נשים בספירת העומר ובמצוות עשה שהזמן גרמא – גדר שוויה חובה

ב”ה

 

נשים בספירת העומר ובמצוות עשה שז”ג – גדר שוויה חובה

 

הגמ’ בעירובין צו ע”ב אומרת שלשיטת רבי יוסי שנשים סומכות רשות, כלומר, אף על פי שמצות סמיכה על קרבן אינה נוהגת בנשים, רשאיות לסמוך אם רצו ואינן עוברות על איסור עבודה בקדשים וכן אינה עוברת בבל תוסיף. וכמו כן יכולות לקיים כל מצות עשה שהזמן גרמא אף במקום שיש צד איסור בדבר כמו תקיעה ביום טוב. ע’ עירובין צא ע”א:

ומאן שמעת ליה שבת זמן תפילין… האי תנא הוא דתניא מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים מדלא מיחו בה חכמים אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ודילמא סבר לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות דאי לא תימא הכי אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה מי איכא למאן דאמר רגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא אלא קסבר רשות הכא נמי רשות.

 

יש אמנם מחלוקת ראשונים אם נשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמן, דעת התוספות שם בד”ה דילמא שנשים יכולות לברך[1], אבל ודאי שיכולות לקיים.

 

האם יש מצב שבו נשים מחייבות את עצמן לקיים ויהיה לזה תוקף מחייב (לענין שיצטרכו להשלים תפילה שלא התפללו[2] וכיו”ב)?

 

כתב המגן אברהם בסי’ תפט ס”ק א’, שהיום הנשים סופרות ספירת העומר משום ששויה עלייהו חובה. אבל המנחת חינוך פרשת אמור במצות ספירת העומר מצוה שו אות א תמה על זה:

ונשים ועבדים פטורים ממצוה זו דהוי מ”ע שהז”ג ועמג”א כתב דהאידנא שווייא עלייהו חובה. וד”ז צ”ע והוא דבר חדש דנשים אם קבלו עליהם לעשות מ”ע שהם פטורין יתחייבו מפני דשוויא עלייהו חובה ולא ראיתי כן בשום מקום ואינו דומה לתפלת ערבית עיין בראשונים וכאן יש דיעות דאסור להו לעשות מ”ע שהז”ג ולכ”ע אינו מצוה כלל והיאך ישוויי’ חובה. ולא ידעתי מוצא הדברים של ד’ המג”א.

מדוע פשוט למנחת חינוך שאין לומר כאן ששויה כחובה? מדוע זה לא יהיה כמו תפילת ערבית שכתבו הראשונים שעכשיו אנו חייבים משום שעשינו את זה כחובה?

 

זה מחייב אותנו לבדוק את סברת שוויה עליהו חובה בכלל ובקשר לחיוב נשים במצות עשה שהזמן גרמן בפרט. האם אשה יכולה לא רק לקיים מצות עשה שהזמן גרמא, אלא גם להתחייב בה?  האם אחרי שתתחייב, היא מחוייבת כמו אנשים?

 

בכמה מקומות אנו מוצאים את “שוויה עליהו חובה”: בראש וראשונה, מה שכתבו הראשונים, ויסודו ברב האי גאון שהוא הראשון שכתב על תפילת ערבית, שאף אם נפסוק שהיא רשות, הרי היום שוויה אנפשייהו חובה, וכן כתבו הראשונים[3].

 

מקום נוסף, לגבי סעודה שלישית: בבית יוסף או”ח קפ”ח על מה שכתב הטור בשם רבנו יחיאל שבסעודה שלישית של שבת צריך עיון אם מחזירין אם לא אמר רצה:

כל זה כתבו התוספות (מט: ד”ה אי) והמרדכי והרשב”א בפרק שלשה שאכלו (שם) והגהות מיימון כתבו בפרק ב’ (אות ח) בשם ראבי”ה (ח”ב סי’ תקסו) דכיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שווייה עליה כחובה וכהאי גוונא פסק בה”ג (ברכות ה.) גבי תפילת ערבית אף על פי שהיא רשות כיון שהתחיל להתפלל שווייה עליה כחובה ע”כ ומדברי תרומת הדשן בסימן ל”ח יתבאר לך דלא קיימא לן הכי:

וכן במרדכי מסכת שבת פרק במה מדליקין רמז רעט:

ונראה לראבי”ה אף על גב דמסיק הכא דהזכרת חנוכה רשות בבהמ”ז מיהו כיון דנהוג כ”ע להזכיר וגם בירך ע”מ להזכיר שוויה עליו כחובה וחוזר וראיה מדפסק בה”ג דאפי’ למ”ד תפלת ערבית רשות אם שכח ולא הזכיר של ר”ח חוזר משום דשוויה עליו חובה ה”נ לא שנא ע”כ אבי”ה סי’ קצ”ב

וכן הביא בתרומת הדשן סי’ לח.

 

יש שכתבו את זה על טבילת עזרא: שו”ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק א סימן קכג

נהגו עלמא האידנא חסידים ואנשי מעשה לטבול לתפלה וא”כ הוה כמו נדר ואין להם התרה כמבואר ביו”ד סימן רי”ד. ואני אומר כמו שתפלת ערבית רשות ואפ”ה קבלנו עלינו לחובה כמ”ש הרי”ף ובטוש”ע או”ח סימן רל”ו רל”ז וא”כ מי שרוצה לבטל היום תפלת ערבית רשות אסור ואף לשאול אינו רשאי ה”ה בזה.

 

וצריך לברר מה יסוד דין שוויה חובה, ואפשר להבין בשתי דרכים:

1. זה קבלה על עצמינו, מעין קבלה של מנהג טוב או סייג, ואם כן שייך לגדרי נדרים.
2. זוהי הכרעה במחלוקת הפוסקים[4], ובקבלת ערבית זו הכרעה כשיטה שתפילת ערבית חובה.

 

נפ”מ אם תועיל התרת נדרים על הקבלה (ולא שמענו אפשרות זו בפוסקים), או מה אם קיבל על עצמח פעם אחת בלבד אם נאמר שצריך שלש פעמים כדי להתחייב[5]. האם מחשבה לכך מחייבת[6].

נפ”מ האם לאחר הקבלה זה יהיה חיוב מעיקר הדין? האם ייאמר כאן שספק דאורייתא לחומרא?

אם זו הכרעה, הרי לכאורה אין מקום לנשים לקבל על עצמם ספירת העומר, כיון שזו מצות עשה שהזמן גרמה. נראה שזו בעצם טענת המנחת חינוך על המגן אברהם.

 

נראה ששתי הדרכיום הללו נמצאות ברי”ף בברכות לגבי תפילת ערבית. רי”ף מסכת ברכות דף יט ע”א

אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות אביי אומר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן דהלכה כרבא מיהו הני מילי היכי דלא צלי ליה כלל אבל היכא דצלי ליה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא… ואפילו למאן דאמר רשות חובה היא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כחובה.

 

נראה שמה שכתב הרי”ף שאם צלי, הרי עשה כחובה משום הקבלה כשהתחיל להפלל, וזה ביחיד, אבל ברבים, האידנא נהוג עלמא לשוויה כחובה, היינו כהכרעה בין המחלוקות, לכאורה.    

 

וראיה לכך יש מלשון הרא”ה בברכות שהביא את לשון הרי”ף בשינוי:

וכתב רבינו ז”ל מיהו הני מילי היכי דלא צלי לה כלל אבל היכא דצלי לה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה כלומר להאי שעתא ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן לקמן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש ערבית אין מחזירין אותו.

התוספת בלשון הרי”ף: “כלומר להאי שעתא” מוכיח שיש כאן קבלה ולא הכרעה, שאם זו הכרעה הרי זה קבלה לתמיד. (וע’ חידושי הרשב”א. אמנם ברשב”א בתשובה ח”א קפג משמע שאם פעם אחת קיבל על עצמו התחייב לעולם).

 

מכל מקום, על פי הרי”ף כתב בשו”ת יביע אומר חלק ו – אורח חיים סימן יח, שגם אשה שחייבה עצמה חוזרת אם שכחה יעלה ויבא או טל ומטר וכיו”ב:

מד’ הרי”ף והרא”ש יש ראיה לנ”ד שאף לגבי אשה שיוצאת י”ח בתפלה אחת ביום, ודי היה לה בתפלת שחרית, כיון שבאה לחייב עצמה גם בתפלת מנחה, חייבת להתפלל ע”פ המטבע שטבעו חכמים בתפלה, ולכן כל היכא שאילו היה איש טועה בתפלתו חוזר, כן האשה שטעתה בתפלתה צריכה לחזור ולהתפלל כתקנת חכמים.

וכן כתב בספר אישי ישראל פרק לט סעיף יח בהערה לו, ופרק כג סעיף מז.

 

אבל ברמב”ם הלכות תפילה פרק א’ הלכה ו’ הביא את הדין שעכשיו קבלו עליהם כחובה, אבל השמיט את תחילת דברי הרי”ף שאם אדם התפלל קיבל עליו בחובה:

ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע”פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.

הרמב”ם השמיט את תחילת דברי הרי”ף שהם תחילת דברי בה”ג. ומשמע שלדעתו רק קבלת הרבים עושה את זה לחובה, אבל קבלת היחיד לא תועיל.

 

ויש לומר שהרמב”ם לשיטתו, שגם אם אדם מקבל על עצמו בפירוש דבר מסויים אין זה נדר ממש, ע’ רמב”ם הלכות נדרים פרק א’ הלכה כט:

האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק, עליו להשכים ולקרות שזה כמו נדר הוא ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר.

וזה משום שלרמב”ם נדר ממש זה רק כשאומר “הרי עלי” ולא על ידי קבלה כזו. (וכן נראה שיטת התוספות שאין תוקף לשוויה אנפשיה חובה, ע’ להלן) אבל שיטת הרי”ף כשיטת הראשונים הסוברים כמ”ש הטור יו”ד סימן ריג: “האומר אשנה פרק זה הוי נדר גמור כיון שנדר דבר מצוה”. ולשיטת זה נדר ממש.

 

ומאידך, ברמב”ם מוכח ששויה חובה אינה חובה גמורה, כפי שמוכח ברמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג ה”ז:

וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק”ש בזמנה אחר צאת הכוכבים.

הרי שאף שהרמב”ם כתב שהאידנא שוו כחובה, הרי אין זו חובה ממש. ולכן אפשר להתפלל לפני צאת הכוכבים. אם כן ברור שאין זו הכרעה בין השיטות.

 

וכן רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פ”ט, ה”ט:

ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו.

וכן ברמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פ”י, ה”ו, אלא ששם הראב”ד נחלק עליו.

מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה.

השגת הראב”ד: מי שהיה עומד בתפלה וכו’. כתב הראב”ד ז”ל אין כאן נחת רוח עכ”ל.

וצריך עיון מדוע הראב”ד לא חלק במקומות אחרים. אבל מכל מקום מוכח ברמב”ם שגם כאן אין קבלה של דעה מסויימת אלא מעין קבלה לדבר מצוה “כמו נדר”.

 

לדעת הרמב”ם, אם כן, אין בכלל שוויה אנפשיה של יחיד אלא של ציבור, ויתכן שלדעתו אין זו קבלה לדבר מצוה אלא הכרעה בין השיטות, והיחיד אינו יכול להכריע בין שיטות[7].

 

אבל לדעת הרי”ף יש קבלה של יחיד, וכן יש קבלה של ציבור. ויש להוכיח שלשם הקבלה אין צורך שתהיה דעה מסויימת הסוברת שחייב, אלא אפשר לקבל גם דבר שאין עליו שום חיוב. יש להוכיח זו מדעת הבה”ג, שהיא מקור דברי הרי”ף, והובא בתוספות יומא פז ע”ב:

… תימה לרב דאמר תפלת ערבית רשות האמר פרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ואמר נמי התם בסוף פרק תפלת השחר (שם דף ל:) טעה ולא הזכיר של ראש חודש בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש בלילה הא לאו הכי מחזירין ואמאי תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות ואומר ר”י נהי דרשות היא אין לבטלה בחנם אם לא מפני שום מצוה עוברת או שרא המייניה דפ”ק דשבת (דף ט:) דלא מטרחינן ליה וכן עלה על מטתו דירושלמי דאין מטריחין אותו שירד תדע כיון דיעקב אבינו תיקנה לא תיקנה לבטלה ועוד כיון דכנגד אברים ופדרים היא שמעלן ומקטירן כל הלילה נהי דלא מעכבי כפרה מ”מ מצוה להקטיר תפלת ערבית נמי מצוה[8]

…ובה”ג פי’ גבי אין מקדשין את החודש בלילה אף על גב דתפלת ערבית רשות כיון דשווייה עליה חובה שפיר דמי ולהכי צריך לההוא טעמא דאין מקדשין החודש בלילה.

הרי שדברי בה”ג מסבירים את קושית התוספות מדוע אם טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, ולתירוץ ר”י תפילת ערבית רשות, אבל יש בה מצוה . ומשמע שלבה”ג אין שום מצוה מיוחדת בתפילת ערבית למ”ד חובה. ואף על פי כן הקבלה מועילה.

 

לכן אף אם לנשים אין מצוה, מועילה הקבלה לדעת הבה”ג. או משום שגם היחיד יכול להכריע בין השיטות ולקבל על עצמו, ויתכן שזה מועיל משום קבלה לדבר מצוה.

 

לכאורה בדרכי משה לרמ”א יש להוכיח ששויה אנפשיה חובה זו הכרעה בין השיטות, שכתב בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן קפח לגבי שכח רצה בברכת המזון של סעודה שלישית:

ונראה לי דוקא בסעודה שלישית איכא למימר כהאי גוונא מאחר דאיכא למאן דאמר דחובה לאכול פת דומיא דתפילת ערבית דאיכא למאן דאמר דחובה להתפלל ולכן אמרינן מאחר שהתחיל שוויה עליו חובה אבל בראש חודש ליכא למאן דאמר שהוא חובה ולכן לא שייך לומר שהוא שוויה חובה.

 

לדעת הרמ”א, שויא אנפשיה חובה שייך לומר רק במקום שיש מאן דמחייב. אבל אם אין מי שמחייב, אין מקום לומר שויא. ולכאורה זה מוכיח ששויא אנפשיה חובה, זה משום ההכרעה בין השיטות, ולכן אם אין שיטה שמחייבת, לא ניתן למי שפטור לחייב עצמו.

 

ואם כן יש ליישב טענת המנחת חינוך על דברי המגן אברהם שכתב שנשים שוו אנפשייהו חובה לספור את העומר, שהרי אמנם יש שיטה שאשה חייבת בספירת העומר, והיא שיטת הרמב”ן במסכת קידושין דף לד:

והוי יודע דהאי תנא הכי תני איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון מזוזה, ותנא ושייר, במצות עשה שהזמן גרמא שייר תפילין דכתיב בהדיא דפטורות וא”נ סבר אין הזמן גרמא שייר ראיה, ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מורא וכבוד בכורים וחלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר פריקה טעינה פדיון פטר חמור…

וסברתו כמ”ש מהר”ם חלואה שם[9], והאחרונים, שסברת הרמב”ן היא משום שהעומר תלוי בקצירה ולא בתאריך המסויים של יום טז ניסן.

מכל מקום יש דעה שטוענת שנשים חייבות, לכן מועילה קבלה של נשים לספור את העומר ולא נחשב שמחייבות עצמן בדבר שהזמן גרמא.

 

אלא שאם מדובר על קבלת נשים במצות עשה שהזמן גרמא, יש לומר עוד סברא, על פי הראב”ד בפירושו לספרא ראב”ד[10], תורת כהנים פרשתא ב’ ב’ – ולשיטתו אפילו אשה שלובשת ציצית עם כלאיים, מקיימת מצוה גמורה ולכן גם נשים יכולות ללבוש בגד של ארבע כנפות עם שעטנז. וז”ל הראב”ד:

ר’ יוסי ור’ שמעון אומרים נשים סומכות רשות איכא מ”ד לדעת ר יוסי ור’ שמעון אפילו סמיכה גמורה מותרת בנשיס שכן נמנה התורה לאנשים חובה ולנשים רשות והנשים דומיא דאנשים וכן כל מצות עשה שהזמן גרמה אף על פי שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים. והא דחגיגה דמוקמינן סמיכת נשים באקיפו ידיכו דוקא משום שלא הי’ להם חלק בקרבן אלא שהאנשים היו מקריבים ומשום נח”ר דנשים עביד הסמיכה זה ודאי לא הותר בכל כחם, אבל אם הנשים מקריבים קרבן עצמם בודאי עושות סמיכה בכל כח ממש כאנשים לר’ יוסי אעפ”י שהיא עבודה בקדשים.

לשיטתו, נשים נצטוו במצות עשה שהזמן גרמן, אלא שזה רשות. ואין הפירוש רשות שיכולות לקיים מה שאין בו מצוה להן. ולשיטתו אין קושי במה שבציצית של פשתן אשה תטיל ציצית תכלת של צמר, אף שיש בעיה של כלאיים כיון שציצית דוחה כלאיים[11].

 

[1] מחלוקת ר”ת ורש”י אם נשים מברכות  על מ”ע שהז”ג: ראש השנה לג ע”א, ד”ה הא ר’ יהודה הא ר’ יוסי; וכן עירובין צו ע”א, ד”ה דילמא סבר לה כר’ יוסי.

[2] ע’ אישי ישראל פרק ל’ סעיף א’ הערה ו’: “ועיין בספר הליכות בת ישראל במילואים עמ’ שמב במכתב הגרש”ז אויערבאך זצ”ל דגם אם נוהגת להתפלל מעריב באופן קבוע ושכחה פעם אחת להתפלל מעריב כיון דרוב נשים לא קבלו על עצמם להתפלל מעריב פטורה היא מהשלמה אבל מ”מ מותרת להחמיר על עצמה ולהשלים כי אין זה כתפלת נדבה הואיל והיא השלמה.

[3] ע’ בשיטות הראשונים בשו”ת בני בנים ח”ב סי’ יט.

[4] בגדר הקבלה של שיטת פוסקים (בניגוד לקבלת פוסק כרבו) ע’ חיי אדם כלל קכז סעיף י’ שכתב על פי דברי פרי חדש: “דברים שיש בו מחלוקת בין הפוסקים ובמקום א’ נהגו כדברי האוסר, אם כן לא קבלו עליהם איסור חדש שיהיה נראה לנדר, אלא שקבלו עליהם שדבר זה אסור באיסור תורה או מדרבנן, לא מהני בזה שום התרה, שאין בדורותינו מי שיכול להכריע נגד אותו חכם שאוסר, כי אם אפשר לחד בדרא (פ”ח שם סי’ ב’). ולפי זה אותן אנשים שנוהגים שלא לשתות ולאכול חדש, היינו על פי דעת כל הפוסקים הראשונים, ומחמת חולשתם או שאינם בריאים רוצים להתיר נדרם, נראה לי דאם קיבל עליו מחמת שחשש שידע שכל הראשונים אוסרים, ואם כן כבר קיבל עליו באיסור תורה ולא מחמת נדר, ודינו ככל איסורי תורה שאסור, רק לחולי שיש בו סכנה לא מהני התרה. אבל אם לאו בר הכי הוא רק שסבר שהוא חסידות, אם כן דינו כמקבל משום פרישות בסי’ ח’.”

וע’ ספר כל נדרי עמ’ תשט-תשי”א ושם מאגרות משה או”ח ח”ב סימן פג שמי שנהג להחמיר כשיטת הרמב”ם בעירובי חצרות שאין צורת הפתח מועילה לפרצה יותר מעשר, מועילה התרה. משום שאין בדורתנו מי שיכול להכריע, וע”ש עוד.

[5] בהתרת נדרים אנו מזכירים מנהג שנהגנו שלש פעמים, אך ע’ בית יוסף רי”ד אם בשעה שהתחיל היה דעתו לעולם, אפילו בפעם אחת נאסר. ע’ ספר כל נדרי פרק ע”ב הערה ו.

[6] הגר”ח קנייבסקי, שקל הקודש – ביאור ההלכה הלכות שקלים פרק א, לגבי מחשבה אם נדרי מצוה חל על ידי מחשבה כתב: “דמעיקר הדין לא קי”ל כר”ת בזה עי’ מ”ב סי’ תקס”ג סק”ג ובשעה”צ שם”

[7] וע’ ספר כל נדרי עמ’ תשט-תשי”א ושם מאגרות משה או”ח ח”ב סימן פג שמי שנהג להחמיר כשיטת הרמב”ם בעירובי חצרות שאין צורת הפתח מועילה לפרצה יותר מעשר, מועילה התרה. משום שאין בדורתנו מי שיכול להכריע.

[8] ולכאורה ממה שלאחר מכן הביאו התוספות את שיטת בה”ג שקבלו חובה, משמע בתוספות שלשיטתם אין בכלל קבלה חובה שמועילה.

[9] מהר”ם חלואה הובא בכנסת הראשונים מנחות סו אות נ ובאוצר עיונים במתיבתא קידושין עיון ל’: “והרמב”ן כתב דספירת העומר נשים חייבות בו וכן עיקר דלא ממעטינן אלא שהזמן גרמא וספירת העומר אין גורם לה הזמן אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר ואע”פ שהעומר תלוי בזמן מכל מקום המ ספר אינו תלוי אלא במעשה ההקרבה ולא הזמן גרמא’ וכו'”.

[10] הובא גם בקובץ שיעורים קידושין לב, סי’ קמג.

[11] בדף על הדף מסכת חגיגה דף טז ע”ב כתב: “וע’ בקובץ שיעורים (סוף קידושין) שנקט בכוונתו, דכיון דעכ”פ יש להן מצוה קיומית, אמרי’ עדל”ת, וע”ש שהעיר מזה על הגרע”א באו”ח (סי’ י’) שכתב דבמצוה קיומית לא אמרי’ עדל”ת”.