יז. בענין מלאכה המתקיימת – מלאכה ללא קיום כלל

ב”ה

 

שיעור 17: בענין מלאכה מתקיימת – מלאכה ללא קיום כלל

 

המשך הרב נויבירט בסעיף יח במבוא להלכות שבת:

ואם אין לתוצאת המעשה כל קיום ואפילו לא לזמן קצר, אין זו נקראת מלאכה ומותר לעשותה אף לכתחילה. ולכן מותר לרשום באצבע כאין אותיות באויר; ומותר לענוב עניבה שאין תחתיה קשר, ואף מותר לקשור קשר אחד שאין תחתיו קשר אחר, והוא עומד להית ניתר מאליו תוך זמן קצר.

 

כל מה שנאמר בסעיף זה עוסק במלאכה שאינה מתקיימת בגלל איכות המלאכה. אבל אם האיכות היא גמורה, אלא שכוונתו רק לשעה, עסקנו בזה בשיעור הקודם מעט.

 

הבאנו את הרמב”ם בפרק ט’ הלכה יג שכתב:

הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב, ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור.

ודברנו מה פירוש “מתקיימת בשבת” האם תלוי בשבת דוקא או אפילו כמה ימים נחשב לאינו קבע כמו שכתב הגרש”ז אוירבך.

 

השאלה היא מה אם זה יכול להחזיק מעמד אבל אני איני מעוניין ליותר מאשר לשבת?

המשנה ברורה בסימן שי”ז בביאור הלכה מביא את קושית הפרי מגדים למה אסור לקשור ציצית בשבת, הרי יכוון שבמוצאי שבת יתיר את הקשר? והפרי מגדים נדחק בזה מאד.

 

ולכאורה כל הדיון שלנו נמצא בדיני קושר בשבת: צריך להיות קשר של אומן וקשר של קיימא. הרי שצריך להיות גם אומן שמחזיק מעמד (כך כתב הט”ז[1]) וגם כוונה לעולם, הרי שתלוי בכוונת האדם הפרטי למה כוונתו?

ולדעת רש”י ורא”ש, הכל תלוי רק בדעת הקושר, ע’ מ”ב ריש שי”ז. ולא תלוי בקשר אומן, ולכאורה חולקים בשאלתנו האם כשעושה לזמן מועט ואינו של קיימא, זה נחשב לקיימא, וצ”ע.

 

אלא שיש לומר כאן כמו שכתב המשנה ברורה בביאור הלכה שי”ז: שזה לא תלוי בדעת האדם הפרטי אלא לגבי קושר תלוי במה שדרך בני האדם לעשות בקשר כזה, אם להתיר כל יום כמו נעלים או שדרך לעשות לעולם, אבל לא תלוי בדעת האדם הפרטי

 

ולפי זה אין בקושר תשובה לדיון שלנו מה כשהאדם עצמו מעוניין רק לזמן מעט, וצ”ע בדימוי לקושר.

 

וצריך עיון גם ממחלוקת הט”ז והלבוש לגבי ההיתר לפתוח בית הצואר שקשרו הכובס, אם כט”ז שזה אינו של קיימא כיון שפותח באותו  היום, או כדעת הלבוש שהוא של קיימא כיון שעשוי להיות קיים עד שיביאנו לביתו, ע’ מ”ב שי”ז ס”ק כא:

שאינו קשר של קיימא – שאינו עשוי להתקיים רק עד שיקחנו הבעה”ב לביתו ויש מחמירין בדבר אלא אם כן עשוי להתיר באותו יום של הכביסה:

 

ובזה תלוי הפשט ברמב”ם הנ”ל: מה פירוש “שאתה מעבירו לשעתו” שהוא מוחק או שנמחק מאליו?

 

החיי אדם בכלל כד כתב שזו מחלוקת הרמב”ם והסמ”ג:

הצובע בצבע המתקיים, חייב. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, היינו שמעבירו לשעתו, אין זה צובע, כן כתב הרמב”ם. ולסמ”ג חייב, כיון שרצונו בזה שיתקיים לפי שעה (ש”כ במ”א ס”ק כ”ה).

הרי שזו מחלוקת אם כוונתו לשעה אם כוונתו רק לשעה, אם אם הדבר מצד עצמו אינו מתקיים.  

 

אך מה הדין כשהדבר מתקיים, אלא שהוא אינו מעוניין בו אלא לזמן קצר? (ותלוי בפשט ברמב”ם הנ”ל ובמ”ש מנחת חינוך במוסך השבת במלאכת צובע שהובא בשיעור הקודם שלדעתו זה קבע ולכן כתב הרמב”ם הנ”ל “שאינו מתקיים כלל”)

 

לכאורה זה מחלוקת בירושלמי בפרק כלל גדול ובפרק הבונה. בפרק כלל גדול פ”ז ה”ב:

מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים. ולא לשעה היתה. אמר ר’ יסה מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהוא לעולם. א”ר יוסה מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה. א”ר פינחס מתופרי יריעות למדו. נפסק היה קושרו חזר ונפסק לעשותן קשרים קשרים אי אפשר. אלא חוזר ומתיר את הראשון.

אם זה נחשב לשעה, הרי גם קושר לשעה אסור. ולרבי יסה שזה על פי הדיבור ונחשב לעולם, וכן לרבי פנחס שלומר מתופרי יריעות, אם כן קושר לשעה מותר אלא הלימוד מהיריעות שם היה לעולם. ולהלן:

מה בניין היה במשכן. שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה. א”ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם. א”ר יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה בנין לשעה בנין.

אותה המחלוקת גם כאן, אם הבנין של המשכן נחשב לבנין לשעה או לא. ונפ”מ אם חייבים על בנין לשעה. ולכאורה גם מוכח בירושלמי שאין הבדל לענין זה בין קושר ובין בונה לגבי הכלל של בנין לשעה או קושר על מנת להתיר.

 

ונפ”מ למה שכתב הנודע ביהודה בתשובה ארוכה במהדורא תניינא סימן ל’:

 על דבר נשיאת הפאראסאל בשבת והוא כלי העשוי להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והאדם נושאו על ראשו והוא מאהיל על ראשו והוא עשוי שיש לו בית יד וקרסים ולולאות לפתחו ולמותחו ולסגרו כרצונו.

לדעתו כשיש גם שיפוע ויש סמוך לגג טפח, אם פותח את המטריה בשבת הוא איסור תורה.

 

דברי הנודע ביהודה אינם מקובלים, וגם השש”כ כותב שנהגו שלא ללכת עם מטריה בשבת משום גדר. אלא שהשאלה אם יש חשש דאורייתא תלוי בשאלה מה ההלכה לגבי בנין לשעה. יתר על כן, בשש”כ פרק כד סעיף יג כתב שמותר לפתוח שמשיה המחוברת לעגלה, עיי”ש.

 

ובחתם סופר בתשובה חאו”ח סימן עב כתב שלדעת הבבלי בנין לשעתו אינו בנין, שהרי בגמרא בשבת דף לא ע”ב דנה הגמרא על איסור סותר בכיבוי פתילה, ואומרת הגמרא:

סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר אמר ליה רבה מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא אמר ליה שאני התם כיון דכתיב על פי ה’ יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.

הרי שלבבלי כיון דכתיב על פי ד’ יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. ואם כן אין לנו מקור שבנין לשעה נחשב בנין, ולכן לבבלי בנין לשעה אינו בנין.

 

אבל בספר שביתת השבת הוכיח ההיפך מבבלי, שהרי בגמרא שבת עד ע”ב דנה הגמרא כמו בירושלמי:

הקושר והמתיר קשירה במשכן היכא הואי אמר רבא שכן קושרין ביתדות אהלים (קושרים) [א”ל אביי] ההוא קושר על מנת להתיר הוא אלא אמר אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה

הרי שלבבלי אם מה שהיה במשכן הוא קושר על מנת להתיר, ולא אומרים שכיון שזה על פי הדיבור נחשב לקושר של קבע. אם כן גם בבנין התורה אסרה בנין לשעה. ונפ”מ אם המטריה יכולה להיות איסור תורה.[2]

ובדבר זה הבאנו את הירושלמי שיש בזה מחלוקת, ואם כן דעת הבבלי שלא אומרים את סברת שזה לעולם כיון שזה על פי הדיבור

 

וכן הוכיח באור שמח הלכות שבת פרק י’ הלכה יב שדעת הבבלי שבנין לשעה הוא בנין ומוכיח מגמ’ הנ”ל:

ובגמרא דילן (שבת עד, ב) מצאנו, קשירה במשכן היכא הוא, אמר רבא שכן קושרין ביתדות האהלים, קושרים, ההוא קושר ע”מ להתיר הוא. חזינא דסבר הגמ’ כר’ יסא בר בון, מכיון שהקב”ה הבטיחן שמכניסן לארץ כמו שהוא לשעה, וא”כ כאן גבי בנין נמי סבר דבנין לשעה הוי בנין.

ועיי”ש איך הסביר את הגמרא בדף לא, שאומרת שכיון דכתיב על פי ה’ יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו, – ולכאורה היא סותרת לסברא הנ”ל – ואומר שאמנם היה זה בנין לשעה והוא בנין, אלא כיון שכתיב על פי ה’, נחשב גם המקום החדש כמקומו:

שאני התם דאף דהוי רק חניית שעה, שהיו עומדין בכל עת ליכנס לארץ ישראל, מ”מ כיון דבנין לשעה הוי בנין, תו הוי כסותר ע”מ לבנות לשעה ובמקומו, דפי ה’ הוי כמקומו, ודו”ק.  

 

לכאורה יש ראיה מגודלת, שבת צד ע”ב

וכן הגודלת כו’. גודלת כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא? – אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא: גודלת משום אורגת, כוחלת משום כותבת, פוקסת משום טווה. אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו: וכי דרך אריגה בכך, וכי דרך כתיבה בכך, וכי דרך טויה בכך? – אלא אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא כוחלת משום צובעת, גודלת ופוקסת – משום בונה. – וכי דרך בנין בכך? – אין, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: ויבן ה’ אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא.

לכאורה הרי גודלת זה אריגה שהיא עומדת לסתירה לאחר זמן.

 

וכתבו תוספות שבת צד ע”ב ד”ה וכי דרך שאכן זו כוונת הגמרא:

וכי דרך אריגה בכך – ואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה אשה (לעיל ד’ סד.) הכא בשער לא חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה.

 

ולכאורה אם עומד לסתירה ולכן אין זה אריגה – ויהיה מוכח מכאן שגם כשהאיכות טובה ורק כוונתו לזמן, שאין זה לזמן – אם כן קשה מדוע אם אנו אומרים שחייב משום בונה, אין בעיה של זמן?

 

אלא צריך לומר כמ”ש החיי אדם כלל כד:

ומה שכתב תוס’ דף צ”ד ע”ב ד”ה וכי דרך, בגודלת דפריך וכי דרך אריגה בכך, וכתבו התוס’ דכיון דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה, אין ענין לזה, דהתם שאני במלאכת אורג שיהיה מחובר יחד, וכיון דעומדת לסתור, הרי לא נארג.

ואפשר לומר גם כפי שכתב המשנה ברורה לגבי קושר, שגודלת כ”ע עושים את זה לזמן ולכן זה נחשב שאינו מתקיים, ואין ללמוד מכאן על דבר שאדם מתכוין שיהיה רק לזמן.

 

 

 

האם כל מלאכה שאינה מתקיימת היא איסור דרבנן, לבנות ולסתור, לקרוע ולתפור וכיו”ב? דוגמאות: האם מותר לעשות קרח בשבת? האם מותר לשחק באבני לגו, משחקי אותיות כשמרכיב מילים מאותיות עשויות. כמו כן יש לשאול, אם נאמר שכל סוגי המדבקות, כמו של פלסתר וחיתולים, נחשבים שהם אינם מתקיימים הואיל ולא עשויים לעולם, האם מותר לכתחילה לפתוח ולסגור אותם? האם מותר להסיר תוית שמודבקת על הבגד? האם מותר להפריד גרביים חדשות שמחוברות יחד? אם כל אלו אסורים, האם יהיה אסור לסגור בגד בכפתורים כיון שזה תופר, ואף שאינו של קיימא הרי מדרבנן אסור.

 

הרי גם במצב של מלאכה שאינה מתקיימת כלל ואף על פי כן זה רק פטור ולא מותר. ולכן נפסק בשו”ע סימן שג סעיף כה:

אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע.  ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר.

ואם כן מה במקרים הנ”ל?

 

לגבי קרח ראה שש”כ פרק י’ סעיף ד’ – להמנע

לגבי לגו – פרק טז סעיף יט

לגבי צירוף אותיות משחק פרק טז סעיף כד

לגבי פלסתר פרק לה סעיף כו, כז והערה סו

לגבי חיתול, פרק טו סעיף פז

לגבי תוית על הבגד פרק טו סעיף פד

 

 

 

נספח:

 

1. ובכל זאת מצאנו שיש מלאכה שאינה מתקיימת כלל שמותר לכתחילה. לגבי איסור בונה, כתב הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה סימן י’ לגבי חשש הפעלת המדחס בפתיחת דלת המקרר:

וכידוע שהרבה גדולי אחרונים סוברים שבנין לשעה לא חשיב כלל בנין ועיין בפנ”י שבת צ”ה ובביצה י”ב שכתב “דליכא במגבן משום בונה אם דעתו לאכלו בו ביום”.

ובעצם זה מפורש בשו”ע סימן שיד סעיף י’:

חותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו חבל, יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד להתיר; אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה; ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר. ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום (וע”ל סי’ רנ”ט).

 

שאלה זו של מלאכה שאינה מתקיימת נוגעת גם לעשיית קרח או גלידה בשבת, שכתב בשש”כ פרק י’ סעיף ד’ שטוב להמנע מלתת בשבת וביום טוב בתוך תא ההקפאה. אבל משום בונה, כתב בהערה שם בשם הגרש”ז אוירבך שאין לחשוש.

 

וכן דנים בשאלה זו על פתיחת מטריה בשבת אם יש בזה משום בונה

 

2. ולכן כתב בשמירת שבת כהלכתה (א) פרק טז: משחקים בשבת וביו”ט סעיף יט

אין למנוע מן הילדים לבנות בקוביות ובאבני-פלא על כל מיניהם שאין חיבורם בחוזק(נז) (וראה להלן סוף סעיף לה), אבל אם צריך לחבר את החלקים בברגים או לתוקעם זה בזה היטב – אסור. ולכן אין לשחק ולבנות באבני לגו או בחלקי קליקס וכדומה, שהרי הם נתקעים זה בזה בחוזקה

הערה: (נז) …וגם אפשר דאפי’ אם יכול להתקיים הבנין שבנה מאבני הפלא, אבל מ”מ כיון שניכר וידוע לכל שאין הבנין שבנה עשוי לקיום כלל, וגם אינו אלא צעצוע של ילדים, בכגון דא אין זה נחשב אפי’ בגדר של בנין ארעי ולא גזרו בו רבנן אטו קבע, ודוגמא לכך מפריסת טלית, תהל”ד סי’ שטו ס”ק ט, שאם אינו מתקיים אלא ע”י שאוחזין אותה בידים, אינו חשיב אוהל, אפי’ אם עושין כן כדי להגן בפני הגשם והשמש, וה”נ בני”ד דבנין של התינוקים.

ובמהדורה הראשונה של שש”כ כתב שמותר לשחק באבני פלא מכל הסוגים.

 

מצאנו עוד כמה דברים שנחשבים שאינם של קיימא שמותר לכתחילה, אף שאינם דומים לדוגמאות שהביא בשש”כ בכללים.

 

3. דוגמאות נוספות בענין זה שהגרש”ז אוירבך מתיר לכתחילה, לגבי שקיות הסגורות על ידי הדבקה. לכאורה הדבר אסור, כיון שנפסק בשו”ע סימן ש”מ סעיף יד:

המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב; וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים  ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב.

מה הדין כשההדבקה היא ארעית ואינה של קיימא? ע’ שו”ע שי”ז סעיף ג’ לגבי הפותח בית הצוואר שקשר הכובס שאינו קשר של קיימא ומותר לכתחילה: “מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא” וכתב המשנה ברורה שאינו קשר של קיימא “שאינו עשוי להתקיים רק עד שיקחנו הבעל הבית לביתו, ויש מחמירין בדבר אלא אם כן עשוי להתיר באותו יום של הכביסה.

 

 כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק ט הערה כא (מהדורה אחרונה עם המבוא):

ויש שקיות מחומר פלאסטי כאלה שנפתחות בקלות במקום דיבוקן, ושמעתי מהגרש”ז אויערבך זצ”ל, דאפשר שמותר לפתוח במקום הדיבוק, גם מבלי לקלקלן תחילה, וכדמוכח מן הפוסקים שהתירו לחתוך את החוט שזוג נעלים תפור בו יחד, עיין להלן הערה ס. ובני”ד קיל טפי, די”ל דהא דאמרינן המדביק ניירות דהוה תולדה דתופר, סי’ שמ סע’ יד, אינו אלא כשמדביקם לעשותם גוף אחד ממש, ואז כשמפרידם הוה קורע, ע”ש, משא”כ כשמדביק רק את שפתי השקית על דעת לפותחן אח”כ דרך אותו המקום, הר”ז חשיב כניירות שנדבקו מאליהן דלא מיקרי קורע מפני שעומדים להפרד, שם במ”ב ס”ק מה, וה”נ כאן אף שההדבקה היא בכוונה וברצון כדי לשמור על התוכן, מכל מקום גם נעשית כדי שיהא קל להפריד ולפתוח. ואף אם נאמר שבתופר ממש חייב בכהאי גוונא, מכל מקום אם רק מדביק, י”ל דאין זה חשיב כתופר (וע”ע להלן פל”ה הערה ע – י.י.נ.).

אמנם בסוף הערה כא הסתפק:

מ”מ בשקיות אריזה מניילון וכד’ שמצורף אליהם כמין מדבקה הנעשית לחזור ולסגור את השקית כדי לשמור על טריות המוצר, יש לעיין בדבר האם בפתיחתה הראשונה של המדבקה יש משום מכה בפטיש, כיון שהפתיחה הראשונה מכשירה את המדבקה לשימוש רב פעמי (משא”כ בפלסטר וטיטולים ראה להלן פל”ה הערה ע), משא”כ בהדבקות שלאחר מכן הרי זה דרך השימוש, ומותר.

 

4. אלא שלגבי שאלת הסרת המדבקה בפעם הראשונה, ראה בפרק לה סעיף כז כתב בשש”כ לגבי השימוש בפלסטר:

מותר לחבוש פצע באיספלנית עם גזה (כגון באנד-אייד וכיו”ב), אבל יש להכין חתיכות נאותות מבעוד-יום, מפני שבשבת אסור לחתוך אותה. ויש להסיר את הנייר המכסה את צדדי האיספלנית מבעוד-יום, כי בשבת אין להסירה, (ויכול לשוב ולכסותה בנייר זה, כדי לשמור על האספלנית ובשבת יהיה מותר לפתוח מחדש), ומכל מקום, בשעת צורך גדול, מותר להסיר אותו גם בשבת.

אבל בתיקונים ומילואים פרק לה הערה סג כתב:

אמנם בעיקר הנידון של הדבקת שקיות, אספלנית, גזה, חיתולי ניר, הרכבת חלקי מזרק, אשר היינו רגילים להשוות את זה לקשר של לולב דחשיב של קיימא אף שדעתו לזרקו לאחר החג הואיל ואין דעתו להתיר את הקשר… אולם יש לדון דאפשר שאין זה דומה כלל ללולב אשר שם עיקר הרצון הוא הקשר מפני שלולב צריך אגד או משום זה אלי ואנוהו והקשר נעשה לקיום המצוה כשהם קשורים יחד מבלי לחשוב כלל על התרת הקשר כי לא איכפת לו כלל אם ישאר קשור או לא…

בהדבקת הניר המכסה את האיספלנית הרי ההדבקה היא שלעת הצורך באספלנית לא יהיה הדבק מקולקל והכל נעשה רק לצורך של הפרדה אח”כ ואותו הדבר הוא הדבקת הנייר על גבי הדבק של החיתולים ולכן אין זה חשיב כקיימא וכן קשר של זוג נעלים וגרביים שהוא נעשה רק כדי לנתק אח”כ ולהשתמש אין זה של קיימא[3]…

ולכן גם חיבור חלקי המזרק לא חשיב כבונה הואיל ודעתו רק לרגע של הכנסת התרופה ולזורקו אח”כ וכן גם הדבקת חיתול נייר על גוף תינוק חשיב רק כהדבקה למספר שעות הואיל ודעתו להסיר מהתינוק ולזרקו לאשפה.

והביא קטע זה בבנין שבת מלאכת תופר פרק ט’ סעיף ד’ עמ’ סח. וכתב שם שלפי זה כל דבר שהודבק ע”ד להסירו לפני השימוש הרי זה חשיב הדבקה שאינה לקיום ומותר להתירה. ואף שעובר זמן מרובה עד שעת השימוש, ולכן מותר להסיר את הנייר שמכסה את האספלנית וכן נייר שמכסה את המדבקה של חיתולי הנייר ואין בזה משום איסור קורע, והוסיף בסוגריים: “וכ”ז דלא כמ”ש בשש”כ פט”ו הערה ר”נ וכמבואר בתיקונים ומילואים הנ”ל”. (אלא שלגבי הדוגמא שהביא מנעלים הקשורות יחד, ע’ פרק ט’ הערה ס’ שכתב שיש הבדל בין קשר שרגילים להתיר וגם לחזור ולקשור מקשר שעשוי רק להתרה גרידא. ולפי זה יש להבדיל בין הנדון ובין נעלים).

 

ובילקוט יוסף סימן שכ”ח סעיף פב כתב שמותר להסיר את הנייר הדבוק בצידי האגד המדבק.

 

5. מקום נוסף שיש מתירים לכתחילה דבר שאינו קיימא כלל: בילקוט יוסף סימן שכ”ח כתב שמותר למדוד את החום בשבת בסרט מד חום העשוי כרצועה שבשעה שמניחים אותה על הגוף נראות בו אותיות וכשמסירים נמחקות. ואין בזה לא משום כותב ולא משום מוחק. אבל באור לציון חלק ב’ עמ’ רנ”ח ס”ק יג כתב שיש בזה חשש של כותב. אלא שהרב עובדיה התיר גם משום שאינו כותב בידים.

 

6. בשמירת שבת פרק טו סעיף עד כתב שמותר לתחוב סיכה בבגד כדי להצרו או לחבר שני חלקי בגד, וכן להשתמש בסיכת בטחון. אלא שכתב שאם אפשר לא יתחוב את הסיכה בבגד פעמים אלא פעם אחת בלבד. היינו שתפירה ארעית כזו אינה נחשבת לתפירה בכלל.

 

7. ושם בפרק טו סעיף פה כתב שסימנין מכבסה התפורים בכבסים אסור להסירם, ואין גם להסיר את תלויות המחיר או סוג הסחורה התפורות או מודבקות בדברי הלבשה חדשים. ובהערה שם כתב “ועיין גם להלן פרק לה הערה סז” (ובעצם זה מה שהובא לעיל מתיקונים ומילואים לה ס”ג), ולדעת בנין שבת תופר פ”ט סעיף ה’ כוונתו שיש להתיר כיון שזה נחשב שאינו של קיימא, ולכן מותר.

 

8. וכן מצאנו בחיי אדם כלל לז סעיף ו’ שכתב:

אסור לחבר אותיות של כסף לפרוכת וכיוצא בו. ונראה לי דיחברם על ידי מחט דרך שני נקבים לבד, דאז לא הוי חיבור, דלא יתקיים, שהרי יפול. וגם זה יעשה ביד שמאל, דהכותב בשמאל פטור, דאין דרך כתיבה בשמאל. ואם הוא איטר, אזי שמאל שלו הוא כימין של כל אדם. והשולט בשתי ידיו, חייב בשתיהן (שם):

וכתב בנשמת אדם בתוך דבריו: “… נ”ל דמותר לתחבן במחט בפרוכת בענין שלא יהיה קבוע אלא דרך ב’ נקבים, דהא אפילו בתופר כה”ג לא מקרי תפירה אא”כ קשר”.

 

אבל צ”ע איך כל זה (ובייחוד בשו”ע ש”ג סעיף ג’ מסתדר עם מה שאמרנו שיש פוסקים שגם מתקיים ליום אחד נחשב למתקיים, ע’ שער הציון סימן ש”ג אות סח שהבין מהמשנה ומהרמב”ם שמתקיים ליום אחד גם נחשב למתקיים. וע’ בשיעור קודם שהובא מנחת שלמה החולק על המ”ב בזה. ובפרט לדעת הסמ”ג שהביא החיי אדם כלל כד סעיף א’ שכל שצריך לשעתו הרי זה מתקיים.

 

וצריך לומר לכאורה, שלדעת הסמ”ג או לדעת הסוברים ברמב”ם שגם ליום אחד זה מתקיים, כל זה כשצריך את זה עכשיו או צריך את זה בשבת. אבל דבר שהוא רק להגן כמו כיסוי החלק הדביק בפלסטר, או כייו”ב, ואפילו תוית שעל גבי הבגד, אינו הופך את הבגד לבגד אלא רק להודיע מה גודלו וכיו”ב אין זה נחשב לדבר של קיימא בכלל.

 

ועוד צריך לדון במה שנדון בשעור הקודם, שלכאורה, כהבנת המנחת חינוך שאינו מתקיים היינו משום שמאליו המלאכה אינה מחזיקה מעמד, אבל אם צריך מעשה כדי לבטל, לכאורה אין זה נחשב למלאכה שאינה מתקיימת. אלא שבזה הרי מצאנו בקושר שליום אחד נחשב אינו מתקיים אף שאינו מתקיים על ידי התרה. וצריך לומר שזה תלוי בדרך בני אדם. שאם דרך בני אדם לפרק מיד, אף על ידי מעשה נחשב דבר שאינו מתקיים (ודוגמא לכך הוא המשחק באבני לגו). וע’ בנין שבת תופר פ”ד עמ’ כב-כג.

 

הרב מרדכי אליהו, תחומין יא, כתיבה חיונית בשבת בדיו מתנדף,  סוף המאמר:

מאחר ורוב המפרשים מסבירים את המשנה בשבת לענין מלאכה, ולא לענין קיום; וגם את הרמב”ם אפשר לפרש כן, ובפרט שהיה צריך לכתוב דין זה של קיום ליום אחד בפרק יא’ בענין כתיבה ולא בענין צבע; ומאחר וכל דין קיום למדנו מכתיבה על קרשי המשכן, צריך להיות הכתב מתקיים, כמו שרגילים האנשים לקיים, היינו לתקופה סבירה.

 ולפיכך רופא או איש צבא, החייבים לכתוב בשבת, עדיף שיכתבו בעט זו על ניר חלק אשר רישומו שנמחק מאליו מכוח חולשת הדיו, סוג הדיו וחלקות הניר. וכן עליו לכתוב ביד שמאל, שזה פטור אבל אסור רק מדרבנן. וכל היכא שאפשר למנוע איסור תורה עדיף.

 

[1] ט”ז אורח חיים סימן שיז ס”ק א

דאם הוא מעשה אומן ממילא הוה חזק מאד אז חייב ואף באינו של קיימא מ”מ כיון שהוא חזק אסור לכתחלה ואם הוא מעשה הדיוט אינו חזק כ”כ אף על גב דהוא חזק שנעשה לקיום מ”מ אינו חייב אלא אסור ואיסור’ מיהא איכא כיון שנעשה לקיום.

[2] לסיכום הנ”ל ראה מנחת אריאל שבת לג ע”א אות ז’.

[3] וכן בשש”כ פרק טו סעיף סז התיר להפריד דברי הלבשה חדשים הקשורים יחד עיי”ש. וע’ בנין שבת תופר פ”ט סעיף ו’.