מעמיד בדבר המקבל טומאה

ב”ה

בענין מעמיד בדבר המקבל טומאה

סוגית הסומך סוכתו בכרעי המטה, כ”א ע”ב במשנה:

הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה. רבי יהודה אומר  אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה.

ובגמ’:

מאי טעמא דרבי יהודה פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר מפני שאין לה קבע וחד אמר  מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. מאי בינייהו כגון שנעץ שפודין של ברזל וסיכך עליהם. למאן דאמר לפי  שאין לה קבע הרי יש לה קבע ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי מעמידה בדבר המקבל  טומאה. אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סיכך על גב המטה כשרה. מאי טעמא למאן דאמר לפי שאין לה קבע  הרי יש לה קבע למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה.

רש”י ד”ה לפי שאין לה קבע, ר’ יהודה לשטתו שדירת קבע בעינן. וכן כתב הרמב”ם בפירוש המשניות.

ברש”י משמע שבעית מעמיד היא מן התורה, משום שזה נחשב כסכך ע’ רש”י ד”ה שמעמידה:

שמעמידה כו’ – ואף על פי שלא למדנו פסול אלא לסכך, הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין – הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה.

אבל רמב”ן  במלחמות כתב שזה רק מדרבנן שלא יאמרו כשם שזה ראוי להעמיד כך מסככין בו.

והרב ר’ אברהם ז”ל פי’ טעם לפי שאין לה קבע מפני שהוא משתמש במטה וכרעי המטה צריכין לה ודמיא ליה לר’ יהודה כמי שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. וכתב כדברי האומר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה שהיא גזירה שלא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו ומודה ר’ יהודה בראש האילן ועל גבי גמל שלא גזרו בהם משום דלא שכיחא ואני אומר סומך סוכתו במחובר כסומך במקבל טומאה אבל עושה סוכתו בראש האילן ששנו כשרה היינו עושה דפנות על האילן וסומך סכך עליהם אי נמי בצדדין כדאיתא בשילהי שבת דמ”מ אינו מעמיד ממש במחובר אלא שהמחובר סומך את המעמיד וכיוצא בזה הכשירו דמעשה קרקע בעלמא קא עביד והיינו דאביי דאמר סיכך על גבי מטה שנעץ עליה קונדסין עומדין וסיכך על גבן כשרה:

ונפ”מ אם המדובר בדין  דאוריתא או בחומרא דרבנן, עיין שער הציון למ”ב סימן תרל אות ס’ שכיון שזה מדרבנן יש לסמוך על המקילין.

רי”ף מביא את דברי אביי: ” אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סכך על גבי המטה כשרה”. לכאורה זו ראיה שהלכה כדברי ר’ יהודה. בעל המאור כתב  שמדברי הרי”ף משמע שהלכה כר’ יהודה, אבל הוא פוסק שהלכה כחכמים שתמיד כשרה.

לדעת הרי”ף האם הלכה כטעם של דבר המקבל טומאה או כטעם קבע? גמ’ לעיל ז’ ע”ב, כולהו ס”ל דירת קבע בעינן. והלכה שדירת עראי בעינן, וא”כ אין הלכה כך וע”כ לכאורה ההלכה כרבי יהודה מטעם שאין מעמידים בדבר המקבל טומאה.

ירושלמי פרק ב’ הלכה ב’  (הובא בתוס’, ברמב”ן במלחמות וברא”ש) לכאורה שונה מאשר הבבלי:

מתני’ הסומך סוכתו לכרעי המטה כשירה ר’ יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה:

[דף ט עמוד א] גמ’ אמר רבי אימי משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים. אמר ר’ בא משם שאין מעמידין על גבי דבר טמא. והא תני מעשה באנשי ירושלים שהיו משלשלין מיטותיהן לפני חלונותיהן והיו מסככין על גביהן. אין תימר משם שאין מעמידין על גבי דבר טמא הרי מעמידין על גבי דבר טמא. הוי לית טעמא אלא משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים:

אבל תוס’  רמב”ן ורא”ש למדו בטעם קבע כירושלמי, וא”כ הבינו שזה הטעם של הבבלי ג”כ. אבל צ”ע איך זה נכנס  בלשון קבע.

ע’ רא”ש סי’ א’ שמקשה “לטעמא דמעמידה בדבר המקבל טומאה אם סיכך על מחיצות אבנים תהיה פסולה הואיל והעמיד הסכך בדבר שאין גידולו מן הארץ”

ובהמשך, מסביר את דברי אביי בבבלי, כירושלמי:

אמר אביי לא שנו אלא סומך אבל סיכך על מטה כשרה. פי’ שלא סמך הסכך על הכרעים אלא ע”ג יתידות אבל כל דופני הסוכה אינו אלא מן המטה משלשה צדדין. דלא גמרינן פסול המחיצות לסוכה אלא לסכך וזה לא הוי (ליה) מעמידו במקבלי טומאה ולענין קבע נמי יש קבע לסכך

תמיה לי מה בא אביי להשמיענו משנה שלמה היא ר”י אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה הא יכולה לעמוד בפני עצמה כשרה וא”ת לפי הירושלמי דמפרש לפי שאין עשרה טפחים מכרעי המטה ועד הגג מה לי סמך ומה לי סיכך על גב המטה וי”ל כיון שאין הסוכה נסמכת על המטה ואי שקיל לה למטה איכא אויר עשר וסוכה מתקיימת הרי יש לה קבע ואינה נפסלת בשביל שהכניס בה מטה ומיעט אוירא מידי דהוה אכרים וכסתות דפ”ק דלא הוי מיעוט לא לענין עשרים ולא לענין עשרה והשתא נמי מיתרצן נמי קושייתי דהא אתי אביי לאשמועינן

ומדהביא רב אלפסי דברי אביי נראה שפוסק כר’ יהודה וטעמיה כיון דשקלו וטרו אמוראי לפרש טעם דבריו וגם אביי אמר דבריו אליבא דר’ יהודה אלמא סבירא להו כוותיה וגם אני אומר דטעם קבע עיקר כדאיתא בירושלמי ולא ידענא מאיזה טעם יכשירו רבנן היכא דסמך הסכך על כרעי המטה ואין מכרעי המטה עד הגג עשרה דירה סרוחה היא הלכך נראה דר’ יהודה לפרושי דברי ת”ק אתא וליכא הכא פלוגתא:

למסקנת הרא”ש טעם קבע עיקר ואין חשש למעמיד בדבר המקבל טומאה. אבל לרמב”ן במלחמות חוששים לטעם דבר המקבל טומאה.

וע’ ר”ן בשם רמב”ן במלחמות, ולדבריו מתורצת את קושית הרא”ש ממעמיד על מחיצת אבנים:

ומ”ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה היינו טעמיה דאע”ג דאמרינן [דף יב א] וכולן כשרין לדפנות ה”מ בשאין הסכך עומד עליהן אבל להעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו הסכך אסור מדרבנן שמא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו אף על גב דתנן לקמן [דף כב ב] העושה סוכתו בראש האילן כשרה ולא פליג ר’ יהודה אף על גב דאילן פסול לסכך בו שאני אילן דלא חזו לסכך ולא שכיח דמסככי ביה מש”ה לא גזר ר’ יהודה ומיהו לא נהירא דאילן שכיח לסכך בו וכדתנן [דף יא א] הדלה עליה הגפן.

והרמב”ן ז”ל תירץ בההוא דלקמן לאו במסכך ע”ג אילן עסקינן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדיסין בקרקע הסוכה וסכך עליהן ובכה”ג אף על פי שהמחובר סומך את המעמיד לית לן בה דמעשה קרקע בעלמא קא עביד ובמתני’ נמי דייקא דבהכי עסקינן מדקתני ואין עולין לה ביום טוב מלמד שצריך הוא לעלות שם היינו בשקרקע שלה באילן ולא בשקרקע שלה בארץ וסכך באילן, והיינו דאמר אביי ל”ש אלא סמך אבל סכך על גבי המטה כשרה כלומר שאם נעץ קונדיסין במטה וסכך עליהן כשרה ואמרינן עלה בגמ’ למ”ד מפני שאין לה קבע הרי יש לה קבע כלומר שאע”פ שהיא מטלטלת ע”ג המטה כיון שאינה נופלת כשמטלטלין המטה כה”ג קבע מיקרי וכשרה ולמ”ד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין מעמידין בדבר המקבל טומאה כיון שאין הסכך נסמך ממש על המטה אפילו שיתדותיו וקונדסיו סמוכות עליו.

ולשון הריטב”א הוא שזה “מעמיד דמעמיד”, ריטב”א סוכה כא ב (הוצ’ מה”ק ע’ רד ליד הע’ 137):

וקשיא לן הא דתנן לקמן העושה סוכתו בראש האילן כשרה, ותנן נמי שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה והא אילן פסול הוא לסכך ואפ”ה כשעושה בו סוכתו כשרה, תירץ הראב”ד ז”ל דשאני אילן דלא חזי ולא שכיח לסכך בו ולפיכך לא גזרו בו, ושמא שכח רבינו ז”ל הא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס אלמא שכיח מילתא לסכך במחובר.

והנכון כמו שפירש רבנו הגדול ז”ל שלא אסרו חכמים אלא שלא להעמיד הסכך עצמו בדבר הפסול לסכך שמא יבא לסכך בו, אבל מתניתין דלקמן אין הסכך סומך על האילן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדיסין של עץ בקרקע הסוכה וסכך עליהן, אף על פי שהקונדסין עומדין באילן לא חיישינן שהרי מעמיד דמעמיד הוא, ואם באנו לאסור להעמיד קונדסי סוכה במחובר הרי אתה אוסר מלהעמידם בארץ ולסכך בהן דהא לא אפשר, ודיקא נמי דבהכי מיירי מתניתין דלקמן מדקתני ואין עולין לה ביום טוב דאלמא צריך הוא לעלות שם והיינו כשקרקע שלה באילן ולא כשקרקע שלה בארץ וסכך באילן.

למסקנת הרמב”ן צריך לחשוש לדבר המקבל טומאה, ולדעת בעל המאור לא צריך לחשוש, וכן לדעת הרא”ש.  וע’ בית יוסף סוף סימן תר”ל שגם הרי”ף סובר שלא חוששים לדבר המקבל טומאה ממה שלא הביא נפקא מינה אם סכך על גבי מחיצות של ברזל. אבל הר”ן כתב בדעת הרי”ף כרמב”ן ושצריך לחשוש לטעם של מקבל  טומאה.

פסקי שו”ע:

שו”ע סוף סימן תרל, סעיף יג.

הסומך סוכתו על כרעי המטה והכרעים הם מחיצות, אם יש בה גובה י’ טפחים מן המטה לסכך, כשרה; ואם לאו, פסולה. ואם סמך הסכך על עמודים והכרעים הם דפנות, אפילו אין גובה עשרה מהמטה עד הסכך, כשרה, כיון שיש י’ טפחים מהארץ עד הסכך.

ומשנה ברורה ס”ק נט:

(נט) אם יש בה גובה וכו’ כשרה – דאף דמעמיד ע”ג מטה שהיא מקבלת טומאה לא איכפת לן בזה דקבלת טומאה על הסכך נאמר ולא על הדפנות. ומ”מ לכתחלה נכון להזהר בזה כי יש מן הפוסקים שמחמירין בזה [מ”א בסי’ תרכ”ט ס”ח]:

תרכ”ט סעיף ז’ לגבי סולם, ספק:

סעיף ז: יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו. הגה: לכן אין לסכך עליו; ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו, אסור; וה”ה בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס (מהרי”ל).

סעיף ח: לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא.

וע’ מ”ב שהספק הוא אם מותר לסכך בדבר המקבל טומאה. ושם כתב  המשנה ברורה שלכתחילה צריך לחשוש ולא להעמיד בדבר המקבל טומאה.

אבל בסעיף ח’ כתב המחבר שלחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל אין קפידא. ולכאורה מדוע זה נאמר בסתם? הרי בסעיף קודם  כתוב שיש להחמיר בזה?  (ומקור סעיף ח’ מתרומת הדשן סי’ צא על פי הרא”ש שלא חשש למעמיד בדבר המקבל טומאה).

וכותב מגן אברהם ס”ק ט’:

לכן נ”ל דמה שאסר בסולם היינו משום שהיא עצמ’ סכך פסול [ועסי’ תרל”ב] וכ”ה ברשב”א סי’ קצ”ה וידוע שתשוב’ להרמב”ן הוא ג”כ מהרשב”א וא”כ שניה’ לדבר א’ נתכוונו אבל להעמיד הסכך בדבר המקבל טומא’ שרי וכמ”ש הרא”ש ות”ה ומהרי”ל בתשו’ סי’ פ”ז.

ועי”ל דבדיעבד שרי וכמ”ש ססי’ תר”ל ולכתחל’ אסור וכמ”ש כאן ס”ז ומ”ש ס”ח שמותר לקשרם בבלאו’ היינו כמ”ש ססי’ תר”ל בשם הר”ן דכיון שאין הסכך עצמו נסמך עליה’ אלא שקונדסין נסמכין עליהם שרי וכן עיקר דלא כלבוש:

וע’ משנה ברורה סימן תרכ”ט סעיף ח’ ס”ק כ”ו על מה שכתב המחבר שמותר לחבר במסמרות של ברזל, על פי דברי מגן אברהם:

לחבר וכו’ במסמרות של ברזל – זה מותר לכו”ע אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כיון שאין סומך הסכך על המסמורים אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך ומטעם זה ג”כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן ואה”נ דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]:

ומשמע שההיתר הוא משום שהוי מעמיד דמעמיד, כמ”ש הריטב”א. ולפי זה יש עצה גם בסוכה לנצח, שלא להעמיד הסכך ממש על גבי הברזלים אלא קודם להניח פסי  עץ ועליהם להניח את הסכך.

טענת חזון איש סימן קמ”ג נגד היתר מעמיד דמעמיד. רק מעשה קרקע מותר, כפי שכתב הרמב”ן במלחמות והר”ן בשמו.

ע’ חזון איש סימן קמ”ג אות ב’:

ב תרכ”ט ס”ח לחבר כלונסאות הסוכה כו כתב המ”א דזה כשר אפי’ לדעת רמב”ן ור”ן דמחמירין במעמיד בדבר המקבל טומאה דהוי מעמיד דמעמיד וכ”כ הגר”א וכ’ דהתה”ד דהכשיר מטעם הרא”ש דאין אנו חוששין למעמיד לא ראה דברי הרשב”א, ר”ל דברי הריטב”א, שנדפסו על שם הרשב”א בט”ו שיטות שכתב דאם מעמידין קונדסין על המטה ומסככין על גבן כשר משום מעמיד דמעמיד ודבריהם ז”ל תמוהים מאד דלא כתבו הרמב”ן והר”ן והריטב”א להכשיר אלא במעמיד הדפנות על המטה והמטה היא קרקעית הסוכה דהמטה מעשה קרקע בעלמא קעביד [לשון הרמב”ן במלחמות והר”ן] ואינו ענין למעמיד הכלונסאות בדבר המקבל טומאה שהרי הכלונסאות הן הן ג”כ סכך ואין אנו מחלקין בסכך למחשב התחתון כמעמיד את העליון ולהכשיר את העליון ולא נאמר אלא בדופן הנסמך על המקבל טומאה ובזה נמי דוקא כשהמקב”ט הוא קרקע כמבואר בלשון הרמב”ן והר”ן ואילו היה דעתם גם בסכך גופה מעמיד דמעמיד כשר אין התחלה לדון במעמיד הדפנות על המטה ואף אם בשאלתם נקטו כאילו מעמיד דמעמיד נמי’ פסול מ”מ במסקנתם הוי להו לפרש דאפי’ בסכך גופה מעמיד דמעמיד כשר שהרי כן הוא מדת חכמים לפרש חידוש כזה ואשר אחר חידוש זה אין כלל מקום לדון לפסול דפנות הנסמכות על המטה ולא עוד אלא בסכך עצמה לא שייך כלל מעמיד דמעמיד דסכך הנסמך על מקבל טומאה יש לומר דנעשה סכך פסול וחברו הנסמך עליו הוא בדין נסמך על דבר שפסול לסכך בו אלא ודאי דעת הראשונים ז”ל דכלונסאות הנסמכין על דבר הפסול לסכך בו הרי זה בדין העמיד את הסכך על דבר המק”ט.

הוספות:

ע’ קהילות יעקב סימן יח.

דעת הפרי מגדים דדבר שאינו מקבל טומאה אלא מדרבנן לא פוסלים לסכך בשברים שלהם, משום שזו גזירה לגזירה, כ”כ בשמו מ”ב תרכ”ט ס”ק ט’. ע’ קהלות יעקב סי’ יז לגבי להעמיד בשברי כלים. וע’ בכורי יעקב ס”ק יא שחולק וסובר שמותר להעמיד בשברי כלים.