ב”ה

“ציונות” של הרמב”ם

הקדמה:[1]

יש ששמו את הדגש ביום העצמאות על כך שעל ידי מדינת ישראל ניתנה לנו האפשרות לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל, וכמו שכתב הרמב”ן בהשגות ספר המצות לרמב”ם, למ”ע ד’:

שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב”ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ.

אולם גם על פי הרמב”ם ואולי במיוחד על פי הרמב”ם ניתן לבסס את התפיסה שרואה את מדינת ישראל בעינים משיחיות ולכן כראשית צמיחת גאולתינו. להלן נדון במספר נושאים הקיימים ברמב”ם בענין זה: עניינה ומשמעותה של מלכות ישראל שחזרה, חביבות וחובת הישיבה בארץ ישראל, קדושת ארץ ישראל ומרכזיות ארץ ישראל ברמה המחשבתית.

א. מלכות ישראל

במשנה ביומא פרק חמישי מבואר שכהן הגדול היה מתפלל תפילה קצרה בבית החיצון לאחר שיצא מבית קדשי הקדשים לאחר שהכניס את הכף והמחתה. והגמרא אומרת שהיה מתפלל “יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו שאם היתה שנה זו שחונה תהיה גשומה…” וגם ש”לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה”, ובפירוש המשניות לרמב”ם כתב את התפילה שהיה מתפלל והוסיף: “ואח”כ מתפלל בהתמדת שלטון הצדק והאמת וזהו תכלית הכל”. אבל ברמב”ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה יא הרמב”ם מכניס ענין זה בעוד מקום:

ומברך על המקדש ברכה בפני עצמה יהיה עניינה שיעמוד המקדש ושכינה בתוכו וחותם בה בא”י שוכן בציון, ומברך על ישראל ברכה בפני עצמה עניינה שיושיע ה’ את ישראל ולא יסור מהן מלך וחותם בה בא”י הבוחר בישראל, ומברך על הכהנים ברכה בפני עצמה עניינה שירצה המקום מעשיהם ועבודתם ויברכם וחותם בה בא”י מקדש הכהנים, ואחר כך אומר תפלה ותחנה ורנה ובקשה כפי מה שהוא רגיל וחותם הושע ה’ עמך ישראל שעמך ישראל צריכין להושע בא”י שומע תפלה.

דבר זה אין לו שום מקור, לא במשנה ולא בתוספתא או בגמרא. שענין הברכה הוא שלא יסור מהם מלך. משום שכשיש מלך לישראל יש לדבר משמעות עמוקה מבחינת הקיום של עם ישראל.

הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ט’ הלכה ב’ כותב:

אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

מלכות ישראל כשהיא לעצמה היא תופעה של ימות המשיח. ולכן רבי עקיבא דימה שבן כוזיבא הוא מלך המשיח וכתב בהלכות מלכים פרק יא הלכה ג

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.[2]

והזכיר דבר זה גם בהלכות תעניות פרק ה הלכה ג

ותשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים (ירמיהו כ”ו) ציון שדה תחרש.

חשיבות המלכות מבוארת גם ברמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה א

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

ב. חביבות ארץ ישראל

הרמב”ם כותב בדרך כלל ענינים שהם קשורים למחשבה בסוף הספרים או לפחות בסוף פרק. לעומת זה כשהרמב”ם עוסק בעניני ארץ ישראל, הרמב”ם יוצא מגדרו ומכניס ענין חיבת ארץ ישראל באמצע הלכות מלכים בפרק ה’:

הלכה י

גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.

הלכה יא

אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו, ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות, ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ”כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.

הלכה יב

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו”ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע”ז, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים,[3] ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו, כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו.

וכמובן הרמב”ם מביא להלכה את כל אותם הדינים המבוארים בגמרא בכתובות דף ק”י ע”ב, שהכל מעלין לארץ ישראל: את כל ההלכות הקשורות לישוב הארץ הביא, את דין הכל מעלין לארץ ישראל הביא הרמב”ם בהלכות אישות פרק יג הלכה יט. הלכות עבדים פרק ח’ הלכה ו’ שהמוכר עבדו לחו”ל יצא לחרות.

ג. מצות ישוב ארץ ישראל ברמב”ם.

מקור מצות ישוב ארץ ישראל הוא בפסוק בפרשת מסעי (במדבר לג,נג) “והורשתם את הארץ, וישבתם בה: כי לכם נתתי את הארץ, לרשת אותה”.

הרמב”ם לא מנה את מצות ישוב ארץ ישראל בתרי”ג מצות. והרמב”ן בהוספות לספר המצות במ”ע ה’ מנה את ישוב ארץ ישראל במנין המצות.

אמנם הרמב”ם לא הביא את מצות ישוב ארץ ישראל כמצוה, וצריך אמנם הסבר. אך את כל ההלכות הקשורות לישוב הארץ הביא, את דין הכל מעלין לארץ ישראל הביא הרמב”ם בהלכות אישות פרק יג הלכה יט. הלכות עבדים פרק ח’ הלכה ו’ שהמוכר עבדו לחו”ל יצא לחרות. ויותר מהכל ברמב”ם הלכות מלכים פרק ה’ הלכות ט-יב שם דבר בשבח ארץ ישראל, ושלא כדרכו גם באמצע הלכות. ושם הלכה מיוחדת בהלכה י’ שהובאה לעיל שאין לה שום השלכה מעשית: “גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”.

אם כן מדוע הרמב”ם לא מנה במנין המצות את מצות ישוב ארץ ישראל? כתב בציץ אליעזר ח”ז סימן מח, בשם הרב קוק:

אזכיר בנוגע לזה רק מה שראיתי בשו”ת תולדות יעקב (מבעל שארי יעקב), חחו”מ סי’ ח’ שעמד על המחקר על שהרמב”ם השמיט ממניין מצוותיו מצוות יישוב א”י, שרבות דיברו על כך הפוסקים ומבאר, ודומה דמטו לה גם משמיה דמרן הגרא”י קוק ז”ל, מפני שכבר כלל לנו הרמב”ם בשרשים שלו, בשורש ד-ה, שאין למנות ציוויים הכוללים התורה כולה או מצוות הרבה, כאילו יאמר עשה כל מה שציויתיך, ומשום כך לא מנה גם מצוות יישוב ארץ ישראל במצוות עשה, מפני שהיא מצווה שכוללת הרבה מצוות ביחד, כמו שאמרו מ”מ צותה תורה לישב בארץ כדי לקיים מצוותיה, הרי מצווה זו של ישיבת א”י היא מצווה כזו אשר ע”י נעשות מצוות הרבה ונקראת מטעם זה מצווה כוללת ומצווה כזו לא חשב הרמב”ם במניין המצוות שלו.

אבל דבר זה לא יתכן משום שכוונת הרמב”ם במה שכתב מצוה כללית, היינו שאין לזה שום נפ”מ למעשה, והרי בישוב א”י יש נפ”מ למעשה ולכן לא יתכן שהרמב”ם לא מנה מצוה זו.

ע’ לשון הרמב”ם בספר המצות בשורשים שורש ד’:

השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (משפטי’ כג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכאמרו (קדושים יט) את חקותי תשמורו, ואת משפטי תעשו (אח”מ יח) ושמרתם את משמרתי (ס”פ אח”מ) ורבים כאלה. וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו (קדושים יט) מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו כי אמרו קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים (שם כ וסוף שמיני), הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו.

ההסבר המסתבר ביותר, נראה כמ”ש באבני נזר יו”ד סימן תנד, ד”ה אך התירוץ הנכון. שכתב שלרמב”ם נכלל במצות החרם תחרימם, ומטרתה היא ישוב ארץ ישראל ולכן לא מנה הרמב”ם לחוד ישוב ארץ ישראל, כפי שלא מנה עשיית ארון משום שמנה מצות בנין בית הבחירה, שמטרתו גם ארון וכפורת. אבל רמב”ן לשיטתו שמנה גם ארון וגם בנין בית הבחירה.

דבר זה, שיסוד מצות ישוב ארץ ישראל הוא במצות החרם תחרימם, דהיינו ביעור עבודה זרה, כך עולה מהרמב”ם בהלכות מלכים פרק ו’ הלכה א’ שכתב:

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך

ובהלכה ד’ כתב:

ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו’ רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה’ היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

דהיינו שלכאורה אם לא שהקב”ה חזק את לבם לקראת המלחמה, מבחינה עקרונית, הרי אם היו מקבלים שבע מצות בני נח לא היה ניתן לכבוש את ארץ ישראל אלא היינו צריכים לגור בתוכם. וזה משום שעיקר המצוה כרוכה בביעור עבודה זרה.

ולפי זה אפשר להבין ברמב”ם את גדר מלחמת רשות: נראה שגם מלחמת רשות מטרתה היא לבער ע”ז. וזה קשור עם מה שכתב הרמב”ם להלן פרק ח’ הלכה י’ שמשה רבנו צווה מפי מגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג.

וע’ עוד ברמב”ם הלכות ע”ז פרק י’:

אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהן שלום ונניח אותם לעובדה, שנאמר “לא תכרות להם ברית” (דברים ז,ב), אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר “ולא תחונם” (שם). לפיכך אם ראה עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.

ומהות מלחמת מצוה באר הרמב”ם בפרק ה’ הלכה א’:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

והרי בדין קריאה לשלום שנוהגת גם במלחמת רשות, בפרק ז’ הלכה טו כתב הרמב”ם:

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה’ לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה’ אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו’ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלהיך.

והרי קריאת הכהן היא במלחמת רשות, שהרי הקריאה מי האיש הירא ורך הלבב, היא רק במלחמת רשות אבל במלחמת מצוה יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואם כן קשה: ומה יחוד השם יש במלחמת רשות שהיא להרבות גודלו ושומעו? אלא שודאי כיון שהמלחמה היא מלחמת ביעור עבודה זרה, לכן גם מלחמת רשות היא מלחמה על יחוד השם.

מה הדין כאשר המלחמה היא נגד עמים, שאינם עובדי אלילים וכבר קיבלו עליהם שבע מצוות – האם מותר להילחם נגדם, כאשר המטרה היא אך ורק הרחבת גבול ישראל ולא מתלווה אליה מטרה נוספת של קבלת שבע מצוות? תשובה לשאלה זאת ניתנה על ידי החזון איש זצ”ל (חזון איש על הרמב”ם, הלכות מלכים פ”ו):

ואף לדעת רבנו דגם בשאר אומות צריך לקבלת ז’ מצוות ומשמע דאם קיבלו ז’ מצוות ולא מס ועבדות כשאין להילחם בהן, נראה דהיינו דווקא בבאין לקבל השתא ז’ מצוות. אבל אותן שמקיימין ז’ מצוות מקודם אין רשאין לבוא עליהן במלחמה.

מכל מקום, בענין שפתחנו בו: הרמב”ם לא הביא את המצות ישוב ארץ ישראל, לפי אבני נזר כיון שזה נכלל במצות הכרתת שבעת עממים שיסודה הוא ביעור עבודה זרה.

ד. קדושת ארץ ישראל:

כידוע הכוזרי מדמה את ארץ ישראל במשל הכרם למקום שיש בו סגולות יסודיות. לרמב”ם ההבנה היא שונה: ארץ ישראל קדושה בגלל שאנו מקדשים אותה במעשה שהוא מקדש: גם קדושה ראשונה וגם קדושה שניה באו על ידי מעשה: דבר זה מבואר ברמב”ם בהלכות תרומות פ”א הלכות א-י:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

בצורה יותר חריפה כתב הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז כשמסביר את ההבדל בין קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה:

ולמה אני אומר במקדש וירושלים, קדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים, מפני השכינה; ושכינה, אינה בטלה: הרי הוא אומר “והשימותי את מקדשיכם” (ויקרא כו,לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הם עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה–הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

וכאן מדגיש הרמב”ם, שאם בטל הכיבוש ונפטרה הארץ מן המעשרות, “שהרי אינה ארץ ישראל”, כלומר שכיון שאין מעשה מקדש הרי אין זו ארץ ישראל!

וכן לגבי כיבוש יחיד כתב הרמב”ם בהלכות תרומות פרק א’ הלכה ב:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו. דהיינו ארץ ישראל הופכת להיות ארץ ישראל על ידי מעשה המקדש, ולכן יחיד לא יכול לקדש.[4]

ה. מרכזיות ארץ ישראל ברמב”ם בהלכות קידוש החודש.

ביצוע קדוש החדש בזמן הזה: רמב”ם פ”ה ה”א:

כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות… ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראיה… ומאמתי נתחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע, אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין”. ובפרק ה’ הלכה יג כתב הרמב”ם: זה שאנו מחשבין הזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרים שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא. כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בבו בני ארץ ישראל איזה יום הוא ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין”

סה”מ מ”ע קנג:

 …ובכאן שורש גדול משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה… ואני אוסיף לך באור, לו הנחנו דרך משל שני ארץ ישראל יעדרו בארץ ישראל חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שללא ימחה אותות האומה מכל וכל… כי מציון תצא תורה… וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שארנוהו באור אין ספק בו” הסבר הדבר על פי משך חכמה. שקשר את הדבר לסמיכה שלדעת הרמב”ם גם בזמן הזה יתכן לחדש את הסמיכה,עיין הלכות סנהדרין לרמב”ם פ”ד הלכה ו’. וכתב הרמב”ם בהלכה יא שם: הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים. נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החככמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן… והדבר צריך הכרע. ודבר זה נעשה על ידי חכמי צפת בשנת רח”ץ, ובזה נחלקו מהרי בי רב ומהרלב”ח. וע”ע בדברי הרמב”ם בפירוש המשניות בפ”א מסכת סנהדרין: “ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה” (ופלא שזה לא הוזכר ע”י הגרי”ד שם).

כאן, כמו בקידוש החדש, יש לרמב”ם חידוש דין בעניני ארץ ישראל: שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל הרי אפשר לחדש את הסמיכה. וזה כמו שכתבנו, שענין חידוש הסמיכה תלוי בהסכמת כל ישראל. ולכן דבר שכל ישראל מסכימים הרי חל כאילו יש בית דין הגדול. ושני דברים אלו כתב הרמב”ם מסברא (אומנם יותר מפורש ענין הסמיכה שהוא מסברא מאשר מה שכתב לגבי קידוש החדש, אבל לא מצאנו לזה מקור אחר). ואומר על פי זה “משך חכמה” בפרשת בא, שלענין זה של חשבון השנים, הרי כל ישראל מסכימים כמובן, ולכן יש תוקף למה שכל ישראל עושים כאילו זה נעשה על ידי בית דין הגדול, ואין צריך שיהיה בפועל בית דין הגדול שהרי סמכות כל ישראל היא כמו בית דין הגדול.

מקור הדברים הוא בגמרא סוף מסכת ברכות:

אמר רב ספרא רבי אבהו הוה משתעי כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם למה באתם אמרו ליה ללמוד תורה באנו. הכריז ]עליהם[ אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל אומר הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל. התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם אנשים הללו של שוא הם של תהו הם. אמרו לו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ אמרו לו הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר אחיה יבנה מזבח חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חס ושלום יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה משום שנאמר (ישעיהו ב) כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”.

בנוסף, ע’ רמב”ם הלכות בכורים פב שאין מביאין בכורים אלא “משבח הארץ”, וביטוי זה אינו במשנה, אלא בבריתא מנחות פד ע”ב.

נספח:

רמב”ם הלכות מלכים פרק יב

הלכה א

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו”ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן. +/השגת הראב”ד/ אל יעלה על הלב שבימות המשיח כו’ עד משלים. א”א והלא בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ.+

הלכה ב

אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו’, ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.

[1]  חלקו ניתן בשעור בישיבת ההסדר שעלבים ביום העצמאות תשס”ו. חלקים אחרים ניתנו בימי עצמאות קודמים.

[2]  אמנם, שני דברים ניתן ללמוד מכאן: גם שתופעה כזו צריך לראות בעינים “משיחיות” וגם את העובדה שר”ע וחכמי דורו טעו. אלא ששם הטעות היתה משום שאכן נפסקה המלכות ועם ישראל גלה לגמרי.

[3]  ואף על פי שדוד היה באותו זמן בגת והרי זה גם כן משטח ארץ ישראל המובטחת אף שלא כבשו, אלא שלגבי מצות ישוב ארץ ישראל, לגור במקום שאין עליו ריבונות של ישראל הרי זה כמו לגור בחוץ לארץ (ב”רשות” פלישתית או פלשתינית). והדברים מפורשים בתוספתא עבודה זרה פרק ד’ הלכה ה’:

הרי הוא אומ’ ושבתי בשלום אל בית אבי שאין תלמ’ לומ’ והיה י”י לי לאלהים ואו’ לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה וכן הוא אומ’ בארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני י”י ולפני עמו וכי תעלה על דעתך שישר’ מכבשין את הארץ לפני המקום אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת וכן הוא אומ’ כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י”י לאמר ל’ ע’ אלהים אחרים וכי תעלה על דעתך שדוד עובד עבודה זרה היה אלא דרש דוד ואמ’ כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה שנ’ ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי כל זמן שהן עליה כאילו נטועין הן לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי הא אינן עליה כאילו אינן נטועין הן לפני באמת לא בכל לבי לא בכל נפשי.

הדברים אמורים כנגד דברים שאמר חנן פורת ונתפרסמו בערוץ 7 בי”ד אייר תשס”ו: “לשאלת כתבנו עוזי ברוך מה עדיף פינוי מהבית או הישארות תחת ריבון פלסטיני אמר הרב פורת ‘אם השאלה היא מה פחות חמור מבחינה תיאורטית, אם יגיע שלב שמדינת ישראל רוצה לגרש אותנו, נגיד לה תעזבי אותנו ונישאר בריבונות זרה ולא חלילה נעזוב חלקים מארץ ישראל’. פנחס ולרשטיין מראשי מועצת יש”ע אמר כי המתיישבים ביהודה ושומרון הם חלק מארץ ישראל וכל חלומם במשך השנים היה ליישב את אדמת ארץ ישראל ולא לשבת תחת ריבונות זרה”, אמר וולרשטיין.”

[4]  ויתר על כן, אפילו לגבי מקום המזבח מאריך הרמב”ם בסיבה שהוא נהיה למקום קדוש, בהלכות בית הבחירה פרק ב’ הלכה ב’:

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.