מחיית עמלק בזמן הזה

ב”ה

מחיית עמלק בזמן הזה[1]

שלש מצות מנו הראשונים בעמלק, וכפי ניסוח הרמב”ם בכותרות למשנה תורה: (ח) למחות זרעו של עמלק. (ט) לזכור מה שעשה עמלק. (י) שלא לשכוח מעשיו הרעים ואריבתו בדרך. וכן בספר החינוך מנה שלש מצוות.

רמב”ם מלכים ה, ד – ה

הלכה ד

מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם.

הלכה ה

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

יש הבדל גדול בין מחית עמלק ובין מצות הכרתת שבעת עממים, שעמד עליו בשו”ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקט: “דהריגת עמלק על העבר לנקום ממנו והריגת ז’ עממין על העתיד למען אשר לא ילמדו.”

אבל ממה שהרמב”ם כתב “וכבר אבד זכרם” במלחמת שבעת עממים ולא כתב כך במלחמת עמלק, מקובל מבית בריסק, שמכאן שגם כיום עמלק קיים, וכל עם שקם לאבד את עם ישראל יש לו גדר של עמלק. ולפי גם הכרתת עמלק היא על העתיד.

האם יש יסוד לסברא זו?  אם כן, האם המצוה היא גם כיום בכל יחיד שפוגש איש חמס או דעאש, כמו שכתב החינוך במצוות אלו?   ואם כיום אין עמלק כפי שאין משבעת עממין, האם המצוה תהיה בטלה?

הרמב”ם בספר המצוות במצות הריגת שבעת עממים, קושר בין מחית עמלק ובין הריגת שבעת עממין, ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קפז

ואולי יחשוב חושב כי זו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבע עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות.

וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא ייאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה (ס”פ בשלח) כי מחה אמחה את זכר עמלק [הנאמר אז שאמרו יתעלה (שבמ’ קפח) תמחה את זכר עמלק] אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבע’ עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם. ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו בה להרגם אינה נוהגת לדורות כמו שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר כלותם ואבדם. מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד, כמו המצות המיוחדות במדבר (הנז’ שרש ג) או במצרים, אבל הם נקשרות בו כל זמן שיימצא שיהיה איפשר בו הצווי ההוא.

ראשית, משמע ברמב”ם שהמדובר הוא על “זרע עמלק” דוקא. ולכן אם נמצא מזרע עמלק, צריך להרוג, ופשוט שאין עמלק שאינו מזרע עמלק. שנית, ברור ברמב”ם שיתכן מצב שאין כבר עמלק משום שהוא נכרת, ויש קיום למצוה “ואפילו אחר כלותם ואבדם”, וברור שלא יתכן מצב שעמלק יתחדש בעולם אפילו אם תהיה אומה שתרצה לכלות אותנו, משום שלמרות הכל אינה עמלק. 

לכאורה ממה התורה עצמה מעידה שיש עדיין עמלק בעולם, ולכן מלחמה לה’ בעמלק מדור דור, ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. ואם כן, יש הבדל בין שבעת עממין ובין עמלק. ומנין שגם שבעת עממין המצוה לא בטלה?

אלא שהרמב”ם מבין עקרונית, שמצוה שלא נקשרת בזמן או במקום היא מצוה שקיימת לעולם, וזה נלמד ממלחמת עמלק.

בהערה 23 למאמר קול דודי דופק (איש האמונה ע’ 101) כתב הגרי”ד סולוביצ’יק:

בנוגע לז’ עמים כתב הרמב”ם בפרק ה מהלכות מלכים הלכה ד כדברים האלה מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תתרימם’ וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל גשמה’ וכבר אבד זכרם. הרדב”ז ציין את מקורו של המשפט האחרון – וכבר אבד זכרם – בדברי רבי יהושע (ידים פרק ד משנה ד) כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות.

אולם ראה זה פלא בנוגע למצוות מחיית עמלק לא הוסיף הרמב”ם את שלש המלות “וכבר אבד זכרם”. זוהי לשונו של הרמב”ם (פרק ב מהלכות מלכים הלכה ה) “וכן מצוות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר ‘תמחה את זכר עמלק’ ומצוות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר ‘זכור את אשר עשה לך עמלק’ מפי השמועה למדו ‘וכור’ בפה לא תשכח’ בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו. מתוך דבריו נראה כי עמלק עדיין קיים בעולם בשעה ששבעת העמים כבר ירדו לתהום הנשיה.

 יש לתמוה מדוע לא נשתמש בכללו של ר’ יהושע שבא סנחריב ובלבל את כל האומות גם ביחס לעמלק? התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאד הכתוב מעיד כי עמלק עדיין קיים בעולם צא וראה מה אמרה תורה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור אם כן אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח. כך אמרו חז”ל “אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק” אבל היכן הוא? התשובה שמעתי פעם מפי אבא מרי זצ”ל כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת’ על פי הלכה עמלק. אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק עצמו נצטווינו בשתי מצוות:

א חובת מחיית זכרו המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק, כמבואר בפרשת כי תצא “תמחה את זכר עמלק” וגם ב) בהתכוננות מלחמתית של הצבור נגד עמלק כעם, כמבואר בפרשת כשלח: “מלחמה לה’ בעמלק מדור דור”. ביחס לאומה אחרת העומדת עלינו לכלותנו מצווים אנו להלחם בה בשעה שהיא מתכוננת נגדנו ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצוה על פי גזירת הכתוב: “מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” אבל חיוב מחיית יחידים על פי פרשת כי תצא נאמרה רק ביחס לגזע עמלק. אמנם דברי הרמב”ם מוסבים גם כלפי החיוב של מחיית יחידים, שאינו חל לגבי אומה אחרת, המזימה כליון לישראל; מכל מקום כיון שחובת מלחמה בעמלק משתיכת אליה לא השתמש במטבע “וכבר אבד זכרו” ישנה חלות עמלק גם עכשו, לאחר שהאומות נתבלבלו, ואולי זוהי דעתו של הרמב”ם שפסק בפרק ה מהלכות מלכים הלכה א כי מלחמת עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם היא מלחמת מצוה. נכללת היא בכלל פרשת “מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” אמנם הזכיר שמה את מלחמת עמלק ביחוד, בכל זאת יש לומר כי גם עזרת ישראל מיד צר שעמד עליה לכלותה משתיכת לפרשה זו. עיין בסוגיא סוטה סו ב ד”ה “אמר רבי יוחנן” ודייק.

לדעתו מצות מחיית עמלק כעם, נוהגת בכל מי שבא על עם ישראל, ולדעתו זה אולי מקורו של הרמב”ם ב”עזרת ישראל מיד צר”, אבל החיוב המיוחד על יחידים הוא רק בגזע עמלק המקורי.

אבל קשה, לשיטתו גם לאחר שהקב”ה יכרית את זרע עמלק, הרי יתכן שיקום גוי שירצה לכלותינו ושוב זה יחשב עמלק! ואילו המשמעות היא שיכלה לגמרי.

מכל מקום סמך לדברים מביא בספר הררי קדם (סימן קפו) מאבן עזרא הפירוש הארוך שמות יז, יד (פרשת בשלח) שמתייחס לפסוק “ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב” (יז,יג):

ויש אומרים כי עמלק היה שם המלך, בעבור שאמר הכתוב את עמלק ואת עמו (שמות יז יג), או עם אחר נתחבר עמו.

ומשמע שמי שמתחבר לעמלק גם הוא עמלק. וכ”כ הנצי”ב בפרושו על המכילתא פ’ בשלח עה”פ מחה אמחה שדורשת המכילתא “כל הדור ההוא”, ופירש הנצי”ב “כל הדור ההוא הבאים עם עמלק אע”פ שלא בניו של עמלק הם”. אם כדי להיות עמלק, לא צריך להיות מזרע הגנטי של עמלק.

אמנם הגרי”ד בן הגרי”ז הכחיש בתוקף את הדברים שלא יצאו מפי הגר”ח[2], ע’ במאסף ישורון כרך ח’ ע’ שע”ח ד”ה פשוט וברור. וכתב שם “דברים אלו אסור לאומרן ואסור לשומען” משום שברור שמצות מחיית עמלק היא רק על זרע עמלק שיצא מעמלק בנו של אליפז בן עשו.

מהרמב”ם במורה הנבוכים חלק ג פרק נ משמע שהחיוב להכרית הוא רק מזרע עמלק ממש:

דע כי כל ספור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פנה מפנות התורה, או לתקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס…

אמנם ספור משפחות בני שעיר ויחסם בפרט הוא מפני מצוה אחת, והוא שהשי”ת צוה למחות זכר עמלק לבד ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צוה להרגן, וכבר נתחתן עשו עם בני שעיר כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם ונתערב זרעו בזרעם ושבו ארצות שעיר כלם, והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת אשר הם בני עשו, וכל שכן זרע עמלק כי הוא היה הגבור שבהם, ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם היו כולם נהרגים בפשיעה, לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר שאלו שתראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כלם בני עמלק, אבל הם בני פלוני ובני פלוני ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק, זה כלו יושר מהשם עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת, כי הגזרה לא היתה רק על זרע עמלק, וכבר בארנו אופני החכמה בה.

ומשמע כאן שרק ממש מגזע עמלק בן אליפז, עליו יש מצות המחיה.

בספר מצוות גדול לאוין סימן רכו כתב שמצוה זו אינה נוהגת עד ימות המשיח:

כשם שנמחה שבעת עממים כך נצטוו ישראל למחות את זכר עמלק שנאמר (דברים כה, יט) תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח, ובשתי מצות אלו גם יש מצות עשה כאשר בארנו בספר מצות עשה (קטז קיז). מצוה זו אינה נוהגת אלא לימות מלך המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה’ אלהיך לך מכל אויבך [מסביב בארץ אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה לרשתה] תמחה את זכר עמלק מתחת השמים [וגומר]:

וברדב”ז מלכים ה, ה הקשה עליו:

וכן מ”ע לאבד זכר עמלק וכו’. גם זה מבואר בכתוב. וראיתי מי שכתב שאין מצוה זו נוהגת עד ימות המשיח ופרשת שמואל ושאול הויא תיובתיה ובסיפרי אמרו זכור שתהא שונה בפיך:

ובישורון שם כתב הגרי”ד בן הגרי”ז לישב קושית הרדב”ז, שאמנם שאול נצטווה בהכרתת עמלק מדין הוראת שעה. ודייק כך מלשון הרמב”ם בהקדמת הרמב”ם למשנה:

והחלק השני, שיקרא לעבודת ה’ ויזהיר על תורתו, ויצוה בני אדם על שמירת התורה בלי תוספת ולא גרעון, כמו שאמר אחרון הנביאים זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. ויבטיח טובות לשומריה ועונש לעוברים עליה כמו שעשו ישעיה וירמיה ויחזקאל וזולתם. ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז.

ומשמע שהצווי ששמואל ציווה את שאול להלחם בעמלק הוא הוראת שעה של נביא. ולא ענין בענייני הדת, שהרי להכרית זרעו של עמלק זו מצוה וברמב”ם לא משמע שהציווי היה לקיים מצות הכרתת זרעו של עמלק.

וקצת סיוע לכך ששם היתה הוראת שעה ממה ששאול נצטווה גם להרוג את הבהמות ע’ שמואל א טו, ג:

עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:

והרי בתורה לא כתוב שצריך להרוג גם את הבהמות. ואכן ברש”י דברים כה, יט כתב:

תמחה את זכר עמלק – מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א’ טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה.

ובמנחת חינוך מצוה תרד תמה מנין לרש”י. ולפי הנ”ל ניתן לומר שאכן בשאול זו היתה הוראת שעה של נביא.

מכל מקום מקורו של רש”י הוא משאול, ואם כן הבנתו היא שלא היה זה הוראת שעה אלא זו מצות הכרתת עמלק.

אם שם הוראת שעה, מיושבת גם את קושית הגרי”ז על הכתוב שמואל א טו, לג:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה’ בַּגִּלְגָּל:

וקשה, מדוע אמר שמואל שאגג נהרג משום שהיה רוצח? ולמה לא אמר שהורג אותו מדין עמלק? ולדברי הסמ”ג מיושב, שמדין עמלק עדיין לא הגיע זמנו, ולשאול היתה הוראת שעה, אבל שמואל הרג את אגג מדין הוראת שעה. ואם אמנם זו דעת הרמב”ם, כסמ”ג, מובן מדוע הרמב”ם לא כתב שאבד זכרם, כיון שבלאו הכי אין מצוה עד ביאת גואל. אבל כמובן זה חידוש גדול ביותר לומר שהרמב”ם סובר כסמ”ג, מה גם שלא ברור שזו כוונתו של הסמ”ג.

ואומר הגרי”ז שקשה לומר שזה הפשט בסמ”ג, אלא שודאי מצות מחיית עמלק נוהגת בכל הדורות, אלא שלדעתו התנאי הוא שזה יהיה “בהניח ה”א לך מכל אויבך” ותנאי זה יתקיים לעתיד רק בביאת המשיח.

וברש”י רש”י סנהדרין כ, ב ד”ה בכניסתם לארץ, על הגמרא האומרת ששלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך, לבנות בית הבחירה ולהלחם בעמלק:

בכניסתם לארץ – דבכולהו כתיב ירושה וישיבה, וירשת וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך (דברים יז), בעמלק כתיב (שם דברים כה) והיה בהניח ה’ וגו’, ובבנין בית הבחירה כתיב (שם דברים יב) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו’ והדר כתיב והיה המקום וגו’.

ומשמע ש”בהניח” הינו כניסה לארץ, ולאו דוקא כשאין יותר מלחמות.

אבל פשטות הדברים היא שמלחמת שאול בעמלק היתה מדין מלחמה בעמלק ולא מדין הוראת שעה, וכן כתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק א’ הלכה ב’ שמינוי מלך קודם למלחמת עמלק משום שנאמר “אותי שלח ה’ למשחך למלך עתה לך והכית את עמלק”. 

 

אם לא נקבל את החידוש שהביא הגרי”ד בשם הגר”מ סולוביצ’יק, אם כן מהו שכתב הרמב”ם במצות הכרתת שבעת עממין שכבר אבד זיכרם ולא כתב כך בעמלק.

ההסבר הוא פשוט, בשבעת עממים המלחמה היא נגד העם, מה שאין כן בעמלק המלחמה היא נגד היחידים. ולכן שבעת העממים שאבד זכרם, לא חייב להיות שאין לזהות אף אחד מהם ומשום כך המצוה בטלה, אלא כיון שהתפזרו בין העמים הרי אין להם גדר של עם ולכן אין חיוב במחייתם.

ולכן בכל מקום אנו מדברים על שבעת “עממין”, בלשון עם, בניגוד לעמלק שתמיד המדובר הוא על “זרע עמלק”, משום שאיסור הכרתת עמלק הוא חובה על הזרע של עמלק בן אליפז בן עשו. אבל שבעת עממין המלחמה היא נגד העם, ולכן שייך “אבד זיכרם”, אבל עמלק זה על כל פרט, ואם יתגלה יש חובה להורגו.

החינוך הבין יותר מכך, שלא רק שהמלחמה גם נגד שבעת עממין ום נגד עמלק היא מלחמה נגד היחידים מזרע עמלק, אלא שגם מבחינת עם ישראל החובה היא על כל יחיד. ולכן כתב ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תרד:

ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה.

ולדעתו זו מלחמה של כל יחיד נגד כל יחיד מעמלק

ובמצוה תכה לגבי שבעת עממין כתב:

ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם [דברים כ’, ט”ז] לא תחיה כל נשמה.

על פי האמור ניתן להבין מה שכתב הרמב”ם מלכים ו, ה:

שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה…

ולכאורה, אם יש חיוב של הכרתת שבעת עממים, מדוע שלח יהושע: “מי שרוצה לברוח שיברח”, הרי על ידי זה הם מופקעים מן המצוה.

שאלה זו קשה יותר אם נאמר שיש חיוב להכרית גם את עממין שבחו”ל[3], ע’ סוטה לה, ב:

דתניא ושבית שביו לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן כמאן כר’ שמעון.

ולדעת רבי יהודה שם, אין מקבלים אותם. ע’ רש”י סוטה לו, א ד”ה כמאן כר’:

כמאן כר’ שמעון – דאמר שכתב להם שיחזרו בתשובה ויקבלום אלמא לא היו העומדין חוץ לגבולין בכלל לא תחיה כל נשמה אבל לר’ יהודה כולן בכלל לא תחיה.

והרי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי שמעון (ערובין מו ע”ב), ואם כן איך יהושע הציע להם לברוח?

צריך לומר שיש הבדל בין אם הם נמצאים כעם בחוץ לארץ שאז לרבי יהודה עדיין יש מצות הכרתת שבעה עממין, ובין אם הם נמצאים שם כיחידים שאז אין חובה. וכשיהושע הציע להם לברוח, פירושו להתפזר בחוץ לארץ ואז אינם בגדר עם ולכן אין חובה להכריתם. (סברא זו מצאתי כאן). אבל לגבי עמלק כתוב “תחת השמים” ו”תמחה”, ולא כתוב בשום מקום שזה רק בארץ ישראל.

וזו הסיבה שהרמב”ם לא כתב עליהם שאבד זכרם.

[1] ראה בפורם לתורה שני מאמרים על זה.

[2] השמועה מפי הגר”ח הביאה בהררי קדם ח”א קפו, ובספר המפתח על הרמב”ם שם הלכה ה’

[3] ע’ מצות המלך לא תעשה מט ע’ שכח.