עבודת הקרבנות בזמן הזה

עבודת הקרבנות בזמן הזה* / הרב יואל עמיטל

אם אין ישראל מקריבין עולה לפני הקב”ה, אין ציון וירושלים נבנה, לפי שאין נבנות אלא בזכות קרבן עולה שהיו מקריבין לפני הקב”ה. (מדרש תנחומא, פ’ צו י”ד)

אחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד הוא העבודה. במדרש תנחומא, שם, מובא:

שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג – אילמלי התינוקות שקורין בספר הקרבנות לא היה העולם עומד.

בוודאי בזמננו שניתן להקריב מבחינה מעשית, חובה עלינו לבחון את הבעיות ההלכתיות המתעוררות בקשר להקרבה.

א. קדושת מקום המקדש

שאלה זו תלויה במחלוקת ר’ יוחנן וריש לקיש בגמרא לגבי אסור במות:

איתמר: המעלה בזמן הזה – ר’ יוחנן אמר: חייב, ר”ל אמר פטור. ר’ יוחנן אמר חייב – קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ריש לקיש אמר: פטור – קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. (זבחים קז ע”ב)

כדעת ר’ יוחנן, הסובר כי קדושה שקידש שלמה את הבית קידשה לעתיד לבוא, מצאנו במשנה:

אמר ר’ יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. (עדויות ח, ז)

לדעת ריש לקיש – ר’ אליעזר, ברישא של משנה זו, חולק על ר’ יהושע וסובר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא.

להלכה – נחלקו בזה הרמב”ם והראב”ד (הל’ בית הבחירה ו, טו). הרמב”ם פוסק כר’ יוחנן שקידשה לעתיד לבא, וכן ידוע שהלכה כר’ יוחנן לגבי ריש לקיש. אולם הראב”ד כתב שם:

א”א: סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו וכו’. ולא עוד אלא שאני אומר, שאפילו לר’ יוסי, דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה’ לעולם. כך נגלה לי מסוד ה’ ליראיו.

מהמאירי בשבועות (טז ע”א). משמע גם כן, שפוסק כראב”ד, משום שאחר שמביא את דעת הראב”ד בהשגותיו, כתב: “והמנהג הפשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו”[1]. לדינא, אמנם מוכיח הרב עובדיה יוסף שליט”א במאמר ב”קול סיני”, שאין לסמוך על זה, אבל מכל מקום משמע מהמאירי שהוא מסכים לדעת הראב”ד.

אם כן, לכאורה, שאלת ההקרבה בזמן הזה תלויה במחלוקת זו – האם קדושת המקדש קיימת או בטלה. אלא שלפי הגמרא בזבחים שהבאנו לעיל, משמע שלמאן דאמר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, אין איסור הקרבה על במה, משום שאיסור ההקרבה על במה קיים רק אם הקדושה קיימת וראוי ליקרב בפנים. ואם כן, אפילו לדעת הראב”ד שסבור כי הקדושה בטלה, הרי אפשר להקריב במקום המזבח, ומשום במה, שהרי הותרו הבמות.

אולם מנגד, טוען הרב פראנק זצ”ל בקונטרס הר צבי (נדפס בסוף שו”ת הר צבי לחלק יורה דעה), שמזבח שנבנה אפילו במקומו – יש לו דין של במת יחיד בלבד. מקור דבריו הוא התוספתא בסוף זבחים: “אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה, אוהל מועד נטוי כדרכו…”. ועל במת יחיד אי אפשר להקריב קרבנות ציבור, כמ”ש במגילה (ט ע”ב): “כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב, אינו קרב בבמה”. ואף קרבן פסח אי אפשר להקריב, כמו שכתב הרמב”ם (הל’ קרבן פסח א, ג): “אף בשעת היתר במות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד… שנאמר: לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך.

הרב פראנק זצ”ל דוחה גם אפשרות להקריב קרבן על תנאי – שאם קדשה לעתיד לבא יהא הקדש לקרבן, ואם לאו יהיה חולין, שהרי הכהן המקריב לובש אבנט העשוי כלאיים, ואם הלכה כראב”ד – הרי הכהן לובש אבנט שלא בשעת העבודה, וחייב משום כלאיים.

אמנם, גם דבר זה שנוי במחלוקת הרמב”ם והראב”ד בסוף הלכות כלאים. הראב”ד שם סובר שכהן הלובש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה אינו לוקה, וא”כ שוב הרי זה ממה נפשך – אם הלכה כרמב”ם הרי קידשה לעתיד לבא ומקריב קרבן, ואם הלכה כראב”ד ובטלה הקדושה, מעשהו יהיה חולין, ומשום כלאים לא ילקה שהרי לבישת כלאיים בבגדי כהונה מותרת גם שלא בשעת עבודה.

אלא, אומר הרב פראנק, גם הראב”ד אינו מדבר אלא בזמן הראוי לעבודה, ולא בזמן שאינו ראוי לעבודה כלל, שהרי מקור דברי הראב”ד הוא מהגמרא:

בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. (יומא סט ע”א)

אם כן, בזמן הזה, לשיטת הראב”ד שקדושה בטלה – גם העזרה כשאר המדינה דמיא – שאסור. על כן, לדעת הרב פראנק זצ”ל נוכל להקריב רק אם נוכל לפסוק הלכה בבירור כרמב”ם, ואנו עדיין סופקים בזה.

מאידך, מסקנת הרב קוק זצ”ל במשפט כהן (סימן צו), שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, שכן דעת רוב הראשונים וכן ההכרעה העיקרית של רוב המשניות והסוגיות, שגם אם קדושה ראשונה של הארץ לא קידשה לעתיד לבא, קדושת מקום המקדש קידשה לעתיד לבא.

ב. קביעת מקום המזבח

הרמב”ם כתב (בעקבות הגמרא בזבחים סב ע”א), שבימי בית שני הוצרכו לנביא שיעיד להם על מקום המזבח:

המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דברי הימים ב’ כ”ב, א): “זה מזבח לעולה לישראל”. (הל’ בית הבחירה ב, א)

ושלשה נביאים עלו עימהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מידותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף-על-פי שאין שם בית. (שם, שם, ד)

הרב קאלישר ב”דרישת ציון”, התייחס לנקודה זו, וכתב שהצורך בנביא היה דווקא אחר חורבן בית ראשון שנתקיים בו “ערו ערו עד היסוד בה” (תהלים קל”ז, ז) ולא נשאר כל יסוד. אבל אחר חורבן בית שני, שנשאר הכותל המערבי, אפשר למדוד מהכותל על-פי המידות שכתב הרמב”ם וכך למצוא את מקום המזבח.

לגבי טענת הרב קאלישר ש”ערו ערו עד היסוד בה” נאמר על חורבן בית ראשון, מעיר הרב פראנק ב”הר צבי”, כי במסכת גיטין (נ”ז ע”ב) מבואר שפסוק זה נאמר על חורבן בית שני דווקא, ובכל זאת אחר חורבן בית ראשון הוצרכו לנביא שיעיד על מקום המזבח, ואי אפשר היה למדוד.

אפשרות נוספת לקביעת מקום המזבח, היה על-פי מדידה מאבן השתיה, שלדעת הרדב”ז[2] היא כיפת הסלע. אולם גם את האפשרות הזו דוחה הרב פראנק, שהרי אין אנו יודעים באיזה מקום בקדש הקדשים היתה אבן השתיה. לדעת הרמב”ם[3] אבן השתיה היתה במערב קדש הקדשים ועליה היה מונח הארון. לדעת התוספות[4] הארון היה במזרח קדש הקדשים. לדעת רש”י[5] הארון היה במרכז קדש הקדשים. לפיכך לא נוכל לחשב את מקום המזבח על-פי מדידה מאבן השתיה.

אפשרות נוספת מעלה הרב קאלישר (בסוף ההוספות למאמר קדישין). בידוע שהר הבית נבנה על-גבי מחילות, “כיפין על גבי כיפין”, מפני טומאת קבר התהום. אך בנוגע למקום המזבח אומר הרמב”ם:

וזה שנאמר בתורה: “מזבח אדמה תעשה לי” – שיהיה מחובר באדמה, שלא יבנוהו לא על גבי ולא על גבי מחילות. (הל’ בית הבחירה א, יג)

על פי זה מציע הרב קאלישר, על ידי חפירות, למצוא את מקום המזבח, שאין תחתיו שום חלל.

אלא שגם דבר זה אינו ברור, ותלוי במחלוקת; ה”משנה למלך” (בהלכות בית הבחירה שם) סבור שהמזבח לא היה כלל על גבי מחילות וכיפין ואילו המלבי”ם[6] סבור, שגם המזבח נבנה על מחילות וכיפין שהרי על-כרחך גם תחת למזבח היו מחילות, משום שגם שם שייך חשש של קבר התהום[7]. על כן צריך גם מתחת למזבח מחילות מפני הטומאה, אלא שהמחילות אינן פתוחות למזבח, ואם הן פתוחות – המזבח נפסל.

הרב קוק זצ”ל, במשפט כהן (סימן צא), דוחה גם אפשרות לומר שמקום המזבח אינו לעיכובא, שהרי כיוון שאין אנו יודעים את מקום המזבח, הרי זה כאילו אין המזבח ראוי להיות במקומו ועל כן מקומו מעכב. חסרון ידיעתנו, לדעת הרב, נקרא: “אינו ראוי” ואם כן קיימא לן: “כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה, בילה מעכבת בו” (מנחות קג ע”ב). לפיכך אי אפשר לבנות את המזבח שלא במקומו אפילו אם מקום המזבח אינו לעיכובא.

שאלה נוספת לגבי ההקרבה היא בנוגע לטומאה, שהרי כולנו טמאי מתים. להלכה נפסק שטומאה דחויה בציבור, הן לגבי בנין המזבח, שטמאים יכולים להיכנס ולבנותו[8] והן לגבי הקרבת הקרבן[9], שכל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן ציבור ובין קרבן יחיד, הרי הוא דוחה את השבת ודוחה את הטומאה.

לגבי קרבן שקרב בטומאה, קיים הבדל בין קרבן פסח לשאר קרבנות ציבור. בקרבנות ציבור כתב הרמב”ם:

כל קרבנות ציבור קבוע זמנם לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת. וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה. והשאר הראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו”. (הל’ ביאת מקדש ד’, י)

ואילו לגבי קרבן פסח פסק הרמב”ם:

פסח שהקריבוהו בטומאה, הרי זה נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. (הל’ קרבן פסח ז, ח)

הבעיה היא, שמכיוון שטומאה דחויה בציבור (ולא הותרה), צריך ציץ לרצות על הטומאה[10], והציץ צריך להיות על ראש הכהן הגדול, והכהן הגדול צריך להיות לבוש שמונה בגדים, כולל את החשן והאפוד.

בקונטרס “דרישת ציון וירושלים”[11] נשללת לגמרי האפשרות של הקרבה, בין השאר בגלל בעיה זו. אולם מסקנת ר’ צבי הירש קאלישר במאמר קדישין, שכל עניין ריצוי ציץ הוא רק משום קנסא והיכא דאי אפשר, דחי בלא ציץ, ואין צריך ציץ לרצות על הטומאה.

ג. בגדי הכהונה

שאלה נוספת בעניין עבודת הקרבנות היא שאלת בגדי הכהונה – אותה מעורר ר’ עקיבא איגר במכתב לר’ צבי הירש קאלישר.

האבנט בבגדי הכהונה עשוי ארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר. לדעת רש”י[12], גם התכלת שבאבנט מופק מדם חילזון, ולא רק התכלת שבציצית. כן משמע גם מן התוספתא (מנחות ט, ו): “תכלת אין כשירה אלא מן החלזון”. מהמשך התוספתא משמע, שמדובר גם על התכלת שבבגדי הכהונה משום שבהמשך הדברים מבארת התוספתא מהם תולעת שני ושש, שאינם קשורים לציצית אלא למעשה המשכן.

תכלת, ארגמן ותולעת שני מעכבין זה את זה (תוספתא מנחות פ”ו), ולפיכך לא ניתן לעשות את הבגדים ללא התכלת.

לדעת ה”משנה למלך”[13], לא רק האבנט של הכהן הגדול, אלא גם זה של כהן הדיוט עשוי מד’ מינים. אולם, ר’ צבי הירש קאלישר סבור, שלא כמשנה למלך, שרק אבנט של הכהן הגדול עשוי מד’ מינים, ואילו אבנט של כהן הדיוט עשוי מצמר ופשתים בלבד, כמו שמשתמע בפשטות מלשון הרמב”ם. הרב קאלישר טוען שאף לדעת המשנה למלך יתכן שהתכלת אינה לעיכובא ומה ששנינו בתוספתא, שתכלת וארגמן ותולעת שני מעכבין זה את זה – דין זה קיים רק כשיש לפניו את כל המינים ואז זה לעיכובא אך כשאין אפשרות לדעת מהי התכלת אין הדבר מעכב.

אפשרות נוספת לביאור התוספתא מעלה הרב פראנק בקונטרס “הר צבי”, לפיה, התוספתא האומרת שמעכבין זה את זה, היא דעת יחיד, שהרי מצינו מחלוקת בין רבי לרבנן בעניין ציצית, אם התכלת מעכב את הלבן (מנחות ל”ח) ולדעת רבנן התכלת אינה לעיכובא. הרב פראנק טוען כי מסתבר שאותה מחלוקת קיימת גם בבגדי כהונה, משום שלמדים תכלת של בגדי כהונה מתכלת של ציצית[14]. אם כן יתכן איפוא שהתוספתא מדברת רק אליבא דרבי שסובר שמעכבין זה את זה, אבל לרבנן – תכלת ולבן אין מעכבין זה את זה בין בציצית ובין בבגדי כהונה.

שאלה נוספת מעלה ר’ עקיבא איגר במכתבו:

ואף אם היה לנו רשות להקריב, מלבד מה שכתב חתני נ”י (ה”חתם סופר”) לנכון בעניין בגדי כהונה בתכלת וארגמן, גם יהיה תועלת רק לפסחים, כי קרבנות יחיד אין באין בטומאה, וקרבנות ציבור צריך להיות משקלי ישראל.

לגבי הבעיה שקרבנות ציבור צריכים להיות משקלי כל ישראל, טוען הרב קאלישר שאחד יכול לתת ולזכות על-ידי אחר לרבים, לפי שזכין לאדם שלא בפניו. וראיה מימי עזרא שלא היו רוב ישראל ואף-על-פי-כן הקריבו אז קרבנות ציבור.

דבר זה מבואר ברמב”ם:

אף כל קרבנות ציבור שהתנדב אותן יחיד משלו – כשרים, ובלבד שימסרם לציבור. (הל’ כלי המקדש ח, ז)

שאלה אחרת קיימת בנוגע לייחוס הכהנים. וז”ל הרמב”ם:

כל הכהנים בזמן הזה בחזקה – הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם. אבל תרומה של תורה וחלה של תורה – אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. (הל’ איסורי ביאה כ’, א)

בשו”ע (או”ח תנז) מביא הרמ”א בשם מהרי”ן, שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן, כלומר: אפילו בתרומה דרבנן אין סומכים בזמן הזה על החזקה. בעל “מגן אברהם” כתב, שדין זה משום שאין מחזיקים אותו ככהן וודאי דדילמא נתחללה אחת מאמותיו, ומביא שכן פסקו המהרש”ל והמהר”ל. כך למד הרשד”ם[15] מדברי הריב”ש, שכל המוחזקים היום לכהנים הם ספק כהנים. לכאורה, אם אכילת תרומה מותרת רק לכהן מיוחס, כל שכן לגבי עבודה של המזבח שצריך דווקא כהן מיוחס.

איזהו כהן מיוחס? – זאת מבאר הרמב”ם:

כל שיעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח. שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו, לא היו מניחין אותו לעבוד. (הל’ איסורי ביאה כ, ב)

לדעת הרב קאלישר, כל עניין יוחסין הוא מדרבנן, ומן התורה אזלינן בתר רוב וחזקה. אלא שלכתחילה צריך דווקא כהן מיוחס עם עדות, כמו שמבואר ברמב”ם. וכן אומר השדה חמד[16]: “שדעת הרבה מרבנן בתראי מסכמת להלכה ולמעשה, דהעיקר הוא, דהכהנים בזמן הזה הם כהנים וודאים, ובקדושתם וחזקתם הם עומדים לכל דבר מדיני כהונה.

כן היא גם מסקנת ה”חת”ם סופר”[17], שדן במעשה המובא בכפתור ופרח (פרק ו’), לפיו ר’ חננאל מפריש עלה לירושלים ורצה להקריב קרבנות בזמן הזה בשנת שבע עשרה לאלף השישי, וז”ל:

ע”כ לפענ”ד לא צריכים לכהן מיוחס, ונאכל שם מן הפסחים עכ”פ, שהותר טומאה בציבור בערב פסח ולא צריך לשקלים ולא לכהן גדול. (שו”ת “חתם סופר”, יורה דעה, רלו)

ה”חתם סופר” מוסיף שלגבי קרבנות, החשש שמא הכהן חלל הינו יותר קל, כמו שמבואר ברמב”ם:

כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל – עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא. ואם עבד לא חילל, שנאמר:”ברך ד’ חילו ופעל ידיו תרצה” – אף חולין שבו תרצה. (הל’ ביאת מקדש ו, י)

הרב קאלישר מוסיף ומוכיח שאין צורך בייחוס, מן המשנה:

אמר ר’ יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב… (עדויות ח, ז)

פרש ר’ עובדיה מברטנורא, שאינו בא לברר ספק משפחות המטומעות. ובפירוש “תפארת ישראל” כתב, שאינו בא לברר חללים שנתערבו בכהנים. וכן מוכיח הרב קאלישר מהרמב”ם, שבמקום אחד[18] כתב, שיעמוד נביא קודם מלחמת גוג ומגוג ולא יפסול אנשים שהם בחזקת כשרות. ואילו בהמשך[19] כתב שבימי מלך המשיח כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל יתייחסו כולם על פיו ברוח הקדש שתנוח עליו. הרי שמה שכתב ברישא אמור לפני בא המשיח, ועוד לפני שכולם יתייחסו על פיו – כל הכהנים בחזקת כשרות.

הערות לעבודת הקרבנות בזמן הזה *

הרב יהודה שביב

לגבי הבעיה המרכזית של חידוש העבודה – קביעת מקום המזבח, מביא הרב יואל עמיטל את רעיונו של הרב קאלישר שניתן לגלות את מקום המזבח ע”י חפירות. אותו מקום בהר הבית שאינו חלול תחתיו – הוא מקום המזבח. לטענת הרב יואל עמיטל, אין בעצה זו תועלת כי עצם הדבר שנוי במחלוקת, ודעת המלב”ים שגם המזבח נבנה ע”ג מחילות וכיפין.

דומה שאדרבא, דווקא על-ידי חפירות ניתן יהיה לגלות אם צדק המלב”ים אם לא. אם אכן נמצא שכל השטח חלול פרט למקום המזבח המשוער, יתברר שלא צדק המלבי”ם, ויתגלה מקומו המשוער של המזבח. ואם יימצא שהכל חלול, כי אז את מקום המזבח אמנם לא מצאנו, אך לפחות בררנו את האמת במחלוקת הנ”ל.

יש רק לקוות שבזמננו שלנו, אין מקום לחששו של רבי דוד פרידמן מקרלין שכתב בשעתו (לפני כששים שנה):

לא יודע אם תרשה אותם הממשלה לבדוק מקומו ולחפור אם יש תחתיו מחילות וכיפים.

אמנם דעתו שלו היתה שמקום המזבח למצווה ולא לעיכובא, אך הוא שלל חידוש העבודה מטעמים הלכתיים אחרים.

לגבי דברי הרב קוק זצ”ל במשפט כהן שאי ידיעתנו נחשב “אינו ראוי” – ראה בהמשך דבריו (בסימן צב), שהעלה, שזה נחשב “ראוי”, כיוון שראוי להיוודע מקומו בנבואה או ברוח הקודש השייכת אף בימינו, עיי”ש.

הרב יואל בן נון

הרב יואל עמיטל הביא את דברי הרב פרנק ב”הר צבי” הדוחה אפשרות למדוד ולמצוא את מקום המזבח לפי אבן השתיה, על פי דברי הרדב”ז, שהסלע אשר במסגד עומר הוא אבן השתיה ללא ספק (שו”ת הרדב”ז ה”ב סי’ תרצ”א). לפי זה היינו יכולים למדוד ולמצוא את מקום המזבח לפי המידות השנויות במסכת מידות. אולם אפשרות זו נדחית על ידי הרב פרנק (מקדש-מלך ע”מ קכה), מכיון שיש מחלוקת ראשונים אם אבן השתיה היתה במערב קדש הקדשים (רמב”ם), במרכזו (רש”י), או במזרחו (תוספות).

ותמיה לי טובא, שהרי קדש הקדשים הוא ברבוע כ’ על כ’ אמה, ומקום המזבח ברבוע ל”ב על ל”ב אמה, ואם כן אפשר בוודאי לצמצם י”ב אמה בתוך מקום המזבח, שהם בודאי מקומו, אם נמדוד מאבן השתיה. ושמא תאמר שאי אפשר לבנות מזבח ל”ב על ל”ב אמה כדינו, כאשר חלק ממנו מחוץ למקומו (כך באמת סובר הרב פרנק, שם) – הרי יכולים אנו לעשות מזבח קטן יותר כפי המדות הוודאיות לנו, כלומר י”ב על י”ב אמה, שהרי כן כתב הרמב”ם בפירוש:

ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין, וכל מזבח שאין לו קרן יסוד וכבש ורבוע, הרי הוא פסול, שארבעתן מעכבין. אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינן מעכבין, והוא שלא יפחות מאמה על אמה ברום שלש אמות, כשיעור מקום המערכה של מזבח מדבר. (הל’ בית הבחירה ב, יז)

כל זה נפסק לפי הגמרא בזבחים (סב ע”א). אם לא נוכל להכריע, אם כן, היכן בקדש הקדשים בלטה אבן השתיה, נוכל לצמצם חלק ודאי ממקום המזבח ולבנות שם מזבח זמני, קטן יותר, באותו גודל, עד שירחיב ה’ ונדע יותר ונוכל לבנות את המזבח כמזבח שעשו בני הגולה בימי עזרא על-פי דברי הנביא יחזקאל.

כיוון שלא ראיתי מי מגדולי הדורות, שיחלוק על הרדב”ז בבטחונו המוחלט בזיהוי אבן השתיה עם הסלע, ואם הרב י”מ טוקצ’ינסקי סומך את שתי ידיו על דברי הרדב”ז ומסייע להם ממקורות קדומים שונים (נסתרות דרשב”י, פרקי דר”א סוף פ”ל, מכתב מתלמיד הרמב”ן ומסורות מוסלמיות), הרי שיש בידנו נקודת אחיזה למציאת מקום מזבח, לפחות בחלקו, בוודאות, אם נרצה.

——————————————————————————–

* פורסם ב”עלון שבות” שנה ב’ גליונות ח-יא.

[1]. מכאן ראיה שלא כדעת הרב קוק זצ”ל שכתב כי גם לדעת הראב”ד יש איסור, לפחות מדרבנן, להכנס להר הבית (משפט כהן צ”ו, ו).

[2]. שו”ת רדב”ז ח”ב, סימן תרצ”א.

[3]. הלכות בית הבחירה ד, א.

[4]. בבא בתרא כה ע”א ד”ה וצבא.

[5]. מגילה י ע”א ד”ה אינו מן המידה.

[6]. “התורה והמצוה” סוף פרשת יתרו.

[7]. כמסופר בירושלמי (סנהדרין א, ב), שבימי חזקיה מצאו תחת המזבח את גולגולת ארנן היבוסי.

[8]. משנה תורה, הלכות בית הבחירה ז, כג.

[9]. משנה תורה, הלכות ביאת המקדש ד, ט.

[10]. כך משמע מן הגמרא בפסחים, וכן מבואר ברמב”ם בהלכות ביאת המקדש ד, ז.

[11]. בשו”ת “שאילת דוד” לר’ דוד פרידמן מקרלין.

[12]. בפירושו לשמות כ”ה, ד.

[13]. ראה “משנה למלך” על הלכות כלי המקדש ח, א).

[14]. ראה תוספות מנחות מב ע”א ד”ה משום.

[15]. בתשובה רלה בחלק אבן העזר.

[16]. המערכת הכ”ף, כלל צב.

[17]. לדעתי קשה לסמוך על תשובה זו למעשה, לפי שהחתם סופר לא מתייחס בה לשאר הבעיות, שההקרבה בזמן הזה מעוררת.

[18]. הל’ מלכים יב, ב.

[19]. שם, הלכה ג.

* פורסמו ב”עלון שבות” שנה ב’ גליון יא.