ב”ה
14 – ספק פסיק רישא, פסיק רישא לשעבר
פרק א’ סעיף טז. כאמור לעיל בסעיף יב, דבר שאינו מתכוון, דהיינו מעשה שאין בתוצאתו ההכרחית משום תוצאתה של מלאכה אסורה, אלא רק ספק, אם תהיה כזו או לאו, מותר לעשותו. ואף יותר מכן, מותר לעשות מעשה הנקרא “ספק לשעבר”, פירוש, מעשה שספק אם התוצאה האסורה שלו אמנם תיווצר או לאו. לדוגמה, מותר לסגור בשבת קופסה כשיש ספק אם יש בתוכה זבובים שיצודו על ידי סגירתה, שהרי אם בוודאי יש בה זבובים, אסור יהא לסגור אותה, משום שבמעשה זה הוא פסיק רישא שהזבובים יצודו, אך מחמת ספק זה אין זה פסיק רישא, ולכן מותר לסגור את הקופסה גם ללא בדיקה תחילה והמעשה נחשב שאינו מתכוון.
הסבר הדבר מובא בבאור הלכה סימן שט”ז סעיף ג’ ד”ה ולכן:
הנה הט”ז חידש כאן דבר חדש בענין פסיק רישא והוא. דכשם דהיכא דמספקא לן אם יעשה האיסור או לא אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר לר”ש כגון בגרירת מטה כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע”י הגרירה כמו כן ה”ה היכא דמספקא לן אם יש איסור בהמעשה שעושה והוא אינו מתכוין להאיסור נמי מותר לר”ש ולכן מותר בנעילת התיבה דשמא אין בה עתה זבובים ולולא דבריו הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי ע”י המעשה [היינו הנעילה] אך ספק הוא אם יש כאן איסור [היינו דבר הניצוד] הו”ל ספיקא דאורייתא ושם בגרירה שאני דמספקא לן על דבר אחר היינו החריץ הנסבב ע”י פעולתו ולכך מותר דבר שאינו מתכוין דאפשר שלא יעשה החריץ משא”כ בעניננו דספק הוא על עצם הנעילה אם יש בזה מעשה צידה הוי כשאר ספיקא דאורייתא
לכאורה, מה ההבדל בין אם אינו יודע אם יש שם זבובים, או אינו יודע אם הוא יחרוש כשגורר מטה כסא וספסל. הרי עקרונית אפשר גם לחשב את קושי הקרקע עם המשקל של הספסל ולדעת אם הוא יחרוש, אלא חוסר ידיעה גורם שאינו פסיק רישא. ומה ההבדל בין פסיק רישא לשעבר לכל דבר שאינו פסיק רישא?
והוא הדין למה שדן הגרש”ז אוירבך לגבי פתיחת מקרר בשבת כשיתכן שהפתיחה תפעיל את המדחס. גם כאן, אם היינו יודעים את הנתונים של הטמפרטורה בפנים ובחוץ, היינו יודעים אם המקרר יופעל, האם גם זה תלוי במחלוקת את פסיק רישא לשעבר? ובלשונו של הגרש”ז אוירבך זצ”ל מנחת שלמה חלק א’ סימן י’ אות ט’
הן אמנם שלגבי הפותח עצמו אין זה פסיק רישא כיון שאינו יודע כלל אם יפעיל בכך תיכף את המנוע או לא, אבל כיון שאם היה יכול לשער את מדת החום שבתוך המקרר היה יודע שבפתיחתו יפעיל תיכף את המנוע, נמצא שהספק הוא לא כמו בגרירת מטה וספסל שהספק איננו על העבר אלא על העתיד אם יעשו חריץ או לא, אלא הספק בנד”ד הוא בדבר שכבר נעשה, כלומר אם שיעור מדת החום של המקרר כבר קרב לקצו או לא, ונמצא שאם באמת התחיל תיכף המנוע לעבוד, נגלה הדבר למפרע שהמקרר היה במצב כזה שהפתיחה מוכרחת תיכף להפעילו, ונמצא שבשעה שהוא פותח הרי הוא עושה ספק איסור. והנה לדבר זה קראו האחרונים ספק פסיק רישא דלשעבר.
אלא שבהמשך כתב הגרש”ז לחלק בין אם אפשר לברר או אי אפשר לברר:
גם נראה שאף אם ננקוט גם לענין שבת שאם הספק הוא על העבר הרי זה ספק איסור (עיין בזה “בחלקת יואב” חאו”ח סי’ ח’) אפשר שדוקא באופן שיכול לברר, אז אומרים שנחשב ספק פס”ר ואסור, משא”כ באופן שא”א כלל לברר, כי בכמה מקומות מצאנו ההיתר של אינו מתכוין אעפ”י שכל הספק תלוי בסיבות שכבר היו ולא במה שעתיד להיות. וחושבני שגם בגרירת כסא וספסל, הספק אם יעשו חריץ או לא יש שזה תלוי בטיב העפר ובכח המאמץ שהוא מתאמץ לצורך הגרירה ואעפי”כ אין זה נחשב כספק במה שכבר נעשה.
ראית המ”ב והגרש”ז מרע”א ביו”ד פז: כתב הרמ”א בשו”ע סימן פז סעיף ו’:
יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדירה של עו”ג, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר, והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב (הגהת מרדכי פ’ הצלמים).
ועל זה כתב רע”א:
קשה לי הא אינו מכוין לבשל רק לחתות באש ופסיק רישא לא הוי דשמא לא בישל העובד כוכבים בהקדירה בשר וגם חלב וצ”ל דדוקא בספק דלהבא שמא לא יהא נעשה כן במעשה שלו כמו גורר כסא וספסל דהוי ספק שמא בגרירתו לא יעשה גומא אבל בספק דעבר כמו הכא דאם יש בקדירה בלוע בשר וחלב בחיתוי זה בודאי יתבשל אלא דהספק שמא אין בו בליעת בשר וחלב זה מקרי פסיק רישא.
והוסיף רע”א:
אכן לדעת הט”ז א”ח (סי’ שי”ו סק”ג) שכתב שם לדעת הטור בנועל התיבה וספק אם יש זבובים דמותר לנועלו דהוי דבר שאינו מתכוין ואף דהוי פ”ר מ”מ דלמא אין שם זבובים ולא הוי פ”ר א”כ לכאורה בנ”ד היתר גמור דהא אינו מתכוין לבשל כלי של עובד כוכבים ואפשר דאין בתוכו כלל בלוע בב”ח לא הוי פ”ר כתבתי זה שלא להיות האיסור חמור כי כמעט א”א לזהר העוברי דרכים
ומכל מקום פשטות דעתו של רע”א משמע שזה נחשב ספק פסיק רישא. אמנם כתב הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה:
אולם פשוט הוא שיש לחלק ולומר דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן אף שהספק הוא על העבר אין זה נחשב מלאכת מחשבת משא”כ בשאר איסורין. וכן ראיתי בשביתת השבת בכללי דשא”מ ופס”ר שהביא כן מהמגן אבות בחידושיו על מס’ שבת דף ל’ עיין שם.
ראיה לט”ז מתוספות כתובות ו’ ע”א. התוספות שם דנים על ראית הערוך שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר מגמ’ סוכה לגבי מיעוט ענבי הדס:
ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול (סוכה דף לג: ושם) דקאמר ר”א בר”ש ממעטים ענבים בי”ט פי’ ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר”ש בפסיק רישיה כו’ ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אף על גב דפסיק רישיה הוא….
וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה א”נ הכי פי’ והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר”ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והלכך לאו פסיק רישיה הוא.
ומשמע מתוספות שאם יש לו הושענא אחריתא, “שמא לא יצטרך לה”, כלומר שאחר כך יתברר שהוא לא היה צריך בשעה שליקט ענבי הדס. ומכל מקום אם ספק פסיק רישא נחשב ספק איסור הרי ללקט ענבי הדס הוא גם כן ספק איסור.
ועוד ראיה מרמב”ן במלחמות בסוגיה של מיחם שפינהו, בסוגיה בשבת מא ע”א מובא:
משנה המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן
גמרא מאי קאמר אמר רב אדא בר מתנא הכי קאמר המיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. והלא מצרף רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר.
והקשו הראשונים, והרי זה פסיק רישא שיצרף? ותירץ הרמב”ן דלהכי אינו אסור לשפוך מים למיחם ולא חיישינן למצרף דשמא לא הגיע לצירוף אף על פי שנתחמם הרבה שהמים מנעו אותו ושמא כבר נצטרפה.
הרי שלרמב”ן אף שיש ספק במציאות האם זה מצב שיש בו צירוף, מבחינת המציאות, זה לא נחשב לפסיק רישא.
אבל דומני שיש להוסיף, שאם אם אנו מתירים פסיק רישא לשעבר, ודאי שאין לומר שכשעושה מעשה של ספק איסור שאין זה פסיק רישא, לדוגמא, ודאי שאם אדם מרים מתג של חשמל ואינו יודע אם יש חשמל או אין, זה ספק איסור דאורייתא ולא ספק פסיק רישא, כיון שכוונתו לעשות את האיסור ולא מכוין לדבר אחר. ובזה מיושבות כמה גמרות שמהן הוכיחו האחרונים שספק פסיק רישא אסור.
ועל פי זה ניתן גם ליישב את הרמב”ם בהלכות שבת פרק כא הלכה ג’:
נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות, ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא א”כ היה רצוף באבנים
והביא בכסף משנה את קושית הריב”ש:
ואסור לכבד את הקרקע וכו’. כתב הריב”ש בתשובה שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסר הכיבוד משום פסיק רישיה שא”כ לא ה”ל לומר שמא וא”כ הוא תמה למה אסרו דהא קי”ל כר”ש והוא עצמו כתב בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ובודאי ג”כ אפשר בריבוץ שישוה גומות שאל”כ לא היה צ”ל שהרי אינו מתכוין לכך…
ובקונטרס אחרון לשו”ע הרב תירץ, בסימן רע”ז:
עיין בכסף משנה פכ”א בשם הריב”ש שתמה על הרמב”ם שכתב גבי כיבוד הבית שמא ישוה גומות אם כן אינו פסיק רישיה עיין שם. אם כן גם על הטור וש”ע יש לתמוה כן. אבל באמת יש לומר גבי כיבוד דהספק הוא שמא יש גומות בבית ואי אפשר שלא ישוה והוי ליה פסיק רישיה, ואם כן כשאינו ידוע הוי ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ולא דמי לשאר דבר שאינו מתכוין דספיקא הוי ושרי, דהתם הספק הוא שמא יעשה גומא והכא הספק הוא שמא יש כבר ואי אפשר שלא ישוה, ולא גרע משאר ספיקא דאורייתא.
אבל לפי החילוק שכתבנו נראה שיש לומר אחרת. משום שכשאדם מכבד את הבית הוא מתכוין גם להחליק את הקרקע. ולכן אם יש גומות, וזה ספק, הרי זה ספק איסור דאורייתא וכמו שכתב בשו”ע הרב, אלא שזה אינו נוגע לספק פסיק רישא כיון שמתכיון למעשה, ומה שכתב הרמב”ם שמא ישוה גומות, כוונתו שזה ספק איסור דאוריתא. מה שאין כן בסוגר תיבה שיש בה זבובים, הרי אין כוונתו לצוד אלא לסגור את התיבה, ולכן אין כאן אלא ספק פסיק רישא שלט”ז אינו פסיק רישא ולא דומה לגומות.
אלא שקשה על זה הראיה שהביא המשנה ברורה מתוספות לגבי אית ליה הושענא אחריתי. שם הרי כוונתו לתקן ומותר כיון שזה ספק אם זה איסור.
ולכן נדחתה ראית החלקת יואב בסימן ח’ מהרמ”א בסימן רנ”ט שספק פסיק רישא אסור ממה שכתב שאף אם יש ספק על תבשיל שלא נתבשל עדיין שאסור לסתום את התנור. וז”ל הרמ”א בסעיף ז’:
ונ”ל הא דמותר לחזור לסתום התנור, היינו ביום דכבר כל הקדירות מבושלות כל צרכן, אבל בלילה סמוך להטמנתו דיש לספק שמא הקדירות עדיין אינן מבושלות כל צרכן, אסור לסתום התנור דגורם בישול כמו שנתבאר סימן רנ”ז סעיף ד’, ואפי’ ע”י א”י אסור כמו שנתבאר לעיל ס”ס רנ”ג.
ולמ”ש הרי אין להוכיח משום משום שסתימת התנור הוא פעולת בישול וזה ספק איסור ודומה למרים מתג חשמלי כשיש ספק אם יש שם חשמל.
ע’ חידושי רבי שמואל רוזובסקי כתובות סימן ז’. ושם תלה את שאלת ספק פסיק רישא בשאלה מדוע יש איסור בפסיק רישא, האם משום שזה נחשב למתכוין, או שידיעה לא נחשבת לכוונה אלא שבמצב כזה של חתיכת הראש לא צריך כוונה לנטילת נשמה כיון שזה מה שעושה. (וע’ שערי ישר ש”ג פכ”ה). וכשאין מתכוין מותר לא משום חסרון הכוונה אלא משום שאין המעשה מתייחס לעושה. ונפ”מ בענין זה של ספק פסיק רישא.
נספח:
מנחת שלמה חלק א’ סימן י’ אות ט’
ט. הן אמנם שלגבי הפותח עצמו אין זה פסיק רישא כיון שאינו יודע כלל אם יפעיל בכך תיכף את המנוע או לא, אבל כיון שאם היה יכול לשער את מדת החום שבתוך המקרר היה יודע שבפתיחתו יפעיל תיכף את המנוע, נמצא שהספק הוא לא כמו בגרירת מטה וספסל שהספק איננו על העבר אלא על העתיד אם יעשו חריץ או לא, אלא הספק בנד”ד הוא בדבר שכבר נעשה, כלומר אם שיעור מדת החום של המקרר כבר קרב לקצו או לא, ונמצא שאם באמת התחיל תיכף המנוע לעבוד, נגלה הדבר למפרע שהמקרר היה במצב כזה שהפתיחה מוכרחת תיכף להפעילו, ונמצא שבשעה שהוא פותח הרי הוא עושה ספק איסור. והנה לדבר זה קראו האחרונים ספק פסיק רישא דלשעבר. ועיין בשו”ע יו”ד סי’ פ”ז סעיף ו’ שכתב הרמ”א שאסור לחתות האש תחת קדירה של עכו”ם לפי שהם מבשלים בהם פעמים בשר ופעמים חלב, ונמצא שהחותה תחת קדירה מביא לידי בישול בשר בחלב, וכתב ע”ז הגרע”א ז”ל: “קשה לי הא אינו מכוין לבשל רק לחתות האש ופסיק רישא לא הוי דשמא לא בישל העכו”ם בהקדירה בשר וגם חלב, וצ”ל דדוקא בספק דלהבא שמא לא יהא נעשה כן במעשה שלו כמו גורר כסא וספסל דהוי ספק שמא בגרירתו לא יעשה גומא, אבל בספק בעבר כמו הכא דאם יש בקדירה בלוע בשר וחלב בחיתוי זה בודאי יתבשל, אלא דהספק הוא שמא אין בו בליעת בשר בחלב זה מיקרי שפיר פסיק רישא”, אך כתב שלדעת הט”ז בסי’ שי”ז סק”ג שכתב שלדעת הטור מותר לנעול תיבה שאינו יודע אם יש בה זבובים לא הוי פס”ר, מוכח שסובר שגם ספק לשעבר אינו נקרא פסיק רישא, אולם פשוט הוא שיש לחלק ולומר דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן אף שהספק הוא על העבר אין זה נחשב מלאכת מחשבת משא”כ בשאר איסורין. וכן ראיתי בשביתת השבת בכללי דשא”מ ופס”ר שהביא כן מהמגן אבות בחידושיו על מס’ שבת דף ל’ עיין שם.
ועיין גם בשו”ע הרב ז”ל בקו”א לסי’ רע”ז סק”א שכתב לענין כיבוד: “דהספק הוא שמא יש גומות בבית ואי אפשר שלא ישוה והו”ל פס”ר וא”כ כשאינו ידוע הו”ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, ולא דמי לשאר דבר שאינו מתכוין דספיקא הוי ושרי, דהתם הספק הוא שמא יעשה גומא והכא הספק הוא שמא יש כבר ואי אפשר שלא ישוה ולא גרע משאר ספיקי דאורייתא”. (וכן משמע ממה שחילקו הראשונים בביצה כ”ג ע”ב בין כיבוד של שטח קטן כמו בית המטות לבין שטח יותר גדול, והיינו משום שאם השטח הוא גדול יש מסתמא מקום כזה דשייך בי’ אשווי גומא, והי’ אפשר לדעת אם הי’ נותן אל לבו להסתכל שם היטב, וכמו”כ לענין סריקה בשבת דמבואר בסוף סי’ ש”ג שאפי’ אם אינו מכוין להסיר הנימין המדולדלין אפי”ה אסור משום דהוי פס”ר, נראה דאף שבכל פעם שמעביר את המסרק פשוט הוא דליכא כלל פס”ר של השרת נימין, ועל כרחך משום דמ”מ באותו פעם שהסריקה משרת מתברר שבלא יודעים עשה פעולה שיש בה פס”ר של השרת נימין מדולדלין).
וכמו כן כתב לענין פתיחת דלת כנגד הנר שהספק הוא “שמא ברגע זה שיתחיל לפתוח ינשב הרוח בחזקה וא”א שלא תכבה כשיפתח ונמצא עושה איסור דאורייתא במה שפותח שע”י כן הרוח מכבה בודאי כיון שכבר יש רוח והוא לא ידע ואשם שסבור כשמתחיל שאין שם רוח”, אולם במסקנת דבריו הוא מביא ג”כ את הט”ז הנ”ל וכתב שמשמע גם כן כך מהרמב”ן והר”ן בפרק כירה בסוגיא דצירוף שאף אם הספק הוא במה שכבר עבר אעפי”כ נחשב דבר שאינו מתכוין ומותר, והטעם שאסור לפתוח דלת כנגד הנר, כתב שם שהוא מפני “שיש לחוש שמא יהיה ודאי ואעפי”כ יעשה מה שיעשה – דאם יהיה פתוח ברוחב טפח על דרך משל חיישינן שמא מיד כשפשט ידו לדלת לפתוח ברגע זו בתחלת הפתיחה ינשב רוח חזק כל כך שא”א שלא יכבה כשיפתח טפח או פחות ונמצא עושה איסור לאחר שהוא ודאי פסיק רישא”. וממילא נראה שכל זה שייך רק אצל רוח שיש לגזור שמא יפתח או יגמור הפתיחה גם לאחר שהוא רואה שהרוח נושב בחוזק ועתיד ודאי לכבות, משא”כ בנד”ד שלפני שהמנוע מתחיל לעבוד איננו יודע כלל אם יתחיל לעבוד מחמת הפתיחה או לא שפיר מסתבר שמותר, ועיין גם במשנ”ב בבאה”ל סי’ שט”ז שהוכיח מהרמב”ן והמאירי כהט”ז עיין שם. ולפיכך אין צריכים גם לחשוש דשמא נמצא עכשיו המקרר בדרגת חום כזו אשר אם רק מזיז קצת את המקרר ע”י פתיחת הדלת הוא גורם תיכף הפעלתו, כיון שאין זה פסיק רישא ומותר מפני שאינו מתכוין לכך, גם נראה דאם נחשוש לכך יש לאסור להשתמש בשבת בתנור הנקרא “פראפעקשן” כיון שגם שם יש שע”י שמעמידים או מורידים כלי מעליו הוא זז קצת ונשפך תיכף הנפט מהמיכל לתוך צלחת, והו”ל כמוסיף שמן בנר דחייב משום מבעיר.
גם נראה שאף אם ננקוט גם לענין שבת שאם הספק הוא על העבר הרי זה ספק איסור (עיין בזה “בחלקת יואב” חאו”ח סי’ ח’) אפשר שדוקא באופן שיכול לברר, אז אומרים שנחשב ספק פס”ר ואסור, משא”כ באופן שא”א כלל לברר, כי בכמה מקומות מצאנו ההיתר של אינו מתכוין אעפ”י שכל הספק תלוי בסיבות שכבר היו ולא במה שעתיד להיות. וחושבני שגם בגרירת כסא וספסל, הספק אם יעשו חריץ או לא יש שזה תלוי בטיב העפר ובכח המאמץ שהוא מתאמץ לצורך הגרירה ואעפי”כ אין זה נחשב כספק במה שכבר נעשה. גם אפשר שדוקא כעין סגירת תיבה שהסגירה עצמה היא צידה הוא דחשיב ספק פס”ר, משא”כ בנד”ד שפתיחת הדלת אינה איסור כלל אלא שמחמת הפתיחה נכנס חום, אשר מחמתו מתפשט גאז, וההתפשטות גורמת לסגירת מעגל חשמלי ולהפעלת מנוע, באופן זה אפשר שכיון שאינו יודע ברור, אין זה נחשב ספק פס”ר לשעבר כיון שבשעת הפתיחה הוא מסופק אם הגאז יסגור אח”כ את המעגל או לא, ולא דומה לסגירת תיבה שיש בה זבובים, שבשעה שסוגר אינו מסופק אם יצוד אח”כ או לא, אלא אם הוא צד עכשיו או לא, וכן ע”י החיתוי באש הוא ממש מבשל מספק בשר וחלב, משא”כ כאן. ואפשר שלפי”ז אין להוכיח מדברי הרמב”ן והמאירי ממה שכתבו אצל ספק צירוף שסוברים ג”כ כהט”ז. אך נראה שא”א כלל לסמוך על סברות קלושות כאלה, וגם בעיקר הדבר חוששני מאד דאפשר שכיון שהוא ודאי פס”ר שהפתיחה גורמת להקדים הפעלת המנוע והספק הוא רק אם יפעיל אותו תיכף בכח ראשון, או רק לאחר זמן, אפשר שאינו שייך כלל לדבר שאינו מתכוין אא”כ היינו מסופקים אם החום נכנס או לא, או אם החום ישפיע על המנוע או לא, אבל באופן כזה שודאי נכנס, וגם ודאי משפיע, והספק הוא רק אם באופן המותר או באופן האסור, אפשר דשפיר חשיב לדעת הכל ספק איסור.