מעמיד בדבר המקבל טומאה

ב”ה בענין מעמיד בדבר המקבל טומאה

סוגיה הסומך סוכתו בכרעי המטה, כ”ט ע”ב במשנה: “הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה. רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה”. ובגמ’: “מאי טעמא דרבי יהודה פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר מפני שאין לה קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. מאי בינייהו כגון שנעץ שפודין של ברזל וסיכך עליהם. למאן דאמר לפי שאין לה קבע הרי יש לה קבע ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה. אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סיכך על גב המטה כשרה. מאי טעמא למאן דאמר לפי שאין לה קבע הרי יש לה קבע למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה”.

רש”י ד”ה לפי שאין לה קבע, ר’ יהודה לשטתו שדירת קבע בעינן. וכן כתב הרמב”ם בפירוש המשניות.

ברש”י משמע שבעית מעמיד היא מן התורה, משום שזה נחשב כסכך ע’ רש”י ד”ה שמעמידה, אבל רמב”ן במלחמות כתב שזה רק מדרבנן שלא יאמרו כשם שזה ראוי להעמיד כך מסככין בו. ונפ”מ אם המדובר בדין דאוריתא או בחומרא דרבנן, עיין שער הציון למ”ב סימן תרל אות ס’ שכיון שזה מדרבנן יש לסמוך על המקילין.

רי”ף מביא את דברי אביי, לכאורה זו ראיה שהלכה כדברי ר’ יהודה. בעל המאור כתב שמדברי הרי”ף משמע שהלכה כר’ יהודה, אבל הלכה כחכמים.

לדעת הרי”ף האם הלכה כטעם של דבר המקבל טומאה או כטעם קבע? גמ’ לעיל ז’ ע”ב, כולהו ס”ל דירת קבע בעינן. והלכה שדירת עראי בעינן, וא”כ אין הלכה כך וע”כ הלכה שאין מעמידים בדבר המקבל טומאה.

ירושלמי בטעם י’ טפחים (הובא בתוס’, ברמב”ן במלחמות וברא”ש) לכאורה שונה מאשר הבבלי. אבל תוס’ רמב”ן ורא”ש למדו בטעם קבע כירושלמי, וא”כ הבינו שזה הטעם של הבבלי ג”כ. אבל צ”ע איך זה נכנס בלשון קבע.

וע’ קהלות יעקב שהסביר איך נכנס זה במילים של דבר המקבל טומאה. והסיבה שלמדו בבלי כירושלמי, עיין תוס’ כ”א ע”ב משום הקושיה מסוכה שעל גבי בהמה. ע’ רא”ש שמסיבה אחרת למד כירושלמי, דא”כ מה בא אביי להשמיענו. וכתב הרא”ש שטעם קבע עיקר.

למסקנת הרמב”ן צריך לחשוש לדבר המקבל טומאה, ולדעת בעל המאור לא צריך לחשוש, וכן לדעת הרא”ש. וע’ בית יוסף סוף סימן תר”ל שגם הרי”ף סובר שלא חוששים לדבר המקבל טומאה ממה שלא הביא הנ”פ אם סכך על גבי מחיצות של ברזל. אבל הר”ן כתב בדעת הרי”ף כרמב”ן ושצריך לחשוש לטעם של מקבל טומאה.

פסקי שו”ע: שו”ע סוף סימן תרל, סעיף יג. וע’ מ”ב ס”ק נ”ט שלא חוששים לדבר המקבל טומאה. תרכ”ט סעיף ז’ לגבי סולם, ספק. וע’ מ”ב שהספק הוא אם מותר לסכך בדבר המקבל טומאה. ושם כתב המשנה ברורה שלכתחילה צריך לחשוש ולא להעמיד בדבר המקבל טומאה. עיין שו”ע סימן תרכ”ט סעיף ח’ שלחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל אין קפידא. ולכאורה מדוע זה נאמר בסתם? הרי בסעיף קודם כתוב שיש להחמיר בזה?

וע’ משנה ברורה סימן תרכ”ט ס”ק כ”ו על פי דברי מגן אברהם, ומשמע שההיתר הוא משום שהוי מעמיד דמעמיד. ולפי זה יש עצה גם בסוכה לנצח, שלא להעמיד הסכך ממש על גבי הברזלים אלא קודם להניח פסי עץ ועליהם להניח את הסכך.

טענת חזון איש סימן קמ”ג נגד היתר מעמיד דמעמיד. רק מעשה קרקע מותר, אבל כפי שבסכך עצמו אין היתר מעמיד דמעמיד, כך בכל הסוכה. וע’ הסבר הרמב”ן והובא בר”ן מדוע לטעם מקבל טומאה כשרה סוכה על האילן. משום שכהאי גוונא לאו מעמיד הוא אלא “מעשה קרקע בעלמא”, וכפי שהביא החזון איש. אבל ע’ ריטב”א (הוצ’ מה”ק ע’ רד ליד הע’ )137שזה מותר משום מעמיד דמעמיד.

ב”ה

מראי מקומות בסוגית מעמיד בדבר המקבל טומאה

משנה כ”א ע”ב “הסומך סוכתו” וגמ’ עליה תוס’ ד”ה שאין לפחות מ”ומיהו קשה…”

ר”ן על הרי”ף. רא”ש פ”ב סימן א’.

(למרחיבים: המאור, הראב”ד והרמב”ן במלחמות).

מה ההלכה בשו”ע (ע’ בסעיפים הקשורים לזה)?

חזון איש סימן קמ”ג ס”ק ב’