מבוא לשמירת שבת כהלכתה, פ”א סעיף כט:
ומה שאמרנו לעיל בסעיף כז, שחכמים אסרו אפילו כאשר נראה בעיני הבריות שאינו אלא גורם למלאכה שתיעשה, לא אמרו אלא כאשר העושה הוא גורם למצב להשתנות, אבל כשאינו גורם שהמצב ישתנה – אין בעשייתו כל איסור ומותר לעשותו.
ולכן, מותר לסגור דלת או חלון כנגד הנר שעומד לכבות מחמת הרוח; ישב אחד על הפתח ומלאהו ונמצא צבי ניצוד בתוך הבית – חייב. ואם בא אחר וישב לצדו, אף על פי שאחר כך קם הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני מותר לו לישב במקומו עד הערב, ואם רוצה יקח את הצבי.
סגירת ופתיחת חלון שעומד כנגד הנר, מבואר בשו”ע רע”ז סעיף א’:
נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת ( כדרכו), (רמב”ם פ”ה ומרדכי פ’ כ”ב וב”י בשם סמ”ג) שמא יכבנו הרוח. אבל לנעול הדלת כנגדו, מותר (ת”ה סי’ נ”ט) וה”ה בחלון שכנגד הנר שעל השלחן (מרדכי פכ”ב וב”י בשם תוספות וטור) ואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו, אלא פותח ונועל בנחת. ואם הוא קבוע בדלת עצמו, שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו, אסור לפתחו ולנעלו. הגה: ובנר של שעוה מותר לפתוח ולנעול אף על פי שהוא קבוע בדלת (ב”י).
ומקורו בגמרא שבת קכ ע”ב:
תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה ותנא קתני לה כרבי שמעון משום דרב סבר לה כרבי יהודה כל דתני כרבי שמעון מילט לייט ליה אמר ליה בהא אפילו רבי שמעון מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
אמר רב יהודה פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת לייט עלה אביי במאי עסקינן אילימא ברוח מצויה מאי טעמיה דמאן דאסר אי ברוח שאינה מצויה מאי טעמא דמאן דשרי לעולם ברוח מצויה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן.
המגן אברהם בסימן תקי”ד כתב שאסור לפתוח את הדלת כשיש נר, גם כשאין רוח, כיון שמצאנו בגמרא לגבי מדורה שגוזרים לא לפתוח דלת מולה ברוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה (ע’ בגמרא שבת קכ ע”ב), וודאי שבנר צריך לגזור גם כשאין רוח. אבל המשנה ברורה כתב שיש אחרונים שמקילים לפתוח כשאין רוח, ע’ ביאור הלכה רע”ז ד”ה הרוח.
וכתב המשנה ברורה בס”ק ג’:
עיין במ”א סי’ תקי”ד סק”ט דאפילו אם אין הרוח מנשב עתה ג”כ יש לאסור דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא”א להבחין בזה ויש מקילין בזה ונ”ל דבמקום הדחק יש להקל בזה כשפותח הדלת בנחת לאט לאט שלא יגרום הדלת גופא לרוח שיבא:
ובס”ק ד’ כתב על מה שכתוב ברמ”א שלנעול כנגדו מותר: “מותר – שבזה אינו עושה כלום לא מכבה ולא מבעיר”, ואלו דברי הרב נויבירט זצ”ל כאן.
הגרש”ז אוירבך זצ”ל במנחת שלמה סימן י’ בקונטרס על פתיחת מקרר בשבת, למד מדין סגירת הדלת מול הנר, שמותר לפתוח את דלת המקרר:
פשוט וברור שבשעה שהמנוע עובד אין לחוש כלל לפתיחת הדלת, כי אף על פי שהחום הנכנס לתוך המקרר גורם להאריך יותר את זמן עבודתו, ויש לפעמים שלולא הפתיחה היה נפסק תיכף, ורק הפתיחה גורמת להמשך עבודתו, מ”מ אין בזה שום איסור, והרי זה דומה לסוגר את החלון כדי שלא יכנס הרוח ויכבה את הנר, והיינו שמניעת כבוי אינה חשובה כלל כגרם הבערה, והוא הדין בנידון דידן. ואין זה שייך כלל למוסיף שמן בנר שחייב משום מבעיר כי שם השמן שהוא מוסיף, הוא עצמו בוער, משא”כ כאן, עבודת המנוע היא ע”י הפסקת הזרם, ואילו החום הנכנס לא בוער ולא מבעיר אלא מונע רק הפסקת מעגל הזרם, וכיון שכך פשוט הוא שלא כלום הוא.[1]
על פי עיקרון זה, רצה הרב לוי יצחק הלפרין ליצור מפסק שמבוסס על “מניעת מונע” (בניגוד למכשיר גרמא של הרב רוזן שהוא עקרון של המשכת מצב), ראה באנצקלופדיה תלמודית בהוספות לערך חשמל, כרך יח עמ’ תרנ”ח את תיאור המפסק:
לאחרונה פותח “מפסק גרמא” הבנוי על עיקרון של “מניעת מונע” לפעולת מיתקן חשמלי. מפסק זה מורכב משני מיתקנים: מיתקן חשמלי המופעל מבעוד יום באופן שאם לא יופרע הוא עושה את הפעולה הנדרשת, ומיתקן שני המייצר פולסי אור קצרצרים כל מספר שניות ושולחם לעבר תא פוטו-אלקטרי שבמתקן החשמלי המונע ממנו את עשיית הפעולה. בלחיצה על מפסק הגרמא יורד באופן מכני מכסה על מיתקן הפולסים ומונע מן הפולסים העתידים להווצר מלהגיע למיתקן החשמלי, ובכך נמנעת המניעה המפריעה למיתקן החשמלי לפעול, ונמצא שאין האדם מתערב בעצם פעולת המיתקן החשמלי, אשר עשוי לפעול מצד עצמו, אלא שהוא מונע את הדבר העשוי להפריע לו מלפעול81.
הסבר שיטתו (מתוך תחומין לד, מאמר של הרב ישראל רוזן ‘גרמא’ בשבת – מושג ושימושיו), על פי התוספות בשבת קכ ע”ב:
פותח ונועל כדרכו – אף על פי שע”י כן מתנדנד הנר ומתרחק השמן מן השלהבת או מתקרב והוי מכבה או מבעיר אבל אין לפרש משום כיבוי דרוח דאחורי הדלת ליכא רוח ועוד דא”כ הוה ליה למימר פותח אדם דלת כנגד הנר כדקאמר בסמוך כנגד המדורה ועוד דתינח פותח נועל מאי איסורא איכא אלא כדפרישית ואי לאו משום כיבוי והבערה משום טלטול אין לאסור דבנעילת דלת לא חשיב טלטול וגם לא הוי בסיס לדבר האסור דבית חשוב הוא ובטל אגב בית אי נמי בשכח דלא הוי בסיס.
הרב רוזן שם:
כלומר, התוס’ שללו את הפירוש שפתיחת הדלת גורמת לכיבוי באמצעות הרוח שמאחוריה, שהרי נאמר “פותח ונועל”, ונעילת הדלת איננה עושה דבר (אגב, הרשב”א פירש ד”נועל לאו דוקא, ומשום פותח נקט לה ואורחא דמילתא נקט”). מכאן הבין הרב הלפרין שנעילת הדלת מדליקה את הנר, שהרי יתכן שהוא נמצא ממש על סף כיבוי בשל הרוח המנשבת (=מונעת הדלקה). נעילת הדלת מסלקת (=מונעת) את הרוח ועי”כ הנר ‘נדלק’. זו ראייתו, ומכאן גזר להתיר את מניעת המניעה במנגנוני שבת הנבנים בדרך זו.
וכתב הרב רוזן:
ואני עומד וצווח ותמה על ‘חידוש’ דרמטי זה: כל בר-בי-רב מבין שלא הרי הפעלה חשמלית אקטיבית כתוצאה מ’סילוק מונע’ כהרי השארת הנר דולק והמשכת מצבו הנוכחי. בנר לא תיתכן מציאות שיהיה כבוי ונעילת הדלת תדליק אותו ע”י סילוק המונע. וכל דבריו אינם עומדים בפני התבונה הפשוטה.
…טענתנו היא שפתיחת הדלת ע”י המנוע החשמלי היא תוצאה ישירה, מיידית או תהליכית, מחיתוך הקרן ע”י האדם, ולא אכפת לנו שאופן הפעולה הוא ע”י חציצת קרן (‘מניעה’) ועי”כ מתאפשרת פעולה הנמצאת דרוכה ומזומנת ‘על הסף’.
…ואכן הלכה זו נפסקה בשו”ע (או”ח רעז,א): “נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת שמא יכבנו הרוח”. וכתב הרמ”א: “אבל לנעול הדלת כנגדו מותר”. וביאר במשנ”ב בשם הלבוש: “שאינו עושה כלום לא מכבה ולא מבעיר”. וביתר שאת בשו”ע-הרב שם: “אם הדלת פתוחה מותר לנעלה בשביל שלא יכבה הנר ואין בזה משום גרם הבערה”. כלומר, התוצאה היא אי-עשייה, ואילו הרב הלפרין טען להתיר בשיטה זו להפעיל מיכשור וציוד חשמלי כפעולה אקטיבית.
דעת הגרש”ז שבאופן זה זה נחשב כמעשה ממש כמו בידקא דמיא בסנהדרין עז ע”ב:
אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא
ופרש רש”י שם:
דכפתיה – קשר ידיו ורגליו על שפת הים.
ואשקיל עליה בידקא דמיא – הפנה את מרוצת המים עליו.
גיריה דידיה הוא – הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון.
בכח ראשון – כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו.
אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו.
(וע”ש ביד רמ”ה שפירש אחרת את כח שני)[2]
יש להעיר, מה שכתב בנתיבות שלום סי’ נא אות ח, שמצדד בכמה אופנים (כגון מסיר דבר המפריע לאש לבעור או לאילן לצמוח) שהסרת מונע אינה חשובה כחו, ולא נזכרה הסרת מונע אלא בתנועה המתחדשת עם הסרת המונע, ע”ש.
לדעת הגרש”ז המפסק של הרב הלפרין הוא כמו בידקא דמיא בכח ראשון, כיון שזה מיד פועל. ולכן כל המלאכות המבוצעות ע”י סגירת המעגל מתייחסות אליו כעושה מעשה המלאכות בידים.
אף על פי כן בשש”כ פרק כג סעיף סב ובהערה קעג כתב:
דלת הנפתחת אוטומאטית באמצעות עין אלקטרונית (תא פוטו-אלקטרי), או דלת חשמלית הנפתחת כתוצאה מדריכה על מישטח הסמוך לה, אסור לעבור דרכה בשבת וביו”ט, מכיון שהנכנס והיוצא מפעיל זרם חשמל בזמן שמתקרב אליה(קעג). עבר בלא ידיעה ונכנס בדלת, עיין לקמן פרק לב סעיף מג, כיצד עליו לנהוג. ואמנם אם הדריכה על המישטח גורמת רק לדחיסת האויר ופתיחת הדלת נעשית על ידי מנגנון מכני, בלי כל פעולה חשמלית – מותר להשתמש בדלת כזו בשבת.
ובהערה קעג כתב
שאם היא עשוייה באופן שדורך על פלטה, ועי”כ נוצר חיבור חשמלי שבכוחו נפתחת הדלת, ודאי שאסור, ואם ע”י עברו במקום מסויים הוא גורם להפסקת ההקרנה, ועכשיו מסולקת המניעה לפעולת המכשיר החשמלי, יל”ע אי הוה כמו כוח שני, ודומה לבידקא דמיא, סנהדרין עז ב, וגם לענין שבת מצינו כוח שני, עיין שבת צט ב תוד”ה או, סי’ שנז סע’ א ובמ”ב ס”ק ח, חזו”א ב”ק סי’ יד ס”ק יב, או”ש פ”ט מה’ שבת ה”ב, ועיין יסודי ישורון ח”ה דף קס וב”ידיעות המכון” הנ”ל.
הרב הלפרין חזר בו (מתוך רוזן שם):
ואכן גם הרל”י הלפרין הדר תבר לגזיזיה, וכך כתב בקונטרס (בסטנסיל) של המכון הטכנולוגי בירושלים (‘גרם מלאכה בשבת באמצעות אור ורוח’, עמ’ סח):
כאשר הרצינו הדברים לפני הגרש”ז אוירבך אמר לנו שאם המעגל נסגר מיד עם הפסקת האור [=ע”י חציצת קרן האור, דהיינו מניעת המונע] יש לאסור, כי לדעתו גם באופן זה דמי לבידקא דמיא בכח ראשון, וכל המלאכות המבוצעות ע”י סגירת המעגל מתייחסות אליו כעושה מעשה המלאכות בידים.
ואכן בספר ‘חשמל ושבת’ בהוצאת המכון הטכנולוגי להלכה (עמ’ 70) סיכמו:
סגירת מעגל ע”י הפסקת הקרנה, כגון שבהעדר האור נפתח מעגל אחד הגורם לסגירת מעגל שני ע”י הכנסת מסך בין האור והתא, או ע”י ויסות בעצמת הקרינה בהחלשת האור לדעת מוהר”ר שלמה זלמן אוירבך יש לחלק בין אם הדבר נעשה מיד, עם הבאת המסך, שיש לאסור, לבין אם הפעולה נעשית לאחר זמן שאז אינה חשובה מעשה.
סברת הגרש”ז שאם זה מיידי אין זה גרמא ולא סילוק תריס, אלא כמו בידקא דמיא בכח ראשון, היא מדברי הרמ”ה בסוגיה סנהרין עז ע”ב המובא להלן.
מנחת שלמה סימן י’ מביא בשם מחזה אברהם שסילוק מניעה הוא גרמא ובשבת גם בכח ראשון היא גרמא:
גם ראיתי בשו”ת מחזה אברהם סי’ מ”ב שכתב: “דלענין שבת דממעטינן גרמא י”ל דבהסרת המונע אף כח ראשון חשיב גרמא משום דבמשכן לא הוי גרמא”, ועיקר ראיתו הוא ממ”ש החת”ס בחיו”ד סי’ רי”ד שמה שהאדם מסיר הברזא וגורם למרוצת המים אינו נקרא הויה ע”י אדם, כיון שהוא מסיר רק את המונע והמים נמשכים מאליהם, וכמו כן כתב שם בסי’ נ”ב לענין גן מקורה בגג של זכוכית, שנשאל אם מותר לפתוח את הגג בשבת כדי שיכנסו לשם קרני השמש המועילים לגידול הזרעים, והשיב שכיון שאינו עושה בידים שום פעולה בגוף השמש או הזרעים אלא שהוא מסיר רק את המונע שחוצץ בין השמש והזרעים הוא רק כגרמא שלפי הגמ’ בשבת ק”כ ע”ב שרי מדאורייתא, ומביא שגם המהרש”ם בהשמטות לח”ג סי’ מ”ד הסתמך על החת”ס הנ”ל גם לענין שבת עיין שם.
אולם לענ”ד צ”ע הרבה מהמבואר שם בשבת ק”כ שאסור לפתוח דלת כנגד המדורה בשעה שיש רוח מצויה גזירה אטו רוח שאינה מצויה, שבפירוש משמע שאם עושה כן בשעה שיש רוח שאינה מצויה הרי היא מלאכה גמורה מדאורייתא, ואין שום סברא לחלק בין פתיחת הדלת בפני רוח לבין פתיחת גג לחדירת קרני השמש, וא”כ הרי מוכח שכמו שלענין שחיטה רציחה ונטילת ידים אנו חושבים את הכח הראשון ככחו, כך גם לענין שבת אין לחשוב את הסרת המונע כסילוק תריס בעלמא. גם מפורש כתב שם הר”ח שהטעם שהוא חייב ולא נחשב גרמא, הוא משום “דכיון דמשוי אורחא אפי’ לרוח מצויה ללבות ומחשב לכן אסור בשבת דהיינו מלאכת מחשבת”, הרי מפורש שבזה שהוא עושה דרך לכניסת הרוח נחשב לענין שבת כמעשה בידים, וכך גם בנידון שלנו לענין כניסת החום.
יש שרצו לדמות סילוק מניעה לגמ’ סנהדרין ע”ז ע”ב:
ואמר רבא זרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פיסקיה גיריה.
ואם כן פתיחת מתג חשמלי היא כמו סילוק מניעה. אלא שכבר בשו”ת אחיעזר ח”ג סימן ס’ דחה אפשרות זו, והביא דברי הרמ”ה בסנהדרין עז ע”ב שהשווה את סילוק תריס וסילוק בידקא דמיא, מדוע באחד פטור ובשני חייב, וז”ל הרמ”ה:
מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדי מפסק פסיקי גירי’ אלמא אף על גב דקא שקיל לי’ לההוא מידעם דהוה מפסיק ביני’ ובין גירי דשדי בי’ פטור וכ”ש הכא דהני גירי לאו מכחו קא אזלי ואמאי מחייב לא תקשי לך וכו’ ולא דמיא הא מילתא לזרק בו חץ ותריס בידו דאלו התם כי סלקי’ לתריס מיקמי דנימטי גירא לגבי’ הוא דסליקי’ דאי לבתר דמטא לגבי תריס אף על גב דהוי מסלק לי’ לתריס תו לא הוי אזיל גירא טפי ולא הוי מיקטל, אלא ודאי ע”כ בדסלקי’ מקמי דנימטי לגבי’ ואמטו להכי פטור דכי סלקי’ לאו מידי עבד, מאי אמרת סוף חץ לבא, הא אמרו כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא אבל הכא דכי סלקי’ לעפרא דמפסיק בין מיא לדידי’ מיא הוי נגעי בההוא עפרא גופי’ כי סלקי’ לעפר גירי דידי’ הוא עכ”ל.
הרי שתלוי אם זה מיידי או אינו מיידיח, וכל שהדבר שקורה הוא מיידי הרי זה כוחו ממש. ולכן גם כל הליכה מול דלת הנפתחת על ידי קרן פוטואלקטרית, כיון שהדבר מיידי הרי זה כמו בידקא דמיא ולא כמו סילוק תריס.[3]
ע’ חלקת יעקב או”ח סימן עד שהביא דעה זו שכל פתיחת מתג היא כמו סילוק תריס בפני החשמל שיוכל לזרום והרי גרמא. והביא שם גם את דברי המחזה אברהם שהביא הגרש”ז אויבך מנחת שלמה הנ”ל. אלא שטוען שסגירת מעגל חשמלי, אין זה רק סילוק תריס אלא מעשה בידים. ועוד כתב שכיון שזרם החשמל מגיע באופן מיידי, הרי זה כמו בדקא דמיא בכח ראשון. וסיכם שם:
איך שיהי’ ני”ד הוא ממש פותח דלת נגד רוח שאינו מצוי’ בכדי להדליק, דמבואר בר”ח ומוכרח גם מגמ’ שהוא חייב ולא מיקרי גורם, וזה ראי’ נמי לפע”ד לשיטת אה”ע או”ח סימן שכ”ח דבנותן חטים לרחיים של מים בשבת שהוא חייב משום דמתכוין לכך ומקרי מלאכת מחשבת ולא הוי גרמא, וחולק בשם על המג”א סי’ רנ”ב ס”ק כ’ דסבור שאינו אסור רק דרבנן, ועי’ שם במג”א בשם התוס’ שבת י”ז לענין מצודה דחייב במידי דאתי ממילא. הדרינן לדידן דהבערת החשמל אין שום צד לומר דהוי גורם וממילא אף ביום טוב אסור משום מוליד אור.
לסיכום:
פתיחת דלת בזמן שנכנסת הרוח ומכבה את הנר הרי זה אסור, וכן מפורש בגמרא. ואף על פי שזה הסרת מונע בלבד, על פי הגמרא בסנהדרין זה נחשב לכח ראשון ולא לגרמא. לכן טוען הגרש”ז אוירבך שכל הסרת מונע שגורמת להפעלה של מכשיר נחשבת להפעלה בידים. ולכן לא תתכן גרמא בלי השהיה.
נספח:
ע’ בספר קדושת השבת מ”ש ע”ז:
[1] ובהמשך כתב:
ומעתה כיון דנתבאר ודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא, מסתבר שאין שום חשש בפתיחת הדלת, שהרי גם לענין גרם מלאכה דאורייתא אמרו בגמ’ שבת ק”כ ע”ב, שרק עשייה אסורה הא גרמא שרי, ומבואר שלאו דוקא גרם כבוי הוא דשרי, אלא אף גרם הבערה נמי שרי, כמו”ש שם להדיא המאירי עיין שם. הן אמנם שהרמ”א בסי’ של”ד סעיף כ”ב כתב דלא שרי גרם כיבוי כי אם במקום פסידא, מ”מ נלענ”ד שכל זה דוקא בגרם מלאכה דאורייתא משא”כ בדרבנן לא מצינו שאסור שהרי אפילו לענין יום טוב כתבו התוס’ במס’ ביצה כ”ב ע”א דגרמא שרי לכתחלה אפילו שלא במקום פסידא, ואף שהמג”א כתב בסי’ תקי”ד סק”ה דאסור, מ”מ בדרבנן ממש לא מצינן שאסור, וזה שגרם כבוי אסור אף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כבר מבואר בראשונים שמשאצל”ג חמורה יותר ונחשבת כדאורייתא, וחושבני שגרם כבוי גחלת של מתכת מותר גם שלא במקום הפסד.
81 . עי’ מעשה חושב עמ’ סה וכשרות ושבת עמ’ רעט ואסיא תשמ”א עמ’ 167 ואספקלריה תשמ”ב עמ’ 23. מפסק זה פותח ע”י מכון מדעי טכנולוגי לעניני הלכה, ירושלים.
[2] “ואית דמפרשי והני מילי בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים והשפה מדרון ובכח ראשון כשפינה להן דרך לצד זה נפלו עליו דהוי כחו אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים בצאתם מגדותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו עד מקום שהוא שם גרמא הוא ולאו מכחו. ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ”ל כי מטו לאחר זמן”. וזו מחלוקת בהגדרות גרמא, ואכמ”ל.
[3] במכתב. וע’ מנחת יצחק ג’ כ’. וע’ מנחת יצחק ח”ב סי’ טז בסופו שהרחיב בזה. אורחות שבת ג’ עמ’ רכה