעצמם באונס, ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא, ואמרו רבותינו (סנהדרין כ’ ב’) כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו.

וכן בקרית ספר למבי”ט בהלכות גזילה פרק ה’:

וגבאי המלך שמטבעו יוצא שגובין דבר שהוא חוקק לכל אינו גזל, דדינא דמלכותא דינא כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה כדנילף בהלכלות מלכים בס”ד ואפילו מלך גוי.

וזה מחזק את יסוד הקבלה שהבאנו לעיל, שהרי כתב הרשב”ם בב”ב דף נ”ה ע”ב (והובא ברמב”ן שם):

והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא – כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע”פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל.

ולהלן נבסס את יסוד הקבלה שבמלכות.

ועל פי זה מובן החילוק שקיים ברמב”ם בין הלכות מלכים להלכות גזילה ששם כתב הרמב”ם את דיני מיסים והפקעה של המלך. ובסוף פרק ה’ הלכות גזילה כתב:

במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.

ומדוע כתב הרמב”ם את הדינים הללו בהלכות גזילה ולא בהלכות מלכים? אלא שבהלכות מלכים כתב הרמב”ם את דיני מינוי המלך. אבל את גדרי הסכמת הציבור שנצרכת למלך שזה מקור סמכותו, זה נמצא בהלכות גזילה.

ומבואר ברמב”ם שם שהמדד לענין סמכות המלך אם היא תקפה, הוא המדד הכלכלי, היינו “מטבעו יוצא”, אם בני המדינה משתמשים במטבע זר ולא במטבע של המלך, מכאן שאין למלך סמכות.

ודברים אלו הנוגעים לסמכות המלך נוהגים גם במלך רשע, וכפי שמשמע בתוספות בסנהדרין (דף כ’ ע”ב) שהקשו, אם כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, למה נענש אחאב על נבות כיון שלא לרצה למכור לו כרמו. ותרצו התוספות שם כמה תירוצים, ולא תרצו שהוא היה מלך רשע, ומשמע שמשפט המלוכה נהג בו אף שהיה מלך רשע (וע’ ספר דיני ממונות לרב בצרי ח”ד עמ’ נב שהאריך בזה).

ונראה להביא ראיה נוספת לכך שכל מנהיג יש לו דין מלך: ידועה שיטת הרמב”ן על התורה בבראשית מט, שהפסוק “לא יסור שבט מיהודה” הוא הבטחה רק מזמן שנמשח דוד. אבל המאירי במסכת הוריות י”א ע”ב שדן במשיחת שאול, ולדעתו גם אז היה קיים האיסור למשוח מלך שלא מבית דוד, וכתב המאירי: “ולמדנו שלא נשמח שאול אלא כממונה ומחזיק במלכות כגזבר או כפקיד עד בא המלך אשר לו המלוכה מצד הירושה”. אם כן לדעת המאירי גם שאול לא היה יכול להות מלך גמור כיון שאינו מזרע דוד, ועף על פי כן דינו ככל מלך.

ונראה לומר שבמלך יש שני גדרים: יש גדר מלך – שם מלך – המשוח בשמן, ויש גדר מלך שהוא רק מצד השררה שבו.[2]

ויש להביא ראיה לכך. עיין מאירי הוריות דף יא ע”א שהביא בשם הירושלמי: “כל אותם ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום, בשעיר המתכפר לו כהדיוט”. והרי דוד היה מלך גם באותו זמן ומדוע לא יביא שעיר נשיא?

אלא שהבאת שעיר נשיא קשורה לדין השררה שיש בנשיא, וכמו שהוכחנו לעיל מרבי ורבי חייא. והרי דוד המלך באותו זמן היה בורח מפני אבשלום ולא היתה לו שררה, ולכן לגבי קרבן נדון כהדיוט.

והרי דוד צוה את שלמה להרוג את שמעי: ע’ מלכים א’ פרק ב’ פסוק ח’. ומשמע שאכן שמעי פגע בדוד כמלך. אלא שזה היה מלך שמשוח בשמן המשחה ומהות של מלכות היתה לו אף שלא היה לו גדר של מלך לענין שררה.

ועל פי זה יש להבין גם את גדר המלכות של יהושע בן נון שמצינו ברמב”ם שהיה מלך (וכפי שהביא הרב קוק בתשובה הנ”ל), בפרק א’ הלכות מלכים הלכה ג’:

אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.

ומוכח מכאן שליהושע היה דין מלך. ואף על פי כן כתב הרמב”ם בהלכה הקודמת: “מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר אותי שלח ד’ למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק”. הרי שאף שליהושע היה דין מלך, לא נצטווה להכרית את עמלק אלא שאול נצטווה. והסבר הדבר הוא על פי האמור: יהושע היה לו גדר של מלך לענין שררה, אבל כדי להכרית זרעו של עמלק לא מספקי מלך מצד ההנהגה אלא צריך שם מלכות. וזהו שנאמר “אותי שלח ה’ למשחך למלך” ולכן לך והכיתה את עמלק.

על פי חילוק זה מוסבר עוד דבר שהעיר עליו המנחת חינוך במצוה תצ”ז: הרמב”ם בהלכות מלכים פ”ג הלכה ח’ כתב:

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך, וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא, ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל.

וקשה, שהרי דין מורד במלכות נלמד מיהושע והרי יהושע הרג את עכן בסקילה, והוא נידון בדין המלכות כמ”ש הרמב”ם בפרק יח הלכות סנהדרין הלכה ו’:

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.

וקשה, הרי אם מדין המלכות היה צריך להרוג בסייף בלבד? אלא שכתב המנחת חינוך, שאם המלך הורג בעבור כבוד עצמו שמרד בו אין לו רשות להרוג אלא בסייף. אבל אם הורג כדי לחזק את הדת ולתקן את העולם כפי מה שהשעה צריכה, כמ”ש הרמב”ם שם הלכה י’, המלך יכול להרג בכל מיתה. והחילוק מבואר לפי האמור, שבדין המורד יש גם כן שני גדרים: המורד בציווי המלך או המבזה את המלך והוא פוגע במהות המלכות, ודינו בסייף בלבד. אבל אם מורד רק בהנהגה של המלך, זה הנלמד מיהושע שהוא מלך לענין ההנהגה ולכן “כל איש אשר ימה את פיך ולא ישמע את דברך לכל אשר תצוונו יומת”. וזו מרידה בסמכות ההנהגה ולכן יומת בכל מיתה שיגזור המלך

וכעין זה כתב כלי חמדה על התורה, פרשת שופטים, שם הביא את הגמרא ביומא (כב ע”ב): “ובשעה שאמר לו שאול לדואג ‘סוב אתה ופגע בכהנים’ יצתה בת קול ואמר לו ‘אל תרשע הרבה'” הרי ששאול נתבע על כך שלא מחל לנוב עיר הכהנים, למרות שהיו מורדים במלכות לפי דעתו. ואילו לגבי דוד מצינו שחז”ל אמרו שלא יפה עשה שלא הרג לשמעי בן גרא. ומה ההבדל שבין שאול לבין דוד?

וכתב בכלי חמדה שבמלכות יש שני ענינים: א. ענין המשיחה שנמשך בשמן וזה קדושת גבוה. ב. מפאת ישראל שקבלו אותו למלך וכבודו הוא כבוד ישראל. ואם כן לגבי מרידה במלכות חמור דינו של שמעי בן גרא מאשר של נוב עיר הכהנים. שהרי דוד אמנם באותם ששה חדשים שיה בורח מפני אבשלום פקע ממנו דגדר מלכות מצד ההנהגה, והיה נדון כהדיוט וכמ”ש לעיל. אבל שם מלכו מצד המשיחה היה לו, והמורד בו כפוגע בקדושת גבוה. והרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מה שאין כן שאול במעשה של נוב שאמנם הקב”ה אמר נחמתי וכו’ ומאס אותו מהיות מלך, אבל נשאר עליו דין מלך מחמת עצם מציאות ההנהגה וקבלת ישראל. ועל זה יכול למחול ולכן אמרו חז”ל שעליו נאמר “אל תרשע הרבה.

אלא שבגדר המורד עדיין הדבר צריך עיון. החתם סופר בתשובה באה”ע סימן קנ”א מסתפק האם המלך יכול למחול למורד במלכות. והרי על פי הדברים שכתבנו הרי תלוי באיזה מורד מדובר, אם מורד בציווי הלך ומזה את המלך הרי פוגע בכבוד המלך ואין לו מחילה. מה שאין כן אם הפגיעה היא רק בהנהגה, המלך יכול למחול. אולם ברמב”ם בהלכות מלכים פרק ג’ הלכה ח’ שהובא לעיל משמע שהמלך יכול למחול על הכל, ולשונו שם: “וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להורגו”. ומשמע שזה רשות ולא חובה להורגו. וכן מפורש בפירוש המשניות בערכים פ”א שהיוצא ליהג במצות הלך מעריך ונערך: “שלפעמים חוזר המלך מדיבורו”.

ומכל מקום ברור שדין חיוב מיתה מדין מורד הוא גם במורד בשררה. שהרי ישראל הם שאמרו ליהשע “כל איש אשר ימרה את פיך לכל אשר תצוונו יומת” ויהושע הרי הוא המקור לדין מורד במלכות כפי שנתאר לעיל. וזהו אכן מה שנפק בשו”ע חו”מ בסימן ב’:

כל בית דין אפילו אינם סמוכים בא”י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות דנים בין מיתה בין ממון.

ולשון המאירי בסנהדרין נ”ב ע”ב, כפי שהבאנו לעיל:

ומ”מ דיני המלכות קיימים בכל זמן, ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור, גדולי הארצות, לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה וכו’ וזהו שנרמז בתורה אל השופט אשר יהי’ בימים ההם.

ע”ע אור המזרח ניסן תשמ”ח מהרב צבי שכטר בשם הגרי”ד סולביצ’יק עמ’ 212, שדין לא ירבה לו נשים הוא מיד במינוי. “והיה כשבתו” וכתב לו: מש תורה רק עד שינהוג במלכות. וזה מ”שהרמב”ם רפ”ג הלכות מלכים: “בעת שישב המלך על כיסא מלכותו, והיינו שדין זה נוהג דוקא בשררה. ראה פרסום של מכון משפטי ארץ, נייר עמדה מס’ 3 בנושא תוקפם ההלכתי של חוקי המדינה בדיני ממונות.

[1]  פוסקים רבים הביאו את דבריו של הראי”ה ביחס לסמכותה של הכנסת במדינת ישראל לחוקק חוקים, ובהם: הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני ט, יב), הרב אליעזר וולדנברג (שו”ת ציץ אליעזר י, א; כ, מג), הרב שלמה גורן (תורת המדינה, עמ’ 26), הריא”ה הרצוג (תחוקה לישראל על פי התורה, א, עמ’ 129), הרב עובדיה יוסף (שו”ת יחווה דעת ה, סד, שסבר בעצמו שתוקף חוקי הכנסת נובע מהכלל “דינא דמלכותא – דינא”, ראה לקמן) וכן הרב דב ליאור (תחומין ג, עמ’ 247).  מתוך פרסום של מכון משפטי ארץ, נייר עמדה מס’ 3 בנושא תוקפם ההלכתי של חוקי המדינה בדיני ממונות וז”ל שו”ת יחווה דעת חלק ה סימן סד

וכן מבואר מדברי הגרא”י קוק בשו”ת משפט כהן (סימן קמד אות יד), שגם בזמן שאין מלך בישראל, חוזרים כל משפטי המלוכה בכל מה שנוגע למצב הכללי של תושבי ארץ ישראל, אל העם השוכן בתוכה, והממשלה הנבחרת על ידו יש לה כל דיני מלכות. וכן כתב בשו”ת ישכיל עבדי חלק ו’ (חלק חשן משפט סימן כח סעיף ב) שהוא הדין לממשלה שיש לה בית נבחרים ומחוקקים, אף על פי שאינם מעוטרים בעטרת מלוכה, דינם דין גמור בעניני המדינה, ושייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, ושכן הדין לגבי מדינת ישראל שאזרחי המדינה בוחרים בכנסת וכו’. ע”ש.

[2] ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע: “אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא” הינו יש מהות של מלך מצד מהות מלכות בלי נבראים ובלי שלטון. ויש: “לעת נעשה בחפצו כלל אזי מלך שמו נקרא” היינו מלכות של שררה שהיא קיימת רק אחרי שנעשה בחפצו כל ויש ברואים שהוא מולך עליהם, שהרי אין מלך בלא עם.

וכיוצא בזה מובא בשם גר”ח שיש שני גדרים בכהן גדול: קדושה הבאה ממשיחה או מריבוי בגדרים בלא קשר עם תפקידו אלא היא מקדשת אותו כגברא של כהן גדול. וקדושה נוספת המבוססת על מינוי והמתייחסת במישרין לתפקידו (ע’ ספר עבודת יום הכפורים לגרי”ד עמ’ יג.).