הכנה משבת לחול

בענין הכנה משבת לחול:

ע’ שמירת שבת כהלכתה פרק כח סעיף ע:

הכנה פירושה – כל דבר שאדם עושה, והוא אינו לצורך אותו היום, אפילו אין בו אלא טורח מועט, ואפילו אם הוא נגמר רק באמירה גרידא.[1] אולם כל שעושה בפעולה אחת לשבת ולמוצאי שבת גם יחד בלי כל טורח יתר לית לן בה.

ומה שכתב עת אמירה גרידא, מקורו במערב ברגליו מיום טוב לשבת, ע’ להלן מגמ’ עירובין לח. ומ”מ משמע מדבריו שצריך טרחא כל שהיא כדי לאסור. ולפ”ז הוצאה של דבר כדי להפשיר מהפריזר צריך להיות מותר.

אסור להכין בשבת דבר שצריך למוצאי שבת. ויסוד הדבר במשנה שבת קי”ג ע”א:

מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת.

ובבריתא דף קי”ח ע”א:

תנו רבנן קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה.

יש לדון מה היקף האיסור, האם האיסור הוא רק בדבר שיש בו טרחא, או שכל הכנה שהיא לצורך חול אסורה.

והרי מצאנו דשרינן (בסי’ שח) לטלטל בשבת כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל או שלא יגנב ולא ישבר ובפשטות, אף שאינו צריך לאותו כלי היום ומה שמכניסו לבית הוא משום שצריך לו למחר והוי כמכין משבת לחול, ועל כורחנו שלא כל הכנה נאסרה. אך יתכן  שנאמר שההיתר לטלטל שלא יגנב הוא משום הצלה מהפסד, אבל לולא זה גם זה היה בגדר הכנה.

שאלה זו של היקף האיסור תלויה במידה רבה בגדר איסור ההכנה. אם נאמר שההכנה לחול אסורה אע”פ שמותר לעשות את המעשה עצמו  בשבת, אם כן יתכן שאסרו כל מעשה של הכנה.[2]  אבל יתכן לומר שאיסור ההכנה הוא איסור של טרחא בשבת לצורך חול, ויתכן גם לומר שאיסור הכנה נאמר  במעשה שמצד עצמו הוא מעשה שאסור לעשות בשבת, אלא שלכבוד שבת התירו, אך אם זה לא לכבוד שבת אלא לצורך חול, לא התירו.  דוגמא למעשה שהתירו לכבוד שבת היא רדיית הפת לדעת הר”ן.  שיטת הר”ן (שבת א’ ע”ב בדפי הרי”ף) היא  שרדית הפת איננה מלאכה, גם לא מלאכה דרבנן, ומותרת לצורך שבת ולכן אם הכניס פת לתנור מע”ש כדי שיקרמו פניה מותר לרדות בשבת, ואם הכניס באיסור צריך לשנות. הרי שהתירו לצורך שבת דבר שיש בו ענין לאוסרו.

יש כמה נפ”מ למעשה בין האפשרויות השונות. לדוגמא, האם מותר לפרוש מפה על שולחן  לצורך מוצאי שבת. דוגמא נוספת היא  קיפול בגדים שאין קיפולם נכר בהם כגון בגדים העשויים גומי או דברי סריגה. כתוב בשמירת שבת כהלכתה (פרק טו סעיף מו) שמותר לקפלם לצורך מחר גם אם לא רוצים  להשתמש בהם בו ביום. זה נכון אם נאמר שאיסור  הכנה נאמר  בפעולה  שאסורה מצד עצמה, אך מותרת לצורך שבת,  אבל אם נאמר שעצם ההכנה אסור, הרי שגם פעולה שמותר לעשות  בשבת אסור לעשות בשבת לצורך חול. מאידך, אם נאמר שהגדרת האיסור הוא  טרחא לצורך חול, הרי שכל טרחא אסורה, אפילו אם אין בה שום תיקון לצורך חול.

אם הטעם משום טרחא, הרי אם יש לו כלים אחרים אסור לשטוף בשבת כלים. וע’ מנחת אריאל שבת קי”ג אות ה’. ובתוס”ש סי’ שכ”ג סק”ח כתב שאסור. וע’ פסקי תשובות סימן שכ”ג, הביא מחלוקת אחרונים שבט הלוי מסתפק וכתב שמנהג העולם להקל, אם מותר לשטוף כלים כשיש לו כלים נקיים מספיק, לכאורה אם זה ענין של טרחא הרי אסור, ואם ענין של הכנה מותר.

אלא שמן הגמרא שבת קי”ז ע”ב משמע שאין איסור הכנה במקום שאין סרך מלאכה, שהרי על משנת “מצילין מזון ג’ סעודות” אומרת הגמרא:

מכדי בהיתרא קטרח נציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי.

וע’ במאירי שם שבהצלת המזון אין שום סרך איסור:

ואין מתירים לו ביתר משיעור זה ואע”פ שאין בו נדנוד עבירה שהרי סרך טלטול אין כאן שבהיתר הוא מטלטל ולא סרך הוצאה שהרי באוכלין לא התרנו אלא בחצר המעורבת.

מדוע שואלת הגמרא שנציל טפי, והרי יש איסור הכנה? לכאורה משמע שאין איסור הכנה בדבר שאין בו סרך של איסור. אלא שאפשר לומר שכיון שמדובר על הצלת רכוש, אף על פי שבפועל ישתמשו בו רק בחול, לא שייך איסור הכנה. אפשר להביא ראיה שאין איסור הכנה בדבר שהוא לצורך הצלה מן ההלכה  דמותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל וכדי שלא ישבר או יגנב, אף על פי שלא  צריך את הכלי בשבת.  לפי זה אפשר לומר שאכן יש איסור הכנה גם בדבר שאין בו מלאכה, אבל כיון שהאיסור הוא משום טרחא, התירו  הכנה מפני הפסד ממון. לפי זה הכנה תהיה מותרת  לצורך מצוה, שהרי  השו”ע פוסק (סימן של”ג סעיף א) שדבר שאסור משום טרחא מותר לצורך מצוה:

אוצר של תבואה או של כדי יין, אע”פ שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחים או לקבוע בו בית המדרש.

אלא שלעומת הבבלי שאוסר להציל יותר מג’ סעודות משום שמא יבוא לכבות, הירושלמי אוסר משום הכנה: “הכא אם אתה אומר כן אף הוא מציל מן היום למחר“. לדעת הירושלמי צריך לחלק בין כלי שמלאכתו להיתר והצלת מזון שלש סעודות. מותר להזיז כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל כיון שאפשר להשתמש בכלי גם בשבת,  אך אי אפשר להציל יותר ממזון  מזון ג’ סעודות כיון שאדם לא יוכל לאכול יותר מג’ סעודות.

אפשר לבאר שהבבלי והירושלמי חולקים אם יש איסור הכנה בדבר שאינו מלאכה. לדעת הבבלי אין איסור הכנה  בדבר שאין בו  צד של איסור בשבת עצמה, אבל לפי הירושלמי עצם ההכנה משבת לחול אסורה.

אלא שאם סוברים שלפי הבבלי איסור הכנה רק נאמר במקום שיש  סרך מלאכה, צריך  להסביר את הגמרא בעירובין (דף לח ע”ב) בדין מערב ברגליו:

 אלא הא דאמר רב יהודה: עירב ברגליו יום ראשון מערב ברגליו יום שני עירב בפת ביום ראשון מערב בפת ביום שני הא קא מכין מיום טוב לשבת אמר ליה מי סברת דאזיל ואמר מידי? דאזיל ושתיק ויתיב.

בגמרא מבואר  שעצם האמירה של קנית שביתה יש בה משום הכנה, אף שאין בה סרך מלאכה.

ונראה לומר שבסוגיא בעירובין מיירי בהכנה מיום טוב לשבת, וזה גדר שונה מאשר הכנה משבת לחול  שם בסוגיה (דף לח ע ע”ב) הגמרא אומרת  בדעת ר’ אלעזר שאין מערבין מיום טוב לשבת משום הכנה. וכתב רש”י: “משום הכנה שמכין מיום טוב לשבת, ולא משום טעמא דחד יומא הוא”. בפשטות, אסור להכין מיום טוב לשבת בגלל הכנה דרבה. בגמרא  בעירובין שם מבואר שלדעת רבה לומדים מן הפסוק “והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו” שחול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, ואין שבת מכינה ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת. לפי רבה יש איסור הכנה משבת ליום טוב יותר חמור מאשר איסור הכנה משבת לחול. רש”י (ביצה ב’ ע”ב) בביצה כתב:

והכינו – והזמינו, כגון: מכאן אני אוכל למחר, דאי משום הכנה בידים, ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו, אלא הזמנה בפה קאמר, וכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא, ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום, ובחול.

לפי זה ההכנה של אמירת שביתה בדיבור אסורה מדין הכנה דרבה שלומד מן הפסוק “והכינו את אשר יביאו” שיום טוב לא מכין לשבת.

בשאלת גדר איסור הכנה מצאנו מחלוקת רמב”ם וראב”ד. כתב הרמב”ם בהלכות שבת (פרק כב הלכה כב):

אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברם שברים שברים כדרך שמתקנין בחול הבגדים כשמכבסין אותן, וכן אין מקפלים הבגדים בשבת כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן, ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו כדי שיתנאה בו בשבת.

משמע ברמב”ם שיש איסור עצמי בקיפול בגדים, אלא שיש היתר בקיפול “כדי שיתנאה בו בשבת”. וכיוצא בזה כתב הרמב”ם לגבי איסור הדחת כלים בשבת, שהוא כמתקן, ושם הראב”ד חלק עליו, כתב הרמב”ם (הלכות שבת פרק כג ה”ז):

ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא”כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת.

השגת הראב”ד: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. א”א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול.

הרי שלדעת הרמב”ם איסור ההכנה שבהדחת כלים גם הוא משום שדומה למלאכה “מפני שהוא כמתקן”, ולכאורה צריך לומר שגם הצעת מטות כדי לישן עליהם למוצאי שבת זה גדר תיקון. אבל לדעת הראב”ד הדבר אסור משום טרחא. ואמנם במגיד משנה כתב על השגות הראב”ד שזו גם דעת הרמב”ם: “ואף רבינו ז”ל כך הוא סבור שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול”. לדעת המגיד משנה גם לרמב”ם גדר האיסור הוא עצם ההכנה שהיא טרחא לחול, אבל פשט דברי הרמב”ם הם שיש איסור עצמי בדברים אלו, אלא שלצורך שבת הותרו.[3]

ויש להביא ראיה לשיטת הרמב”ם והמאירי שאיסור ההכנה הוא משום שהוא כמתקן ולא משום טרחא, מלשון התוספתא פי”ג הי”ח:

מפצעין באגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בנבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול.

וכן יש להוכיח מתו”כ דקורא להצעת מטות והדחת כוסות מלאכה (ספרא אחרי מות פרשה ה):

 (ה) וכל מלאכה לא תעשו יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המטות ולא ידיח את הכוסות ודין הוא נאמר כאן מלאכה ונאמר מלאכה במלאכת המשכן מה מלאכה האמור’ במלאכת המשכן שיש עמה חשובה אף מלאכה האמורה כאן שיש עמה חשובה.

גם משיטת המהרי”ל שהביא המ”א בסימן תרס”ח ס”ק ג משמע שרק דבר שיש בו סרך מלאכה אסור, וז”ל: “אם נושא מהסוכה טבלה המעריכי’ על רגליה ומסירין מתי שירצה אסור להעריכ’ בבית עוד על רגליה דהוי מכין מי”ט לחבירו אלא יניחנה בפרקונ’ עד הליל’ ואז יעריכנ’ עכ”ל” וע’ מ”א שם שכתב שמשמע שמותר להעמיד את השלחנות בבית. אלא שלאחר מכן הביא את דברי הגהות מיימוניות שאוסר לסדר, וגם לשיטתו כתב מ”א שלהעמיד בלי לסדר מותר. ומכל מקום מדברי מהרי”ל משמע שצריך להיות סרך מלאכה כדי לאסור. וכן הבין החיי אדם (כלל קנג ס”ו) שכתב:

ולכן אם השלחן הוא של פרקים, לא יניח הטבלא על הרגלים דכשגומר איזה דבר, הוי הכנה. אבל ההבאה לביתו, לא הוי הכנה (ונ”ל דכן מוכח ע”כ שהרי בסי’ תי”ו סעיף ב’ מבואר להדיא דמותר להוליך העירוב לצורך יום ב’ והוא גמרא ערוכה בעירובין ל”ח דדוקא אם אמר זה יהא עירוב הוי הכנה אבל ההולכה לא הוי הכנה וכן פירש”י להדיא ביצה דף מ’ ע”א במשנה מי שזימן כו’ בד”ה לא יוליכו כו’ מנות מידם לביתם לסעודת הלילה עכ”ל), אע”כ דדוקא היכא שגמור איזה ענין, מקרי הכנה. וכן מוכח ממהרי”ל שהביא המ”א סס”י תרס”ז דמותר להביא השלחנות לבית, רק להעריכם אסור. וכתב עוד בשמו דאסור לחפש הס”ת מיו”ט לשבת, אע”כ כמו שחלקתי.

והדברים מובנים על פי הרמב”ם שמה שנאסר הם דברים שיש בהם תיקון, וכמו הצעת מיטות כך דברים שיש בהם גמר אבל הבאה גרידא אין בה איסור.

וכן משמע שרק דברים שיש בהם תיקון אסורים, ממה שהביא המ”א והחיי אדם בכלל קנג סעיף ו’:

בשמיני סמוך לחשיכה אם אי אפשר לו או שיהיה לו טרחא הרבה לפנות הכלים מן הסוכה בלילה, מותר לפנות ביום להביאם לביתו, ובלבד שלא יסדרם עד הלילה, דאם יסדרם ביום, הוי כמכין מיו”ט לחבירו. ולכן אם השלחן הוא של פרקים, לא יניח הטבלא על הרגלים דכשגומר איזה דבר, הוי הכנה. אבל ההבאה לביתו, לא הוי הכנה (ונ”ל דכן מוכח ע”כ שהרי בסי’ תי”ו סעיף ב’ מבואר להדיא דמותר להוליך העירוב לצורך יום ב’ והוא גמרא ערוכה בעירובין ל”ח דדוקא אם אמר זה יהא עירוב הוי הכנה אבל ההולכה לא הוי הכנה וכן פירש”י להדיא ביצה דף מ’ ע”א במשנה מי שזימן כו’ בד”ה לא יוליכו כו’ מנות מידם לביתם לסעודת הלילה עכ”ל), אע”כ דדוקא היכא שגמור איזה ענין, מקרי הכנה. וכן מוכח ממהרי”ל שהביא המ”א סס”י תרס”ז דמותר להביא השלחנות לבית, רק להעריכם אסור. וכתב עוד בשמו דאסור לחפש הס”ת מיו”ט לשבת, אע”כ כמו שחלקתי.

נספח,

14. שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרסז

סוכה ונוייה אסורים גם בשמיני. ובחוצה לארץ שעושים שני ימים טובים, אסור גם בתשיעי שהוא ספק שמיני; ואם חל שבת במוצאי יו”ט האחרון של חג, נוהגים שלא להסתפק מנוי סוכה עד מוצאי שבת; ויש מתירים. הגה: יש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים: יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן (כל בו). ואסור להכין בי”ט לצורך ליל יו”ט (ה), ולכן אסור להעמיד השלחנות והספסלים בבית לצורך הלילה, דהוי הכנה (הגהות מיימוני ומהרי”ל).

15. משנה ברורה סימן תרסז

(ה) לצורך ליל יו”ט – של שמחת תורה דספק חול הוא ונמצא יו”ט מכין לחול ופרטי דין זה עיין לעיל בסימן תק”ג. ואסור להביא יין מיו”ט לחבירו ובשעת הדחק שלא ימצא בלילה בקל מותר להביא יין וכן מים מיו”ט לחבירו רק שצריך להביאו בעוד יום גדול (דלא מוכח מילתא דאפשר דצריך עדיין לצורך היום) וגם לא יביא כדרך שנושא בחול רק ישנה ומ”מ לצורך חול אין לנו ראיה להתיר די”ל דוקא לצורך מצוה מותר ולכן אין מציעין המטות משבת לחול [ח”א] ולכן אסור לחפש הס”ת משבת ליו”ט (דהיינו להעמיד הס”ת בפרשה שיקראו בה ביו”ט אסור בשבת עיו”ט) וכן מיו”ט לחבירו:

דיון על הכנה במקום מצוה, ע’ שש”כ הנ”ל במבוא פרק ב’ הערה כג שציין לסימן של”ג סעיף א’ ובמ”ב ס”ק ד’ דבמקום מצוה התירה דבר שאסרו משום טירחא, וכתב שנראה שלא בכל מקום התירו במקום מצוה, דהרי אסרו להכין משבת לחול אף במקום מצוה סי’ רנ”ד במ”ב ס”ק מג, סי’ תרס”ז במ”ב ס”ק ה’ וכתב שצ”ע. (ונפ”מ בזה גם לגבי הבאת יין לבית הכנסת להבדלה לקראת מוצאי שבת)

וע’ שש”כ פרק יב בהערה ט’ משו”ת מהרש”ג ח”א או”ח סימן סא דכל דבר שאם לא יעשה אותו בשבת שוב לא יהיה אפשרי לעשותו בחול לא הוה בכלל הכנה שאסרו חז”ל עיי”ש ראיותיו.

[1] ובמהדורה חדשה תש”ע במבוא פרק ב’ הערה  כח ציין לסימן תטז סעיףך ב’ ובמ”ב ס”ק יט והקדמת מחהרש”ק לסימן תקג, סי’ רצ במ”ב ס”ק ד’. וכן ציין בפרק כח סעיף עח הנ”ל בהערה קסו.

[2] וע’ שש”כ מה’ תש”ע, פרק כח סעיף עט שאסור לקפל טלית בשבת לצורך שבת הבאה, ומאידך להלן בסעיף פט כתב שמותר להחזיר טלית מבית הכנסת הביתה אף שלא צריך בשבת או להחזיר ספר למקום. ולגבי הוצאת דברים מהפריזר כדי שיפשירו במוצאי שבת, כתב שאסור, שם. וע’ פרק י’ סעיף י’ ובהערה לג שם הדיון עם הגרש”ז אוירבך בזה.

[3] ועוד מוכח ברמב”ם שזה גדר של סרך מלאכה, משום שבהלכות שבת רק בפרק כד מתחיל הרמב”ם להביא שבותים שאסורים בשבת ואין בהם גדר מלאכה, כלשונו שם בהלכה א’: “יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למאכה ואינם מביאין לידי מלאכה ומפני מה נאסרו בשום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר…” ומוכח שבפרקים הקודמים מבוארים הדברים שאסורים וקשורים למלאכה.  וכן כתב בדעת הרמב”ם במרכבת המשנה (הלכות שבת פרק כ”ג הלכה ז’): “ודעת רבנו להסמיך כל השבותין לאבות מלאכות וס”ל דהותר שבות זה מושם צורך היום ועל צורך היום לא גזרו”.